"אבא היה זקן מעט מאוד זמן. עד גיל 94 הוא לא באמת היה זקן, כי הנפש שלו נשארה צעירה, תוססת, וסקרנית וסוערת. בחודשיים האחרונים הוא נהיה זקן בבת אחת", אומרת חמוטל גורי חמדי, בתו הקטנה של חיים גורי, ואנחה כואבת נשמעת בקולה. "החודשיים האחרונים האלה היו נורא קשים כי הוא סבל מכאבים. זה היה מבעית לכולנו. אבל אלה היו גם שבועות שהיה בהם כל כך הרבה יופי, כל כך הרבה רוך, אהבה וקרבה. ועדיין, זה בלתי נתפס כי הוא כל כך כאן. זה לא יכול להיות שהוא לא כאן כי אבא הוא אדם כל כך נוכח".
שלוש בנות השאיר אחריו גורי, המשורר הלאומי האחרון. לפני האתוס, לפני האיש שליווה את חיי המדינה, שניקד את ההיסטוריה שלנו וצייר באותיות ובמילים את הווה, לפני שהיה חתן פרס ישראל לשירה, לפני הכל – עבור יעל, נועה וחמוטל הוא היה פשוט אבא.
"שאלו אותי הרבה איך זה לחיות עם סמל", מספרת נועה גורי גוברמן (57), "אבל אני לא גדלתי עם אתוס. אנחנו לא גדלנו במוזיאון הפלמ"ח. אני גדלתי עם אבא שאמנם עוסק בדברים שאבות אחרים לא עסקו בהם, אבל גם כזה שהכין סנדוויצ'ים והיה כל כך דאגן שחיכה למטה על המדרכה כשהיינו חוזרות מאוחר, אבא של טיולים בכל רחבי הארץ ואבא של טעמים וריחות של השוק, שהוא כל כך אהב.
"היו גם הרבה מאוד פעמים שהייתי מודעת לעיסוק הציבורי שלו. כשישבנו לראות אותו מקבל פרסים, או כשהיינו יושבות בקהל בערב מיצירותיו. אני זוכרת את עצמי כנערה, כשהוא עבד על סרטים שעסקו בשואה, רואה אותו חוזר אחרי יום עבודה כשהוא מוכה ומסויט. היינו איתו גם במפגשים אקראיים עם אנשים, וזה היה מקסים במיוחד. לפני שנתיים לקחתי אותו להסתפר אצל הספר שלו בשוק מחנה יהודה, אחרי זה לקחתי אותו להסתובב, ובערך כל צעד שני שלנו עצרו אותנו אנשים באהבה עצומה. אני ממש זוכרת אישה שאמרה לו, 'אתה צריך לכתוב שיר ששרית חדד תשיר – זה יאחד את עם ישראל!' והוא באמת הקשיב. זאת תערובת כזו גדולה של רגעים מאוד יקרים".
בשבועות האחרונים לחייו סבל גורי מכאבים. לצד הקושי והייסורים היו גם רגעים סוריאליסטיים; "היום בבתי חולים לא כל כך פשוט לקבל יחס, לא כי הרופאים לא רוצים לתת יחס, אלא כי אין מספיק צוות רפואי. והיה לי חשוב, כשאבא היה מאושפז שיידעו מיהו", מספרת נועה. "לא כולם ידעו. כמה מהרגעים המוזרים בחיי היו כשעמדתי במחלקה פנימית ושרתי 'הרעות', כדי להזכיר לצוות מיהו אבא שלי. בחודש וחצי האחרונים שרתי 'הרעות' ו'באב אל וואד', יותר ממה ששרתי במהלך חיי".
"הכאב של היתמות הגיח בפתאומיות, כאילו שורש נעקר, כי אבא באמת היה כל כך נוכח בחיים שלי", אומרת חמוטל גורי חמדי (55). "החל בטיולים הרגליים בשבת בבוקר, דרך המבט המודאג הזה שהוא היה מקבל כשהיה לנו חום, ועד לשיחות הנפש שידע לנהל איתי בימים הקשים ביותר של חיי. הייתה לו היכולת להיות קשוב כל כך ואמפתי, להיות מלא חמלה. ממש כמעט עד הסוף הוא גם התייצב לצידי פוליטית. למרות שחלקנו הרבה מאוד מבחינה אידיאולוגית היו בינינו גם מחלוקות, אבל כשביקשתי ממנו להתייצב לצידי או לצד ארגונים שפעלתי בהם – הוא תמיד עשה את זה. גם כאבא אבל גם כי הוא היה קשוב, גם אישית וגם פוליטית".
מה אהבת שאביך לימד את הילדים שלך?
"אבא היה שר להם שירי ילדות של פעם; 'דיגידן דיגידן על הסוס הלבן'. מצד שני הבן הבכור שלי, דניאל, היה נרגע כשהוא היה שר לו את האינטרנציונל ואוונטי פופולו באיטלקית", היא צוחקת. "הוא לימד אותם להעריך אוכל טוב, יין טוב, בירה משובחת, נתח של סלמון כבוש, גבינה טובה או חומוס משובח. והוא לימד אותם גם קשב וחמלה ואחריות.
"אני חושבת שאחד הציוויים העמוקים ביותר שאבי, עליו השלום, ואמי, תיבדל לחיים ארוכים מאוד, הנחילו לכל הדורות - זה לחיות חיים של משמעות, חיים של שליחות. זה כמובן, לצד ההומור הנפלא שלו, אהבת האדם ואהבת החיים. אבא חי את החיים במלואם, אני לא חושבת שהיה אחוז אחד בלב שלו שלא היה פעיל. הוא חי בלב מלא".
בשעה שאנחנו משוחחות מתארגנות הבנות לקראת טקס הפרידה מאביהן. כמו שלגורי היה חשוב שמילותיו יישארו אחריו – גם להן חשוב שהזיכרון שלו, שהערכים שהנחיל להן – ימשיכו להדהד. "אני מרגישה שאבא פתח בפניי את העולם שהוא אהב. עולם של ספרים, של מילים. היה לו נורא חשוב להעביר אלינו את מה שהוא אהב, מעבר לספרים עצמם. הוא העביר אליי פתיחות אדירה לעולם, לתרבות, את הידיעה שכל העולם הוא מסקרן וגדוש בכל טוב", משתפת יעל גורי יעקובוביץ' (61) בתו הבכורה. "זו מתנה לחיים, החיפוש המתמיד אחרי דברים מעניינים.
למה תתגעגעי?
"להמון דברים. לשיחות המרתקות איתו, לחבק אותו, לשמוע אותו כועס וחי גם כשאין לו כוח לשום דבר, לראות אותו אכפתי עד הרגע האחרון. אני אתגעגע לוויכוחים איתו, לתאוות החיים שלו. בכל פעם שאני נתקלת במקום טוב וטעים ויפה אני חושבת כמה הייתי רוצה להביא אותו לשם, כמה הוא יכול היה ליהנות. היה לי חלום להספיק לקחת אותו לטיול בשוק לוינסקי. הוא מכיר את לוינסקי יותר ממני, כי הוא הסתובב שם שנים, אבל רציתי להראות לו את החידושים. כל פעם שאני רואה מראה יפה אני רוצה לקחת אותו לשם.
"הוא פתח בפנינו את העולם דרך סיפורים, שיחות וטיולים. היה לו מאוד חשוב שנאהב את הארץ כמו שהוא אוהב אותה. היה לו חשוב שנדע את שמות ההרים, הרכסים והעמקים. כשגדלנו יותר הוא העביר אלינו את החוויה של הסתירות. את ההבנה שנפש לא אמורה להיות שלווה. שצריך להיות קשובים להמון דברים ובכל פעם להחליט מחדש. הוא תמיד שם דגש על חופש הבחירה של עמדות ושל ערכים ואת ההבנה שחשוב להיות נוכח בעולם. היה לו חשוב להעביר לנו שאנחנו לא יכולים להיות שווי נפש. שאין לנו את הפריווילגיה להיות אדישים לחיים ולמה שסובב אותנו.
"אבא דאג למדינה מרגע שהוא עמד על דעתו, ובשנים האחרונות הוא דאג לה הרבה יותר. הוא הרגיש שדברים קורסים פה; בעיקר ערכים מוסריים שהוא האמין בהם, הוא הרגיש שהם עומדים בסכנה, והוא לא הפסיק לתת לנו ירושות. היה אומר, 'אני כבר לא אוכל. אתן צריכות, הדור שלכן צריך לתקן'. הוא דיבר על זה הרבה מאוד. זה לא הרפה ממנו, ייסר אותו עד הסוף. הוא כל הזמן ניסה להגיד לנו שצריך לעשות משהו, אבל את מרגישה קצת חסרת אונים כי את לא יודעת מה את יכולה לעשות. הוא יכול היה, כי עוד הקשיבו לו.
"זה לא שהוא חשש שהארץ שהייתה שלו נעלמת, זה לא העניין, הוא לא חשב שהמדינה היא שלו או של מישהו אחר, אלא שמה שיצרנו פה, שתמיד היה בעיניו פלא – ניצב בסכנה. לא האיראנים הם הסכנה אלא הסכנה באה מתוכנו, מאובדן דרך, מאובדן צלם. הוא פחד מזה. העוולות החברתיות כאבו לו, הפער בין עושר מופלג לעוני הוציא אותו מדעתו. הוא היה סוציאליסט. בשבילו הפערים בארץ היו משהו שהוא לא יכול היה להסתגל אליו. הוא האמין שמדינה שחיה בפערים כאלה לא תשרוד.
"הוא חשב שאיבדנו את הקשב ושחייבים לשקם אותו. בחייו הייתה לו היכולת הדי נדירה, מצד אחד להיות מוחלט באמונות שלו ובערכים שבהם דגל, ומצד שני לראות דברים מנקודת מבטם של אחרים. לכן כל כך הדאיג אותו שאיבדנו את היכולת לאמפתיה ולרגשות של סולידריות. הוא פחד מזה נורא, כי הוא חשב שבלי זה החברה השבירה שלנו לא תחזיק מעמד.
"והוא פחד שהתרבות שהוא אוהב כל כך, שהשירה והאמנות וכל מה שנותן ערך מוסף לחיים, שזה הולך ונעלם, שלאנשים לא אכפת. והיינו אומרות לו, אחיותיי ואני, שתמיד יהיה מי שיאהב וידאג לזה".
לדברי יעל, עד לשנה האחרונה בחייו, גורי המשיך להיפגש עם תלמידים ו"הם נתנו לו המון כוח. אחרי מפגשים כאלה אבא היה יוצא באופטימיות, בתחושה שיש ממשיכים. היו לו מפגשים עם צעירים בגיל הנכדים שלו, שהמשיכו לרצות להיפגש איתו כי הוא היה מהלך קסם על השומעים, מדביק אותם בהתלהבות. היה לו חשוב לגרום להם לאהוב את המקורות, באופן חילוני לחלוטין. הוא רצה שיהיה ידע עמוק. לכן במפגשים הוא היה מדקלם לצעירים האלה שירה עברית.
"הוא גם מאוד אהב לקרוא משוררים צעירים. היה לומד את שיריהם בעל פה וכשהיה פוגש אותם הוא היה מדקלם להם את השירים שכתבו. אני חושבת שזו המתנה הכי יפה למשורר צעיר, שמשורר ותיק אוהב את המילים שלו. הוא נתן רוח גבית לצעירים כי הוא ראה בהם את מי שיכולים להמשיך את מה שהוא האמין בו. זה היה מערך שלם, תרבותי, של זהות מורכבת ולא קיצונית ולא עוינת. זה היה חשוב לו נורא. וכל עוד הוא יכול היה הוא נפגש עם אנשים, אפילו בשנה האחרונה. וכשהוא חלה ולא יכול היה יותר, אנשים צעירים לא הפסיקו להתקשר, לרצות לפגוש אותו, כי משהו בו נשאר צעיר, והם רצו לשמוע את מה שיש לו לומר".
על מה דיבר איתכן בשיחות האחרונות?
נועה: "הדאגה למדינה זה היה נושא שבער והכאיב לו. השיטה שלי הייתה להגיד לו, 'בוא תסתכל על הנכדים המדהימים שלך, ותראה את הנוער הנפלא שגדל פה'. הבנות שלי עשו שנת שירות ושירות משמעותי בצבא. היו לנו הרבה שיחות על כך שלכיעור, לבוטות ולאלימות נותנים הרבה מקום, ולא נותנים בכלל מקום לדברים היפים, החשובים והטובים שעושים כאן.
"זה היה חלק גדול בשיחות שלנו - שהרוע מתוסרט ומנוכר, אבל שיש גם המון טוב ושהוא צריך לכתוב גם על זה. ובאמת, בראיונות האחרונים שלו, הוא הזכיר את הנושא הזה של שנות השירות, למשל. המשפחה שלנו הייתה משפחה שמתכנסת לעיתים קרובות לארוחות משפחתיות. היו לנו גם ויכוחים קשים ומרים סביב השולחן. בעיקר על פוליטיקה. תמיד צחקנו שאצלנו לא רבים על ירושות – רק על פוליטיקה".
אוצר בלום הותיר אחריו גורי. בכתב יד הוסיף וכתב בחודשים האחרונים לחייו 40 שירים שטרם פורסמו. "עד הרגע האחרון אבא כתב. עד לפני האשפוז שהתחיל את שרשרת ההידרדרות שלו", מספרת נועה. "בתום השבעה נקליד אותם, נערוך והספר ייצא לאור", אומרת יעל. "זה למעשה המשך מסוים של ספרו האחרון 'אף שרציתי עוד קצת עוד'. השירים עוסקים בזקנה, בחשבון נפש שמאפיין אותו, לא רק אישי אלא גם של החיים כאן בארץ. חשבון נפש של החיים האישיים שלו ושל המדינה".
מה אתן חושבות שאביכן היה רוצה להגיד לנו?
יעל: "אני חושבת שהוא היה רוצה שנמשיך לאהוב את המקום הזה אבל שלא נאבד צלם אף פעם. שנבדוק את עצמנו טוב־טוב במראה, כל בוקר, ונשקול כל דבר - לראות אם הוא מתיישב עם אמות מידה מוסריות, שבלעדיהן הכל יקרוס. הוא היה רוצה שהאהבה העצומה למקום תימשך וגם הבדיקה המתמדת, שלפעמים היא לא נוחה ולא פשוטה, של ערכי יסוד שבלעדיהם – אהבת הארץ לא יכולה להתקיים".
נועה: "אבא היה אומר 'לכו קדימה'. זה היה מסר מאוד חשוב שלו. הוא היה אדם שחי בהווה וחשב על העתיד. הוא לא ישב והתרפק על העבר. הוא היה אומר, 'לא לבעוט בעבר ולא לקדש אותו'. הוא לא קידש את הפלמ"ח, לא שרנו 'מסביב יהום הסהר' כל בוקר, אבל המסר שלו היה, 'תפסיקו להתעסק עם העבר. אם היו דברים לא טובים, תתקנו. לא צריך לנתץ את מה שהיה כדי ללכת קדימה', זה מסר נורא חשוב כי יש כל כך הרבה כעס והרבה חשבונות עם דור הפלמ"ח. הוא רצה להגיד לנו, 'אנחנו עשינו כל מה שיכולנו, ויכול להיות שעשינו גם טעויות, אבל במקום להתעסק עם זה לכו קדימה'".
