נדמה לי שאחרי מיליארד ראיונות עם ידוענים, אני מכיר בעל פה את התשובה לשאלה: מתי הבנת שנועדת לבמה? בדרך כלל זה מתחיל בנאום על "המקצוע שבחר בי", עובר לזיכרונות ילדות על הפעם ההיא שעמד על כיסא בסלון מול כל האורחים ו"פשוט הבין" ונגמר בקטע הבלתי נשכח ההוא בבית הספר למשחק, כשכולם פרצו בבכי כי הוא כל כך הזכיר להם את עצמם.
במובן הזה, הסיפור של דניאל גד, בן לגננת ושחקן כדורגל לשעבר (שמחה גד, מכבי שעריים — א"ס), ואחד הכוכבים הצעירים המבטיחים בישראל, קצת שונה. המשחק היחיד שעניין את גד בצעירותו, היה כדורגל. במקום לעבוד על מונולוגים, הוא בעט פנדלים. "עד גיל 13 בכלל לא הסתכלתי לכיוון", הוא אומר. "גם כששאלו אותי מה תהיה כשתהיה גדול, לא ידעתי מה לענות. הייתי ילד. השקעתי בלימודים ונהניתי לשחק כדורגל. באיזשהו מקום, אולי בגלל הבית שגדלתי בו, לכל מקום שהייתי הולך עם אבא שלי היו אומרים לי: זה הקטן גדול יהיה, כמו אבא בכדורגל. כן, הייתה איזו ציפייה שאני אהיה שחקן כדורגל ולי לא היה עניין במשחק ושום רצון להיות על במה".
למעשה, גד זוכר היטב את הרגע שבו המקצוע בחר בו. הוא חזר בדיוק מאימון כדורגל, מזיע את נשמתו. בבית פרץ משבר דרמטי. "אחותי הקטנה שיחקה בבימת הנוער של רחובות. שלושה ימים לפני הצגת סיום שנה שלה, הבמאי כינס את ההורים והודיע להם שההצגה לא תעלה כי אחד השחקנים טס במפתיע לחו"ל. אמא שלי, בנונשלנטיות, אמרה מיד: לא, לא, דניאל, אח של אסתר, יחליף אותו. כשחזרתי הביתה, היא הושיבה אותי ואמרה לי: לך, תעזור לאחותך. אמרתי לה, מה לי ולזה? בחיים לא הייתי על במה. בשלושה ימים את רוצה שאלמד את התפקיד ואעלה לשחק?"
גד, כמו ילד טוב רחובות, החליט להתמסר לאתגר. לשחק על המגרש, לשחק על הבמה, הוא חשב לעצמו, מה כבר ההבדל. "כל הלילה ישבתי עם אחותי. למדתי את הטקסט בעל פה. יום למחרת עשינו חזרות ויום אחרי כבר עלתה ההצגה. שנה אחר כך החלטתי שאני רוצה ללמוד תיאטרון. יש כאלה שקוראים לזה חיידק, אבל באותו רגע הבנתי שאני באמת אוהב את זה".
בהמשך הגיעה שיחת ה”אבא, יש לי משהו לספר לך”. "חזרנו יחד מאימון והייתי אמור ללכת לחזרה בבימת הנוער. הייתי בן 16 ואמרתי לו: אבא, תראה איך אני מזיע. אני לא מספיק להגיע לכלום. אין לי זמן לעצמי. הוא שאל: אז מה בא לך באמת לעשות? אמרתי לו: אני אוהב יותר את הבמה מאשר את המגרש".
ליבו נשבר?
"תמיד חשבתי שכן. אבל לפני כמה שנים הוא בא ואמר לי בפעם הראשונה: אני שמח על הבחירה שעשית, אתה הרבה יותר טוב על הבמה מאשר על המגרש. נראה לי שכילד הוא לא רצה להגיד לי שאני לא כדורגלן מספיק טוב. לא רצה לפגוע בי. הוא דווקא אומר שיכולתי להיות שחקן כדורגל, אבל לא ברמות שאני יכול להגיע אליהן בעולם המשחק. מדי פעם אני עוקץ אותו, אומר לו: אבא, תאר לך שהייתי עכשיו כמו ערן זהבי. היום אנחנו צוחקים על זה".
דווקא אמו של גד, ענת, שאחראית במידה רבה להחלטה של בנה להתמסר לבמה, הביעה התנגדות כשהחליט לעשות מזה קריירה וללמוד משחק. "אני מבין מאיפה זה בא. בתיכון למדתי פיזיקה ומתמטיקה, אנגלית ותיאטרון חמש יחידות. הייתי תלמיד מאוד־מאוד טוב. אחרי שסיימתי את 'מפריח היונים', שצילמתי בסוף השירות הצבאי שלי ‑ היה לי ברור שאני רוצה ללמוד משחק. אבל אמא שלי לא הבינה את זה. היא שאלה: בשביל מה אתה צריך ללמוד משחק? אתה כבר עובד. זה תחביב. תלך, תעשה תואר ראשון. נשמע לה לא הגיוני שמי שקיבל 95 בבגרות בפיזיקה ‑ ילמד משחק. היא הייתה בגישה של ‘תעשה מה שאתה רוצה, אבל תעשה גם תואר’. היא לא הבינה למה אני מתעקש ללמוד משחק עכשיו שלוש שנים. אחרי הפרק התשיעי של 'שבאבניקים' היא התקשרה ואמרה לי: כנראה שבאמת אלוהים נגע בך בעניין הזה של המשחק. היום היא קצת מרפה ממני בעניין הזה".
אז היא כבר לא רוצה שיהיה לך תואר?
"היא הייתה שמחה שיהיה לי תואר, אבל הבטחתי לה שיום אחד אני אשחק רופא או מישהו עם דוקטורט".
נס הפסטיגל
בינתיים, גד מחזיק בתואר לא פחות חשוב: הדבר הבא, כאן ועכשיו. הוא רק בן 27, אבל עם הספק מקצועי שכל שחקן ותיק היה חותם עליו בעיניים עצומות. הוא הפך לכוכב ילדים בזכות "גאליס", "או־בוי" והפסטיגל, הוכתר כהבטחה קולנועית בזכות "מפריח היונים", והגשים את חלומו של כל שחקן צעיר, כשלוהק לצד גילה אלמגור לתפקיד הראשי בהצגת התיאטרון של הבימה "שייקספיר מאוהב". בימים אלה הוא מככב ב"שבאבניקים", הדרמה הקומית המצליחה של HOT על חבורת בחורי ישיבה מופרעים (שפרק סיום העונה הראשונה שלה ישודר בשני, 20:15, ב־HOT3 וב־HOT VOD). גד משחק שם את אבינועם, בנו של חבר כנסת ממפלגת ש"ס, שובב וממזר, ולא בדיוק נער הפוסטר של החברה החרדית, או כמו שסיכמה זאת היטב אחת המגיבות באינטרנט: "אם דניאל גד היה דוס ‑ כבר הייתי חוזרת מזמן בתשובה". גד מסמיק מהמחמאה ומספר שמאז עליית הסדרה הוא מוצף בתגובות נרגשות על קירוב לבבות. הודעה אחת, מצעירה מוסלמית, שעזבה את ישראל וחיה כעת באירופה, ריגשה אותו במיוחד. "היא כתבה לי שזה הזוי כמה דמיון יש בין שתי הדתות שלנו".
את הביקורת שמגיעה מהמגזר הדתי על בעיות אמינות, הוא מנפנף באלגנטיות. "אני יכול לספר לך שניגש אליי רב בבית הכנסת ואמר לי, כל הכבוד על הסדרה. אמרתי, תודה. אבל אז הוא המשיך ואמר, אתה יודע, העולם של בחורי הישיבה שמוצג שם, זה לא ככה במציאות. הגזמתם קצת. אמרתי, בסדר. הגזימו. כי בשביל דרמה צריך להקצין את הקונפליקטים של הדמויות. אחרת זה יהיה משעמם".
"שבאבניקים" משודרת בעיצומה של אחת התקופות הנפיצות ביותר בישראל בחיכוך שבין דת ומדינה. העובדה שבמרכזה עומדים ארבעה גיבורים חובשי כיפה, מעוררת סקרנות לגבי עמדותיו של הדוס הכי לוהט כרגע בטלוויזיה. גד מגדיר את עצמו כ"אדם מאמין" שחושב "שהעולם שייך למאמינים", אבל באופן לא מפתיע, הוא טוען שלא גיבש דעה מסודרת בסוגיות כמו הדתה או חוק המרכולים שעבר לאחרונה בכנסת.
"אני מאוד מאמין בחיה ותן לחיות, אבל האמונה הייתה תמיד חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. אני מניח תפילין מגיל 13 והולך עם אבא לבית כנסת בכל שישי. אני מסתובב ועובד בתעשייה שהיא ברובה האנטיתזה לאמונה שקיימת בי. מצד שני, תראה מה קרה בפסטיגל עם עומר אדם, שלא היה מוכן לעבוד בשבת, וכל הפקת הפסטיגל התיישרה לפיו. אתה יכול לקרוא לזה הדתה, נכון? אני יכול גם להבין את החשש של המפיקים, כי בדרך כלל עשו ארבע הופעות בשבתות. מצד שני, אתה יכול לקרוא לזה יום מנוחה. גם בחו"ל לא עובדים בימים מסוימים. זה היה הפסטיגל הכי מצליח. אליאנה, שעשתה כבר שבעה פסטיגלים, אמרה לי שזה הפסטיגל הכי נעים מבחינת אווירה שהשתתפה בו, לא היה דבר כזה".
זה יפה, ועדיין לא מעט חילוניים מרגישים שלאחרונה מנסים לכפות עליהם את חוקי הדת. שהעובדה שמישהו מחליט אם הם יוכלו לקנות חלב בשבת היא ערעור של הסטטוס־קוו.
"גדלתי והתגוררתי ברחובות כל חיי. בשנים האחרונות יש לנו ראש עיר חרדי, עם כיפה שחורה, והסטטוס־קוו נשמר. יש ישיבות דתיות ברחובות והמון בתי כנסת. ולצידם, יש גם אזור תעשייה חדש, עם המון־המון ברים ופאבים גם ברחוב הראשי של העיר. נראה לי שהתקשורת מאוד אוהבת את החיכוך הזה".
אתה חושב שזה משהו שהתקשורת מלבה?
"אני חושב שהשיח הציבורי מאוד מושפע ממה שקורה בתקשורת. אין ספק בכלל".
חוק המרכולים לא עבר בתקשורת. הוא עבר בכנסת בחודש שעבר.
"אני לא מספיק בקיא במה שקורה היום בכנסת, אבל אני מבין את האנשים שנתקעו בלי חלב בשבת, ומצד שני, אני גם מבין את הרצון לייצר איזשהו צביון יהודי שחלק ממנו זה שמירת השבת. אני באמת מאמין בחיה ותן לחיות. אם בן אדם רוצה לקנות חלב בשבת ‑ תן לו לקנות חלב בשבת".
שייקספיר ואני
כמו רוב השחקנים בעולם, גם גד חולם לשחק את המלט. אולי זה מסביר למה קצת אחרי ש"גאליס" הפכה להיסטריית נוער, הוא החליט לחתוך והלך ללמוד משחק. בביזנס, הרעיון שכוכב ילדים מצליח מחליט לעזוב הכל ולהסתגר בבית ספר למשחק הוא הדבר הכי קרוב להתאבדות מקצועית. בעולם שבו ראוי להכות על הברזל בעודו רותח, גד עשה החלטה מפתיעה אבל לא פחות מזה אמיצה.
כמי שהתחיל את דרכו עם אליאנה תדהר ותובל שפיר, שניים מכוכבי הילדים האהובים בישראל ‑ גד יודע בעצמו שבלי הפסקת לימודים ממושכת, חשבון הבנק שלו היום היה מנופח יותר, ואולי גם ההספק המקצועי שלו היה גדול יותר. הוא מספר שלא באמת התלבט אם ללכת ללמוד, גם כש"מפריח היונים" בכיכובו יצא לאקרנים בסוף שנה א' והפך אותו לכוכב גדול עוד יותר. "לשמחתי, היה לי אז את בית הספר. זה משהו שהוריד אותי כל יום לקרקע. אני בן אדם של דרך. היה ברור לי שההצלחה שלי היא רגעית. הבנתי שאם אתה רוצה שיהיה לך עוד תפקיד, לאו דווקא להיט, תפקיד משמעותי שאומר משהו לעולם ‑ אתה חייב לשכוח מכל מה שהיה. אני מניח שזה קשור גם בחינוך ובערכים שקיבלתי מהבית. אבא שלי היה תמיד אומר: כשהייתי נותן צמד בשבת, כובש שני שערים, ביום ראשון הייתי חוגג, וביום שני כבר הייתי חושב על המשחק הבא.
"אני יכול להגיד לך שהיו לי חברים בכיתה ללימודי משחק ששאלו אותי, בשביל מה באת. שלא הבינו אותי. למה? אתה כבר עובד. אמרתי, באתי ללמוד כי אני רוצה להיות שחקן, כי אני רוצה להיות אמן. אני רוצה לכתוב, לביים. זה מסע שאם לבן אדם יש את הזמן ואת היכולת לעבור ‑ הוא בלתי נשכח".
איך התייחסו אליך בכיתה? כבר לא היית אנונימי.
"למזלי, הייתה לי כיתה שמאוד פירגנה לי ואף פעם גם לא הרגשתי שאני לא כמו כולם. אחד המורים בהפקה בשנה ג' אפילו אמר לי פעם: "כל מה שאתה עשית זה חרא גדול. הכל חרא. עכשיו נראה אותך משחק".
אאוץ’.
"אחרי זה הוא הסביר לי שהוא עושה את זה כדי להכניס אותי למצב רגשי מסוים".
הרבה מהחברים שלך ל"גאליס" הצליחו לתחזק קריירה מצליחה גם בלי לימודי משחק.
"נו, אז מה? יש שחקנים מוכשרים לא רק בארץ, גם בעולם, שלא למדו. בסדר, כשהתחלנו ב'גאליס', היינו מאוד צעירים וכל אחד גם עושה את הבחירות שלו. כל אחד והמסלול שלו. אני שמח שלמדתי. אני חושב שזה עזר לי להבין איך לשרוד את המקצוע הזה לאורך שנים. אתה באמת רואה בוגרים של בתי ספר למשחק שעובדים שנים ולא נעלמו אחרי הפריצה הגדולה.
"אז נכון, בזמן שהייתי בלימודים, חברים שלי עשו המון. אפשר להגיד שהם קצרו את הפירות הכלכליים של 'גאליס'. ואני פחות. גם לא ידענו שגאליס תהיה תופעה כזאת. אף אחד לא האמין שגאליס תגיע לממדים האלה. אני ראיתי את הדרך שלי אחרת מאנשים שקובצו יחד לשחק במחנה קיץ בסדרת נוער.
"בלימודי המשחק לא רק שלא הרווחתי, גם שילמתי לבית הספר שכר לימוד וגם לא אישרו לי לקחת פרויקטים שהציעו לי. ועדיין, אני שלם עם הבחירה ועומד מאחוריה. להגיד לך שהיה לי קל? לא היה לי קל. לא בגלל העניין של הכסף. הכסף לא עניין אותי. הקושי היה העומס הפיזי והנפשי, להיות בכיתה עם עוד תשעה בנים ושבע בנות, להיות חלק מאנסמבל שאתה צריך לדעת גם להכיל. אם חשבתי שאני אדם מכיל רגשית, אז גבולות ההכלה שלי התרחבו כפליים אם לא פי כמה אלפים".
לוהקת מיד עם סיום הלימודים לתפקיד הראשי ב"שייקספיר מאוהב" בהבימה. חתיכת תפקיד.
"מישהו אמר לי פעם אחרי 'מפריח היונים' ‑ זה תפקיד חייך. אז אמרתי לו, מה תפקיד חיי? אני בן 21. מה אני אעשה מחר? לשמחתי, אתה מבין בהמשך שאתה יכול לעבור לתפקיד אחר ועוד תפקיד ולגלות עוד צד. לשחק את ויליאם שייקספיר זה באמת לא מובן מאליו".
חששת שלא תצליח לשחזר את ההצלחה שלפני לימודי המשחק?
"לא רק זה. היו גם הצעות שקיבלתי ולא עשיתי בגלל הלימודים. היה אפילו איזשהו סרט בחו"ל שלא אישרו לי לצלם. גם היום אני שואל את עצמי לפעמים, מה יהיה מחר. כל אדם שואל את עצמו את השאלה הזאת. אבל ברגע שיש לך את העוגנים שלך כבן אדם ואתה יודע ומאמין במה שמוביל אותך ‑ יש לך את הכוח להתמודד עם חוסר היציבות הגדול מאוד במקצוע הזה. כשסיימתי לימודים, באמת היה רצף ארוך של עבודה, ואז פתאום הגיעו כמה חודשים של שקט. אמרתי, מה אני עושה עכשיו? אין עבודה. החלטתי לפתוח סדנה למשחק מול מצלמה בבימת הנוער, איפה שגדלתי. נרשמו כמה ילדים. העברתי להם סדנה במשך חודש, של ארבעה מפגשים. אחרי זה היה ביקוש לעוד סדנה. עשיתי עוד ארבעה מפגשים. להגיד לך שהייתי רגוע כשלא עבדתי? לא. היו לי הרבה קולות בראש והרבה דאגות. מה יהיה מחר ופתאום אין עבודה ואין ביקוש וכל הדברים שאמא שלי אמרה לי, חוסר יציבות ולך תלמד ואל תבזבז. אבל אני מאוד מאמין שמחשבה יוצרת מציאות ודאגה יוצרת חרדה. ברגע שאתה מבין שאתה בעשייה, דברים קורים".
ודברים, טפו־טפו, קורים. לאחרונה עלתה בבי־בי־סי McMafia, סדרת מתח שבה הוא מופיע באחד מתפקידי האורח, לצד ישראלים נוספים כמו אושרי כהן, אוהד קנולר ויובל שרף. החוויה הזאת עוררה בגד מחשבות עמוקות על קריירה בינלאומית. בזכות ההצלחה הלא תיאמן של גל גדות, וההישג האדיר של "פאודה" בעולם, הרבה יותר קל לפנטז על הוליווד בקול רם בלי שמישהו ירים עליך גבה. "זה בהחלט מדגדג לי. זאת תהיה הגשמה עצמית ענקית. קודם כל התנאים. הכבוד למקצוע. לכל תפקיד יש שני אנשים שעושים אותו ולא להפך. הסטנדרטים ברמה גבוהה מאוד. הכבוד שיש לך כיוצר, כשחקן, הוא פשוט אדיר. ולא ישבתי בקרוון. שתבין. כולם מתלהבים מהקרוון. חארטה. לא ישבתי בכלל בקרוון. בכלל לא הגעתי אליו. לא עניין אותי. רציתי רק ללמוד, להסתכל".
אתה רואה את עצמך עוזב את הארץ בעקבות החלום?
"לתקופות קצרות. יגאל נאור ששיחק את אבא שלי ב'מפריח היונים', עשה תפקידים מטורפים בחו"ל, בלי ממש לעזוב את הארץ. היום אתה לא צריך לעזוב. אתה שולח אודישנים מכאן. אתה יכול להמשיך לעבוד פה, ואם יגיע תפקיד, אתה טס וחוזר. היום, בגלל המדיות החברתיות הכל נגיש וקרוב. אני יודע שבדברים האלה זה לוקח זמן, אבל אני מקווה שהדרך שלי תוביל אותי לשם".
זוגיות והעיר הגדולה
הוא בונה על זה שהדרך הזו, השקולה, המחושבת, העדינה שבה הוא מתנהל בחייו תוביל אותו גם לזוגיות. הוא לא מחפש אהבה, כי "אהבה לא מחפשים, אהבה באה. כשאתה רוצה משהו יותר מדי בחיים, אתה לא משאיר לו מקום להיכנס. צריך להרפות. יש הבדל בין לזמן אהבה ובין כל היום לחפש אותה. ברגע שאתה מחובר לעצמך ‑ האהבה מגיעה. היא תפגוש אותך בסופר, דרך חברים, במסיבה".
למרות שהוא מעריך מאוד בנות שעושות את הצעד הראשון, מביך אותו לקבל הודעות מפורשות כאלה באינסטגרם. "הרגעים המשמעותיים בעיניי הם יותר אלה שאני מרגיש שנגעתי במישהו בתפקיד שעשיתי מאשר כשמישהי כותבת לי: דניאל, תעשה לי ילד. גם ב'גאליס' נשים היו כותבות לי. אתה כזה חתיך, תעשה לי ילד. אבל תמיד אתה שואל את עצמך אם הן רוצות אותך בגלל מי שאתה או בגלל הדמות ששיחקת".
לצאת עם מעריצה זאת בכלל אופציה?
"לא. עד היום לא ישבתי לקפה עם אף אחת שכתבה לי באינסטגרם. אבל בחיים כבר למדתי שנבר סיי נבר. מישהי גם כתבה לי: היי, אפשר להתחיל איתך?"
מה עונים לדבר כזה?
"לא עונים".
גם אם היא נראית ממש טוב?
"לא עניתי. גם לא הסתכלתי. זה הרגיש לי לא נכון".
אתה עושה לי רושם של בחור שקצת נבוך מכל העסק הזה. אם בחורה תתחיל איתך, תצליח להבחין בזה?
"אישה אסרטיבית זה מדהים בעיניי. מישהי שתעשה את הפירסט מוב. ואם היא תהיה מצחיקה, אז בכלל".
הוא בן 27 אבל המראה הנערי שלו יכול לבלבל. מתחת לחזות הצעירה מסתתרת נשמה של פנסיונר. בחודש שעבר עשה את הצעד המתבקש מבחור בגילו בביזנס ועבר לדירת רווקים במרכז תל־אביב. חוץ ממיטה ומטבח מאובזר, הדירה עדיין ריקה. בסלון יש רק שולחן עץ מפונפן, ובמרפסת כיסאות לאורחים שמגיעים לבקר. המעבר לעיר הגדולה, הוא מספר, לווה בהתלבטויות והתייסרויות ארוכות. למעשה רק אחרי כמה סאבלטים קצרים בעיר, החליט לעבור רשמית לתל־אביב.
"לקח לי זמן להבין אם אני בכלל רוצה לגור כאן. תמיד הרגיש לי שתל־אביב צובעת את כולם באותם צבעים. כולם הולכים לאותן מסעדות, יושבים באותם ברים, יוצאים לאותן מסיבות. דווקא במרחק הזה, בין רחובות לתל־אביב, אני מרגיש שאני יוצר. המרחק שממנו אני מרגיש שיש לי משהו להגיד לעולם".
לא צריך יותר מכמה דקות עם גד כדי להניח שכל מי שרוצה להזמין אותו לסיבוב ברים ייאלץ לחפש שותף אחר להנגאובר. "יש רגעים שאני מרגיש שהנשמה בתוכי לא תואמת את הגיל שלי. כשהייתי ביסודי הסתובבתי עם חברים גדולים ממני. דווקא עכשיו, עם המעבר לתל־אביב, אני מרגיש שאני מיישר קו עם אנשים בגילי. אבל אני חווה את תל־אביב כמו שאני חווה אותה. למה, יש דרך מסוימת?"
אתה בן 72. סקס, סמים ורוקנרול.
"יש כאלה שבשבילם זה טוב, ויש כאלה שיש להם צרכים אחרים. כל אחד ומה שעושה לו טוב".
עזוב סמים. סקס ורוקנרול זה אחלה.
"אם אתה אומר..."
