בימיו הראשונים ערוץ 2 לא נתפס כאויב היצירה המקורית. אפילו להפך: המפץ התרבותי משך אליו את מיטב היוצרים, שניסו את מזלם בחנות החדשה והנוצצת שנפתחה בשכונה. "הכל רעש וגעש לקראת העלייה של ערוץ 2", סיפר הבמאי איתן צור לד"ר נועה לביא, מחברת הספר "מ'הבורגנים' ועד 'בטיפול'", העוסק בהפיכת הדרמה הטלוויזיונית לאמנות.

ב־22 השנים שחלפו מאז הטלוויזיה המסחרית מפגינה אהבה־שנאה כלפי התוכן המסווג כ"סוגה עילית", ובתוכו סדרות מורכבות ומאתגרות. כגופים פרטיים, הזכייניות רצו כסף אבל ידעו היטב להתבשם בתהילתו של מוצר איכותי — והיו לא מעט כאלה. לימים, גופי השידור גילו גם את הנס הקרוי מכירת פורמטים, שעודד אותם להוציא קצת את הראש מישבנו של הריאליטי. אבל כיום הפיצול מקיז להם את הדם — והוא ניתז היישר לעיניים שלנו.

לכן הרייטינג המצוין של "הרמון", לפחות עבור שני פרקי הבכורה, הוא אירוע חשוב. עצם השיבוץ של הסדרה ב־9 בערב סיפק אוויר הכרחי לנשימה, אחרי שלושה חודשי חנק מעודף טראש. האמון היחסי של הצופים מעיד כי זה לא עבר מתחת לרדאר: כשיצירה מושקעת, סיפור מעניין וביצוע אינטליגנטי פוגשים את הצמא למשהו חדש, אזי מתקבלת השקה מוצלחת, נקייה ממשימות והדחות.

הפריים־טיים הישראלי שונה מאוד מזה האמריקאי. שם גם רשתות הטלוויזיה הארציות רואות בסדרות עוגן משמעותי, ולא רק "המירוץ למיליון" או "The Voice". את חגיגות הסופרבול, למשל, ניצלה רשת אן־בי־סי המתחרה כדי לשדר במקביל פרק קריטי בעונה הנוכחית של הלהיט "החיים עצמם". צפו בו כ־16.2 מיליון איש, שיא של 6 שנים עבור הפלטפורמה היוקרתית.

"הרמון" היא מסוג ההפקות שמסוגלות לחולל אפקט דומה. אם היא תוסיף ללכוד את תשומת הלב של הקהל, יתקבל הרושם שלא יקרה כלום אם הריאליטי יקבל אפטר לכמה ימים בשבוע. ואולי משם היחסים עם ערוצים 14־13־12 לא יהיו חתונה ממבט ראשון, אבל לפחות נחזור לדבר כמו בני אדם.