זה היה בכוכבים. ליתר דיוק, הטלנובלה 'בובות', איפשהו ב־2007. רגע מכונן בתולדות התרבות הישראלית. "התחלתי את הקריירה שלי בטלוויזיה עם גל גדות. היום הראשון שלי בעבודה, הוא גם היום הראשון שלה", משחזר יעקב זדה דניאל. "מגיעים לסט, ומסביב מלא כוכבים. דודו טופז, מיקי קם, שרון אלכסנדר, רון שחר, מירי בוהדנה - מי שאתה לא רוצה. ואני ככה קטן, בפינה שלי. אני וגל הכי אלמונים. ושם אני משחק את הארוס שלה. טוב, מה זה משחק? תפקיד של סטטיסט. גל עוברת, אני מסתכל עליה, עושה פרצוף כזה, היא בורחת - וזהו.
"ומאותו רגע, כולם אמרו שפה יוצאים שני הכוכבים הכי גדולים במדינת ישראל. ברגע הזה הם נולדו!" הוא צוחק. "אז אתה יכול להגיד שיש לי שקל בהצלחה של גל. יודע מזה, תעשה את זה 20 אגורות".
יעקב זדה דניאל הוא שחקן נהדר. וגם בן שיחה מצוין. דיבור רך, מבט עמוק, נוגע באינטימי, קשוב למי שמולו. סגולות שעוברות היטב בשלל התפקידים שהוא מגלם על המסך והבמה. "אתה אומר, אחד השחקנים הכי מבוקשים? עדיין קוראים לי 'נו, השחקן הזה'", הוא צוחק. אבל כן, כבר מזהים אותו. מישהו עוצר ומחמיא לו על 'פאודה', אלא מה. וזה עושה לו טוב. לא בגלל התהילה - עבור זדה דניאל, מדובר קודם כל בצורך קיומי. "אתה יודע, כשהלכתי ל'דובדבן', הספיק לי להיפגש עם מפקד היחידה, והתקבלתי", הוא מסביר. "לא היה תנאי מוקדם של ידיעת ערבית: פשוט תסתכל על הפרצוף שלי! לא מספיק?
"לפני הצבא עבדתי בין היתר במשחטת עופות. תולה ארבע אלף עופות כל יום. וכל בוקר הייתי מגיע, והעובדים במשחטה, ערבים מלוד, סבאח אלח'יר, סבאח אלנור. 'לא־לא, אני החבר של בעל המפעל!' לא עוזר. כל בוקר אותו דבר. זה הפרצוף שלי. מה, וכמה פעמים הורידו אותי ממוניות שירות או מאוטובוסים? כמעט התרגלתי. אבל זה מביך, כולם מסתכלים כשמורידים אותך ומתחילים לבדוק.
"הנה, שלשום עברתי במקרה ליד השגרירות האמריקאית. אתה לא קולט מה קרה. ועוד הייתי עם תיק גדול. איזה בלגן! אז יש לי כבר שיטות, אני מוציא פלאפון ומתחיל לדבר לעצמי, 'בוא ניפגש בבנק דיסקונט', כאלה. אבל כל העיניים עליך. מביך נורא. לא נעים. לכן אני שמח שפתאום נעשיתי קצת מפורסם. אבל רק קצת, כן?"
× × ×
"נוער בסיכון". זדה דניאל לא אוהב את הכינוי הזה. כי ככה קראו לו, מהעריסה. "עבדתי עם נוער בסיכון. אני בא מהמקום הזה. ואני לא אוהב את ההגדרה הזו. כאילו תכף משהו יתפוצץ. תחשוב מה זה עושה לדימוי העצמי. הילדים יודעים שקוראים להם 'נוער בסיכון'. אתה מועד לפורענות. 'פצצה מתקתקת'. התיוג הזה משפיע על כל הסביבה, הורים, חברים, ואתה צריך להסתובב עם אות הקין הזה לכל החיים. אשמח מאוד אם הביטוי הזה ישתנה", הוא אומר.
במהלך חייו קראו לו יעקב, ג'קי, זכי, אפילו יענקל'ה בחוגים מסוימים. הוא נולד ב־1979 בחולון, תל גיבורים, שכונה ומשפחה קשת יום. משפחת אמו מאלכסנדריה, האשכנזים המיוחסים שהגיעו למצרים. משפחת אבא במקור מטביליסי, גיאורגיה. הם הגיעו לאיסטנבול בטורקיה, ובמלחמת העולם הראשונה הוסיפו את השם האיראני "זדה" לשם המשפחה "דניאל" כדי להתחמק מחובת הגיוס. מכאן "זדה דניאל", בלי מקף מחבר. יעקב לא חזר מעולם לביקור שורשים במצרים, גם לא בסטמבול. "אולי בגלל שהטורקית היחידה ששמעתי היא צעקות. כנראה הייתה לי סלידה מהשפה".
הוא בן הזקונים, עם אח למחצה, הבכור, ועוד שלוש אחיות. הורים לא היו לו מעולם. "אני לא מכיר את אמא שלי. לא זוכר ממנה דבר. היא נפטרה כשהייתי בן שנתיים. תאונת דרכים. אוטובוס פשוט נכנס בה. מערכות חשובות בגוף נפגעו. אחר כך בגלל הסיבוכים היא קיבלה וירוס, שעשה לה תסחיף, וזהו. בתור ילד קטן גוננו עליי מכל הסיפורים המשפחתיים. 'אל תספרו ליעקב'. באיזשהו שלב זה התפוצץ אצלי. הלכתי לגלות את כל הלכלוך מתחת לשטיח. עם שואב אבק. ביעור חמץ. בכל הפינות.
"הלכתי לברר מי אמא שלי הייתה. הייתי מאוד רוצה להכיר אותה. יש לי תמונות. ולא מזמן הייתי אצל דודה שלי, והיא הראתה לי סרט חתונה, כזה שמונה מילימטר של פעם. פעם ראשונה שראיתי את אמא שלי זזה. בתנועה. היא חיה! זה הרג אותי, לגמרי. ועדיין, חסר לי הקול שלה. הייתי נורא־נורא־נורא רוצה לשמוע את אמא שלי. אתה מבין מה זה, הכל היום מוקלט ומתועד. אבל אני לא יודע ולא אדע אף פעם איך נשמע הקול של אמא שלי".
המשפחה החלשה ממילא התרסקה לגמרי. "אבא לא היה יכול להחזיק אותנו. כי גם עד התאונה הבית לא היה מתפקד, איך נגיד, מי יודע. הוא גם נכנס מהתאונה לסוג של דיכאון. אז אחותי הגדולה, שהייתה בת תשע או עשר, ניהלה את העניינים, לבשל לנו אוכל, להוציא מבית הספר והגן את האחיות שלי בנות השבע והחמש, ואני בן השלוש".
ואיפה היה אחיך הגדול?
"הוא סיפור בפני עצמו, שלא אכנס אליו. אחי הגדול לא היה מעורב בכלל. בוא נגיד שהוא כבר הלך למחוזות שלו. מקומות מאוד לא טובים".
בשלב הזה, כשיעקב בן שלוש, רשויות הרווחה התערבו. "היה רעיון לפזר את ארבעתנו בין הדודים שלנו. אבל אבא שלי לא הסכים. בדיוק נפתחה אז הפנימייה בערד, 'כפר נרדים'. קונספט חדשני יחסית, וילה, בית מתפקד, עם אם בית, וכולנו נשלחנו יחד. אנחנו למעשה פתחנו את הבית, בכלום שבאמצע המדבר. הרעיון הוא לשמור על התא המשפחתי, רק בלי הורים. ואתה נמצא שם עם ילדים שמגיעים ממשפחות הרוסות, סמים, זנות, אונס. חלקם חטפו כוויות. תרתי משמע. שנות ה־80 זה גם אומר מזרחים, בעיקר. היום זה שונה. יש עליות חדשות (צוחק במרירות), יש הרבה אתיופים ורוסים, כשאני מבקר אלה הפרצופים שאני רואה".
ארבעה אחים יחד בלי הורים. ממש לא "דוסון קריק". אבל מבחינת יעקב זה המקום שהציל את חייו, הפך אותו למה שהוא, איתו ועם הצוות והילדים הוא שומר על קשר הדוק וחם עד היום, אפילו משמש שגריר של המקום. "עבורי הכפר היה בכלל להתחיל את החיים. והזיכרון הראשון שלי הוא שם: נכנס לכפר ורואה שביל אבנים אדומות, עצים ואור. הזיכרון החיובי הראשון בחיים".
והשלילי?
(חושב ארוכות) "מקבל מכות רצח באמבטיה. ולא מילדים. זה היה עניין נפוץ מאוד. אצלך בבית, אצל השני בבית, אצל ילדים אחרים - פשוט מקבלים מכות. זה נפוץ הרבה־הרבה יותר ממה שאנשים מוכנים להודות, אפילו היום. חגורות, מקלות, עניינים - ילדים מקבלים מכות", הוא מיישיר מבט.
"אבא היה מגיע לביקורים. זוכר: כל 28 בחודש. וברגעים האלה כולם עטפו אותי כמו בצמר גפן, שלא אדע כלום על מה שהיה בבית ועל המצב שלו. כשהיינו יוצאים לחופשות היינו פוגשים אותו אצל סבתא שלי שתחיה, מרים, שעד היום אני מבקר בחולון. הלכתי עכשיו לקחת ממנה שלושה ספלים. כי כשהיינו מגיעים אליה לחופשה, היא הייתה עושה לנו אוכל, ועד שאתה לא מסיים, לא קמים מהשולחן. אפילו אם זה ייקח שלוש שעות. אז מצאתי את שלושת הספלים שהייתי מסתכל עליהם בשלוש שעות האלה, ולקחתי הביתה. עם השנים אני משלים את ההיסטוריה הפרטית שלי".
השנים לא היטיבו עם אביו. "הוא נפטר בגיל 46, כשהייתי בן 13. בוא נאמר שהוא מת בנסיבות טרגיות, בעקבות אורח החיים שהוא ניהל. לא יכול לדבר על זה עדיין. אולי פעם זה ייצא. אבא, הגיבור הטרגי של חיי, מת בדיוק בערב ראש השנה. והחגים הם ממילא התקופה הכי קשה לילדים כמונו. היעדר ההורים והמשפחה חריף במיוחד. ההפך מחגים עבור משפחות אחרות. ערב ראש השנה וליל הסדר הם הימים הכי קשים. לא מקרי שבחגים יש הכי הרבה מקרי התאבדויות".
זוכר את הרגע שנודע לך?
"זו טראומה. כשסיפרו לי שאבא מת פשוט השתתקתי. לא הצלחתי להוציא מילה מהפה, במשך יותר מ־24 שעות. אבל אף מילה. גם ככה לא הייתי ילד דברן במיוחד. רק אוגר לעצמי. סופג וסופג וסופג. שלחו אותי גם לפסיכולוג. לא יודע על מה הוא היה מדבר איתי. אני לא זוכר כלום. גם את התיק האישי שלי אצטרך לראות יום אחד. להבין מי הייתי".
האשמת את ההורים?
"אולי היה בי כעס בגיל צעיר. שואל 'למה אני?' בטח. אבל מה אני יכול להגיד? זה היה רוע מזל. צירוף נסיבות. זה מה שפוגש אותך בחיים. סליחה על ההשוואה, ומה היה לילדים בשואה? פי מיליון יותר קשה. אז זהו. אין מה לעשות. הלאה".
× × ×
היום, הוא מספר, יש לו קשר מצוין וקרוב עם כל אחיו ואחיותיו, על 15 האחיינים. "כל התא המשפחתי ניצל. זו הייתה המטרה. שכשהילד יוצא מהכפר, יחזור למשפחתו, לנרמל את היחסים". הכפר שהפך לביתו, וחברת הילדים שנעשתה אז משפחתו. "זו הייתה ילדות מדהימה. חופש, חברים, חוויות שילדים לא חווים. זו חבורה של ילדים, ששומרים אחד על השני, ועושים מה שהם רוצים, בלי פחד משום דבר, וכן, גם אכזריים כמו ילדים. זה אומר מיניות מוקדמת מאוד, גניבות ופריצות, מכות, גם שאכטות אבל זה פחות עניין אותי. מפרקים סופרמרקטים, גונבים אופניים לילדים של ערד. כי להם יש ולנו אין.
"ויש עלינו סטיגמה. 'ילד מהכפר'. זה אומר בעייתי, יגנבו אותך, ירביצו לך. ואנחנו כמובן מרגישים את זה ומנצלים את זה: אם אתם עושים מאיתנו ככה - נהפוך להיות משליטי כוח! אז בכל בית ספר היה מוקד כוח של הכפר, ואף אחד לא היה מדבר איתנו ולא מתעסק איתנו. כי אתה ילד מהכפר. אתה יודע, היינו מבקשים ללכת מכות, ממש מתחננים - אז הם היו מפחדים שלא נביא את הכפר. אז היינו מתחייבים. באמת! 'הולכים מכות רק אני ואתה, אל תדאג, לא מביא את הכפר. נשבע לך. נו בוא נלך מכות' (צוחק). והייתי הולך מכות כל פעם. הייתי טוב מאוד בזה.
"וביחד עם זה, כל מיני מקרים שמזמינים את מנהל הכפר, המנהלת, המורה, יועצת... ארבעה מבוגרים שיושבים ככה, ואני ילד קטן מולם. מאשימים ומאשימים, והדבר היחיד שאני יכול לעשות זה פשוט לבכות. בכי מלא עצבים. בכי מלא צער. הייתה גם משטרה פה ושם. יום אחד אני חוזר לכפר ברגל, בום, קופצים עליי מהדרך, אוספים אותי למשטרה. יושב שם עם החברים שלי.
"מה קרה? חישמלו את הגדר של הכפר. והמזגן של המנהל התחשמל ועף מהקיר. צחקנו. יאללה בואו נחזור לכפר, יש ארוחת צהריים. והיו גם עניינים עם דתיים שהגיעו לסביבה. היינו זורקים עליהם אבנים, הם עלינו. בדיוק הם בנו ליד הכפר מקווה עם חרסינות יפות. הלכנו ופירקנו את כולן. ואתה מוצא את עצמך, ילד בן שמונה, יושב בחקירה במשטרה עם איזה חוקר שמאיים עליך, 'אם לא תספר לי אני אכניס אותך למכונת אמת', כאלה".
הנה ב'מטומטמת' אתה משחק את מוריס. איש משטרה נחוש, שהעבודה עולה לו בחיי המשפחה. יכולת לעסוק בזה גם בחיים?
"לא חושב. לא נראה לי. באמת לא בא לי להיות בצד הזה. קשה לי עם המקום של המשטרה. אני מעדיף לתקן את הילדים, לפני שהשוטרים באים".
הוא היה תלמיד טוב וסקרן. מצד אחד שחקן כדורגל מעולה, מגן שמאלי והקפטן של הפועל ערד שעלה לבוגרים, "אף אחד לא עובר אותי, גליצ'ים, צלקות על הרגליים עד היום". מצד שני דרמה בכפר, וחיידק התיאטרון. "רואה בערד בגיל 15 את ג'וליאנו מר, אללה ירחמו, ב'מראה מעל הגשר', וזה בום! כמו האליפות של בני יהודה והגול של חזי שירזי. וואו, מה זה הדבר הזה? רגע גדול. גם אני רוצה. אז מצד אחד שומע 'יא הומו' על התיאטרון, מצד שני 'יא ערס' על הכדורגל, ומעל כל זה הבלגנים בבית, והחבר'ה מערד ממול. הכל ביחד".
זה גם השלב שבו הוא עושה את השינוי בחייו. "בגיל 15 היו לי שתי אופציות. האחת לזרוק את החיים, להתגלגל בלי לדעת מה לעשות הלאה. או השנייה: להיות הכי טוב שאפשר. וזו האפשרות שנתנו לי להבין בכפר, הסלילו אותנו להצלחה. אם זה בכדורגל או בדרמה או במה שלא תבחר. זו הטלת מטבע שמשנה את החיים שלך. אז יש כאלה, רוב הצעירים בעצם, שזה נקבע עבורם. אני החלטתי להטיל את המטבע בעצמי. ללכת ללמוד במגמה עיונית, ולא מלונאות או מסגרות. להתחבר לצד האליטיסטי של ערד, של הווילות. להיות הקפטן. למצוא את החבר הכי טוב, הבן של המנהלת. ועיני הילדים האחרים בכפר נשואות לבוגרים, אנחנו. אתה יכול להצליח בכל דבר.
"ועם הגישה הזו הלכתי לשייטת. כי זה הכי קשה שיש. הולך לקומנדו הימי, גיבוש רצח, והמסלול שבא אחרי זה, עם המים הקפואים בים על הבוקר, והרבה מעבר לזה, כל מה שמספרים לך זה נכון. אבל לא ראיתי בעיניים. לא־ראיתי־בעיניים! כי אני עושה את הכי טוב, בכל דבר. ואתה נמצא שם עם החבר'ה הכי טובים, כן? אז הייתי החייל הבודד היחיד בשייטת. (צוחק) מה זה, כשהייתי מגיע למש"קית ת"ש היא הייתה מאושרת! כי לא היה לה עוד עם מי להתעסק. הייתה מקשטת את הקלסר שלי. מה זה חייל בודד - בודד לגמרי!
"אז נתנו לי דירה שכורה בעיר. רק מי היה מגיע אליה? כי היו מרתקים אותי. בלגנים, בעייתי כזה. לא אוהב משמעת. מתעצבן מכל מיני שטויות. עד שיום אחד עזבתי. כי אני פשוט שונא ים. שונא! אז זה לא ממש הולך עם קומנדו ימי, כן? אמרתי תודה רבה, אני רוצה להיות בנבחרת אחרת. והלכתי לדובדבן. שם מצאתי בית".
זדה דניאל נקלע היישר לאינתיפאדה השנייה, בעין הסערה ממש. "לוחם פעיל, מאוד־מאוד", הוא בורר מילים בקפידה, "יורים עלינו כל היום, תאק־תאק־תאק, קרבות. סכנת חיים, תמיד. אירועים קשים. לשלוף מבוקשים ומשימות כאלה? בוא נגיד, גם דברים שמזכירים את 'פאודה', לגמרי. כן, פה ושם גם פטפוט בערבית. אנחנו אלה שמייצרים את הכותרות בעיתונים.
"וזה טירוף, בטח. אבל אתה שם כי אתה רוצה לעשות את השירות הכי משמעותי. צנחנים וכו', זה לא עניין אותי. בגיל הזה אתה מחפש הרפתקאות. האדרנלין זורם בטירוף. ואין פחד. פשוט אין פחד. כי מה יעשו לך? יש לך פה אקדח, שאתה יכול לעשות איתו מה שאתה רוצה. ואני יורה מעולה. עשרה כדורים בשש שניות".
הרגת אדם אחר?
"תעבור הלאה. אני לא יודע".
× × ×
ל'פאודה' (בימי ראשון ב־22:00 בערוץ yes EDGE) הצטרף אחרי אודישן קצר. "דאגתי להגיד שאני מדובדבן", הוא צוחק. והעבודה על הסדרה, גם אצלו, מעירה לא פעם שדים רדומים. לא מזמן, הוא מגלה, במהלך צילומי מכות חטף התקף ופשוט נגמר לו האוויר. לך תדע מה זה הזכיר לו, ומאיזה תקופה בחייו.
"השירות חוזר לך פה ושם. והדבר הכי מפחיד זה שחוטפים לך חבר מהצוות. זה הסיוט הכי גדול. שאתה רואה אותו נלקח", הוא מודה. "אבל בזמן השירות כל זה מודחק. אתה לא מרשה לעצמך להישחק. אתה כל הזמן ON. כי אם תישחק - תמות. אתה יודע, תמיד אחרי מבצע מוצלח, בחמש בבוקר, היינו עוצרים בארומה, בסניף הראשון בירושלים, ושותים שוקו. והמפקד היה אומר, 'אתם רואים את ירושלים שקטה? בזכותכם'. זה אתוס. מעצבים לך אתוס. וכל המדינה הזו היא אתוס. אני לא יודע כמה מהסיפורים שאנחנו שומעים נכונים, אבל חייבים לפמפם אותם".
ומה שעולה ב'פאודה' זה כמה תפקיד היחידה הוא קריטי. אבל זה בעצם ראש בקיר. הלך אבו־אחמד, יבוא אל־מקדסי. סיזיפוס.
"זה נכון לגמרי. זו מלחמת התשה. ומה יקרה הלאה, בגדול? יש כל מיני הצעות, ובשנים האחרונות נעשיתי מאוד אמביוולנטי. אבל מה שיפה בסוף ב'פאודה', זה שאנשים פתאום אוהבים את השפה הערבית. מתחברים אליה, כי היא פה, היא גם המקום הזה. ואוהבים את השחקנים. עד היום שואלים אותי, 'למה הרגתם את אבו־אחמד', מתים על הישאם (סלימאן), שחקן אדיר ובחור נהדר, מתקשרים אליו. מה, אני ביקשתי עכשיו ממנו שיעשה לי סרטון לבר־מצווה! 'ואיזה שחקנית מדהימה שירין', פתאום הכל מיטשטש. וזה היופי של 'פאודה'".
מצד שני, מגיעים שלטי החוצות של הסדרה בערבית, והפחד בציבור חוזר.
"כי זו הבעיה שלנו. התרגלנו לזהות ערבית רק עם פחד. ומה שכואב זה שחלק מזה מגיע מבני העדות שלנו, מזרחים, שזו השפה שלהם. אנשים שבאו הנה וכדי להתבדל מהערבים פיתחו כלפיהם שנאה. הם חונכו טוב מאוד לשנוא ערבים. אתה רואה את זה אחר כך גם עם העלייה הרוסית. כדי להיות חלק מהארץ ומהמדינה הזו, הם הופכים להיות ימנים, הארדקור. כי תמיד אנחנו צריכים פה אויב. איך אמר את זה ברי סחרוף: 'רק מלחמה אם תבוא, תחזיר אותנו הביתה'".
איך אתה רואה את הטרוריסט בצד השני? אמר אהוד ברק, "לו הייתי צעיר פלסטיני, ייתכן שהייתי מצטרף לארגון טרור".
"זה נכון. ואי־אפשר להתעלם מאצ"ל ולח"י, אי־אפשר להיות תמימים כל כך. אבל הדבר המרכזי שמפריע זה חינוך לשנאה כלפי הציונים. אנחנו כחברה ישראלית מחנכים לסובלנות, מה שתמיד גם פוגע בך. אבל לצד התושב הערבי הפשוט, שבדלתיים סגורות יגיד לך שהוא רוצה לחיות כמוך ולהביא פרנסה - יש את המחשבה שהם לא רוצים אותנו פה. וזה מהדהד".
זדה דניאל מגלם ב'פאודה' את דמותו של אלי. בעונה הראשונה היה מפקד צוות ביחידת המסתערבים, הופיע רק בפרק אחד. בעונה החדשה (זהירות ספוילר) כבר קודם לתפקיד מפקד היחידה, בעקבות מותו של המפקד הקודם, מורנו. "מקווה שלא קיבלתי את התפקיד רק כדי שיהרגו גם אותי", הוא צוחק. "ב'פאודה' צפה להפתעות - תמיד".
כשחקן, מי זה עבורך אלי?
"אלי מגיע לשם עם פוסט־טראומה. זו סדרה על פוסט־טראומה. חצי מהמדינה שלנו היא פוסט־טראומה. אז 'פאודה' היא state of post trauma. ומאז שהמציאו את הביטוי 'התקפי חרדה', הרבה הבינו מה עובר עלינו. חצי מהמדינה בהתקפי חרדה. הכל נפיץ, כמו כל מילה שאני אגיד כאן בראיון. כולנו ילדים בסיכון".
הגיע למשחק אחרי שהתגלגל בכל מיני עבודות, מלונאות, מבשל במטבחים. הלך ללמוד משחק, על מלגה כמובן, כי מאיפה יהיה לו שקל, אצל יורם לוינשטיין. "במהלך הלימודים גרתי ברחובות, בקרוואן באמצע מטע אבוקדו. כשלא הייתה רכבת חזרה נשארתי לישון בבית הספר. הרבה ימים הייתי חי על טחינה ולחמניות. מגרד שקלים. אם אתה בעניינים, מחמישה שקלים בשוק אתה יכול להכין לעצמך ארוחה". אחרי הלימודים המשיך להתפרנס מעבודות שונות. שף לגמרי לא רע. מטפל בקשישים בשכונת התקווה. אפילו מנתח נתוני כדורגל לטובת מיזם מסתורי.
מה אתה מביא למשחק? איך אתה נכנס לדמות?
"אני בודק מה כואב לו. מזהה נקודות חולשה. מבין את המצוקה שלו. רואה מה אני יכול לזהות אצלי, ומה להשליך עליו. כי יש לי את היכולת הזו. אני מבין כאב, אני מבין פחד, אני מבין אומץ, אני מבין כוח, אני מבין אלימות. אלה הדברים שספגתי בחיים שלי. אני באמת מבין אותם".
בשנים האחרונות הפך לשחקן מבוקש סוף־סוף, תיאטרון, קולנוע וסדרות טלוויזיה. זכה בפרס הפרינג', "קיפוד הזהב", על "המתנחל" בתיאטרון תמונע. כרגע סיים את "אהבת מוות" של ענת גוב בתיאטרון בית ליסין. "פרנסה? אלף שקל להצגה, ברוטו. שתבין, מבחינתי זה יפה מאוד". כעת הוא מצטלם לשלל סדרות: שוב מפקד משטרה בסדרת הנוער 'אילת'. לעומת זאת בסדרת הפשע של גל זייד 'מלכות' יגלם הומלס נרקוטי. תפקיד מסקרן נוסף ב'אוטונומיות', כבן זוגה של דאנה איבגי, שאיתה הוא הולך עוד מהסרט 'את לי לילה'.
וממש עכשיו, 'להעיר את הדב'. שהפרק הראשון שלה ישודר ביום שני, ה־12.2 בערוץ קשת 12. מהצצה ראשונה בשלושה פרקים, דרמה פסיכולוגית מרתקת של קרן מרגלית ('פלפלים צהובים'), בכיכובם של נעמי קולר ויוסי מרשק. זדה דניאל מגלם שם את שי. "מנהל בתיכון למה שנקרא 'נוער בסיכון'. ילד שטיפחו אותו, שנתנו לו צ'אנס, ומרגיש שהוא צריך להעביר את הצ'אנס הזה לתלמידים", הוא מספר. יש גם תסבוכת אישית שלמה בהמשך, אבל נימנע מספוילרים ורק נמליץ.
בזמנו הפנוי הוא נותר חולה ספורט, אבל אמיתי. רואה הכל. אוהד שרוף של בני־יהודה, מילאן, ריאל אבל מסי הוא הגדול מכולם, מצטער שאיטליה לא במונדיאל. והכי, נבחרת ישראל. "הולך לכל המשחקים שלה. כן: זה אני ביציע", הוא צוחק. "ואם במקרה אני רואה את המשחק בבית, אז אני קם בהמנון ושר. לא מתבייש להודות". לוקאל פטריוט, שבין היתר גם יצא בשליחות FIDF לגייס כסף בחו"ל עבור חיילים בודדים. הוא מכיר את זה.
במקביל, הוא גם מזרחי מודע, מי שהיה בשעתו למשל חלק מפרויקט התיאטרון בדימונה, ומקיים מפגשי שירה מזרחית. "מודעות מזרחית מתפתחת עם השנים. להכיר בעוולות. לשים דברים על השולחן. וכן, גם להילחם במה שצריך", הוא אומר. בהתאם, בשלוש השנים האחרונות הוא גר בכפר שלם. במרחק בטוח והכי קרוב שמצא לתל־אביב, שממנה יצא בשעתו, "כי תל־אביב ליכלכה אותי, עם כל הבאחשה מסביב", כדבריו. דירה בשכירות, עם הכלבה האהובה רוזה.
ויש לו, הללויה, גם בת זוג כבר שנה, השחקנית יוליה שניידר. "ושנה זה הרבה מאוד בסקאלה שלי. לא הייתי במערכות זוגיות ארוכות. אולי היעדר דמות האם, ומה שעברתי, דברים לא החזיקו אצלי מעמד". אבל עכשיו זה רציני לגמרי. "רוצה גם ילדים. בשל לגמרי", הוא מודה, ומבלי לדעת מדבר בעצם על תיקון. "בכלל, החלום הגדול של חיי הוא לעבוד עם ילדים. להיות מנהל של פנימייה. אפילו על חשבון המשחק, מתישהו". צוחק. "אחרי שאגשים את החלום של לשחק בהוליווד. אתה יודע, התחלתי עם גל גדות".
