הפרישה ממשחק הותירה את סילבי ז'אן (44) ‑ הנחשבת לכדורגלנית הישראלית הטובה ביותר בכל הזמנים ולקפטנית המיתולוגית של נבחרת הנשים ‑ מרוסקת, פיזית ונפשית. מי שכיכבה שנים כחלוצה, בצמרת ליגת־העל הנורווגית, מצאה את עצמה בצומת דרכים מקצועי, כשהיא סובלת מדלקת פרקים ומדיכאון.
“זאת הייתה התקופה הכי קשה בחיים שלי”, היא מספרת. “סבלתי מכאבי תופת שריסקו לי את הביטחון. אני ספורטאית, מלכת הכדורגל, 1,010 שערים בקריירה, רוצה לקום מהמיטה לעשות פיפי ולא מסוגלת. הרגליים כאבו לי כל כך שממש בכיתי. הרגשתי שהגוף בוגד בי”.
מי היה לצידך?
“הייתי בודדה, אחרי עוד מערכת יחסים ארוכה שהסתיימה בבגידה, כמו תמיד. שוב קיבלתי את הסכין בגב. שני ההורים שלי נפטרו לפני שנים. אני גם אחת שלא רוצה שירחמו עליה, אז אני שותקת, לא מספרת מה עובר עליי לאף אחד. רק לא לשדר שאני מסכנה. אצלי הכל בסדר כביכול, תמיד מחייכת, שמחה. ככה כולם מכירים אותי, חושבים שהכל ורוד בחיים שלי. בולשיט”.
מלבד הכאבים הפיזיים, גם הנפש הייתה קרועה. “פרשתי מהכדורגל שהיה העוגן שלי, שנתן לי ביטחון. הייתי בצומת דרכים. אמרתי לעצמי, אני כבר בת 40 ולא מוצאת מקום מבטחים. הרגשתי ריקנות גדולה מבפנים. נכנסתי לחרדות, דיכאונות. מי יחזיק אותי? איך אמצא אהבה? אמרתי, אלוהים, בוא ותיקח אותי כבר”.
דווקא אז, הכירה את בת זוגה בשנתיים וחצי האחרונות, הנומרולוגית והמתקשרת יפעת אורלב, שאליה הגיעה בכלל בתחילה לפגישת ייעוץ, שהפכה מהר מאוד לסיפור אהבה סוחף. “הזמנתי אותה לבית שלי ונישקתי אותה. לא יודע מאיפה האומץ, אני ביישנית. אבל רציתי”.
היא הייתה היועצת הרוחנית שלך, לא חששת?
“מה היא תעשה, תוציא לי כרטיס אדום? מה גם שלא התנפלתי עליה, הכל היה בעדינות”.
מה גרם לך להתאהב בה?
“היא עדינה, כמו שאני אוהבת, סוג של אישה ביתית. אני זוכרת שנכנסתי אליה לייעוץ והיו ריחות של מטעמים בבית שהזכירו את אמא שלי זיכרונה לברכה. הרגשתי את החום הזה. יפעת טוניסאית ואני טריפוליטאית. אמרתי לעצמי: יו, הלוואי ומה שאני חולמת עליו יתגשם”.
הבלונדינית הסודית
ז’אן, שסללה את הדרך לנשים רבות בענף שנחשב לגברי והפכה לשם מוכר לכל חובב ספורט בארץ, בחרה שנים ארוכות שלא להתייחס בתקשורת לזהותה המינית. במהלך הצילומים לדוקו־ריאליטי "גולסטאריות" (שנוצרה והופקה על ידי סוכנות ADD ותשודר מ־18 לחודש ב־HOT 3 בימים א’־ג’ בשעה 20:15 וב־HOT VOD), היא כבר דיברה על כך בפתיחות ובת זוגה אפילו הצטלמה לאחד הפרקים. "לא שפחדתי או התביישתי, הסביבה הקרובה והאחים שלי ידעו. עם הזמן, גם בקהילה כבר ידעו שסילבי היא משלנו".
אז למה לא לצאת פומבית מהארון?
“כי לא הייתי שלמה עם הקשרים שלי, אז אלך לעיתון ואפרסם אותם? כשאני שלמה עם קשר לא אכפת לי שכל העולם יידע. רק עכשיו, עם יפעת, אני מרגישה הרבה יותר פתוחה ושלמה עם המילים: סילבי לסבית”.
הפעם הראשונה שהתאהבה באישה הייתה בגיל 22 כששיחקה בנורווגיה. “ירדתי לסופרמרקט, עמדה שם מישהי חמודה, בלונדינית עם עיניים כחולות, והרגשתי סוג של תחושה חדשה. אני זוכרת הרגשה דומה גם בכיתה ה’, אבל זה לא היה במאה אחוז. בנורווגיה זה כבר התפרץ, אבל לא עשיתי עם זה כלום. הקשר הראשון שלי עם אישה היה רק בגיל 28, בישראל”.
למה?
“כי הייתי שקועה בספורט. זה לא ששנאתי או סלדתי מגברים, היה לי אפילו בן זוג, אבל לא קיימנו יחסים".
גם היום היא קצת מסמיקה כשהיא נזכרת בבת הזוג הראשונה שלה. “הכרתי מישהי מעולם הספורט, לא שחקנית. היא ידעה שההורים שלי נפטרו ואמרה: 'בואי תצטרפי אלינו לארוחת שבת’. הוזמנתי אליהם גם בשבתות הבאות, לפעמים גם נשארתי לישון, ואז לילה אחד היא נישקה אותי”.
הנשיקה התפתחה למערכת יחסים רומנטית, אבל אלה שהגיעו בעקבותיה, לא הסתיימו בהפי־אנד. "לאחר מכן היו לי עוד כמה קשרים עם נשים, חלקם ממושכים, שהסתיימו בשיברון לב".
ואז, הגיעה לאורלב (52), בת זוגה הנוכחית, קשר שהתחיל כאמור על רקע מקצועי. “שלחו אותי לכל מיני פסיכולוגים, אבל אני אישה שאוהבת מיסטיקה. פותחות בקלפים, טארוט. שמעתי את יפעת מדברת ברדיו 103, שם היא משתתפת קבועה בפאנל המומחים, התקשרתי ובקול רועד קבעתי פגישה. כשהגעתי, מסרתי לה את תאריך הלידה והשם של אמא שלי, שנפטרה כשהייתי בת 20, והיא תיקשרה איתה. עמדו לי השערות, רעדתי כולי, הייתי בהלם. ריבונו של עולם, מאיפה היא יודעת את כל זה. כמה שאני חזקה מבחוץ, פייטרית על המגרש, לא מפחדת מכלום, כשזה מגיע לאמא שלי ‑ אני נשברת".
גם אורלב ‑ גרושה טרייה עם שלושה ילדים שהתחילה לבנות את חייה מחדש לאחר 27 שנות נישואים ‑ התקשתה להירגע מהמפגש הגורלי. “לא ישנתי יומיים”, מגלה המתקשרת. “התקשרתי לחברה קרובה ואמרתי: ‘משהו לא בסדר אצלי, הלב דופק לי. אולי זה התקף חרדה. אני סטרייטית, לא היה לי שום קשרים עם נשים לפני כן, גם לא בפנטזיה או בסרטים כחולים. בחלום הכי פרוע שלי לא חשבתי שאתאהב באישה. מעולם לא היה לי קשר מיני עם גבר או אישה, מלבד בעלי לשעבר. הוא היה הראשון שנגע בי, ומאז גיל 17 הייתי איתו. אבל אף פעם לא הייתי מאוהבת. זאת הייתה זוגיות עצובה, לא מאושרת. החיים שלי היו מלאים במסכות. דאווין של פנטהאוז מפואר, טיסות בעולם, מלכודת דבש. המשכתי לקיים את המשפחה למען הילדים. בסוף החלטתי לוותר על הכל, תמורת החירות שלי. לעזוב עולם של סגידה לעגל הזהב ולבחור בחיים".
לא היו לך לבטים לגבי הזהות המינית שלך?
"ממש לא. לאחר הגירושים אמרתי לעצמי: טוב, אולי אקח קצת שקט מגברים. לאחר כשנה נרשמתי לאתר היכרויות בתקווה למצוא גבר לפרק ב’ ואז סילבי התקשרה לקבוע תור”.
ההתחלה לא הייתה קלה. ז'אן: “ידעתי שהיא גרושה טרייה שעדיין לא טעמה מהעולם מסביב. הרגשות שלי היו מעורבים: נמשכתי אליה, אבל פחדתי להאמין שמשהו טוב יקרה. גם עם בנות הזוג האחרות שלי זה התחיל נחמד ואז קיבלתי סכינים בגב. בגדו בי ואני עזבתי. אני נותנת את כל כולי בקשר, 100 אחוז אמון. תמיד אמרו לי: סילבי, את יותר מדי טובה. הרגשתי שהעבר דופק אותי, הוא כל הזמן ניגן לי בראש”.
עם הזמן הצליחה להירגע ולתת אמון מחודש. “בסופו של דבר, ההתאהבות חזקה מכל דבר אחר. אמרתי לעצמי: בוא'נה זה אמיתי. אהבה כמו בסרטים. הרגשתי שאלוהים הביא אותי סוף־סוף לחוף מבטחים. נשבעת באמא שלי, אני לא מוצאת בה פגם. היא מדהימה”.
ובכל זאת?
“היא לא מרימה את המגבת אחרי מקלחת”.
העובדה שהיא הייתה סוג של מטפלת שלך, לא הייתה בעייתית כשהפכתן לבנות זוג?
“על מי אשען אם לא על בת הזוג שלי? כשדלקת הפרקים החמירה, היא טיפלה בי יום־יום. עזבה את העבודה ובאה אליי. הכינה לי אוכל ולקחה אותי לבית חולים בשש בבוקר. עם הזמן ובעזרת התרופות והטיפול של יפעת המצב שלי השתפר. אני עדיין סובלת מהמחלה, אין מה לעשות, זה לעולם לא יעבור. גם אמא שלי סבלה ממנה. כנראה שהלחצים הנפשיים שלי גרמו לה להתפרץ”.
הקשר שלכן לא מעורר בעיה אתית?
אורלב: “אני לא פסיכולוגית, אלא נומרולוגית ויועצת. גם כשהבן שלי בן ה־29 מתייעץ איתי בענייני עסקים, אני מדברת איתו כמנטורית ולא כאמא, ואומרת לו: תעשה ככה וככה. אני יודעת לעשות את ההפרדות”.
ואיך המשפחה והסביבה הקרובה אלייך הגיבו לרומן?
אורלב: “בהתחלה הסתרתי, יש לי שלושה ילדים, יש לי לקוחות דתיים. כולם הכירו אותי כסטרייטית נורמטיבית. הראשון שהבין היה הבן שלי. אמרתי לו, אני צריכה לספר לך משהו והוא ענה: אמא, אני יודע. מה שתבחרי בחיים, אני איתך. העיקר שתהיי מאושרת”.
חשבתן על ילדים משותפים?
ז'אן: “הייתי זאב בודד. גרתי כל השנים לבד, בדירת רווקות. ילדים? אהבתי את הענף ושיחקתי עד גיל מאוחר יחסית. מתישהו הייתה לי איזו מחשבה בנושא, אבל היא ירדה מהר. לאחר מכן כבר תקפה אותי דלקת הפרקים. היום אני לוקחת כדורים מאוד חזקים, שגורמים לתופעות לוואי קשות שדומות לטיפול כימותרפי, אסור לי להיכנס להיריון”.
הקטנטונת מישראל
ז’אן נולדה בנתניה, בשכונת רמת אפרים, ילדה רביעית לקבלן בנייה ועקרת בית. הקשר עם אביה, היא מספרת, היה תמיד מסובך. “נולדתי לאחר שלושה בנים. אמא שלי הייתה מבסוטה, אבל אבא שלי פשוט ברח מבית החולים אחרי הלידה ונעלם לארבעה ימים".
היחסים לא השתפרו עם הזמן. “הוא היה מקלל ומרביץ מכות רצח. ככה, עם מקל לניקוי שטיחים. לא אשכח איך פעם שיחקתי כדורגל בסלון בכדור ספוג, בעטתי ושברתי את אחת מכוסות הקרמיקה בוויטרינה. נכנסתי ללחץ, מה אבא יעשה. מהר־מהר הדבקתי את הכוס בדבק מגע ושמתי בקצה המדף. בכל פעם שאבא שלי היה מסתכל לכיוון, פחדתי. פעם אחת הוא אמר, ‘מה זה מנצנץ שם ועקום’, הרים את הכוס וגילה את הסוד. כולי רעדתי מחרדה והוא צועק: מי שבר את הכוס? הבנתי בדיוק מה מתקרב. כוס שנשברת בבית, זה מכות רצח. עד היום אני רועדת כשכוס נשברת לי. בכיתי ואמרתי: אני. ואז שמעתי אותו הולך במהירות להביא את המקל מהאמבטיה. רצתי לאמא שלי ואמרתי: תגידי לו שלא עשיתי כלום”.
היא הצליחה להגן עלייך?
“היא ריחמה עליי, ניסתה לשמור עליי וחטפה בגלל זה מכות בעצמה. פיתחתי אליו שנאה. אמרתי לה כל הזמן: אמא, למה את לא מתגרשת ממנו. היא אמרה: איך אתגרש, לאן אני אלך, מה יהיה איתכם”.
מישהו ידע על ההתעללות?
“בטיול בכיתה ז’ התקלחנו והבנות בכיתה ראו את הצלקות שלי. הן שאלו אותי מה זה. אמרתי: נפלתי בכדורגל כששיחקתי עם הבנים”.
בנוסף, נאלצה ז'אן הצעירה להתמודד גם עם אם חולה, שסבלה ממחלת מעיים קשה. “כשהחברות שלי הלכו למסיבות ‑ הייתי מלווה אותה לבית החולים או נשארת לישון בבית לידה”.
כשז’אן הייתה בת 19 מצבה של האם החמיר. “היו לה בעיות בכיס המרה ואז בכבד. היא נהייתה צהובה כולה והייתה אמורה לעבור השתלת כבד. בזמן ההמתנה הרופאים איבחנו גם סרטן בלבלב, והודיעו לה שיש לה רק עוד שלושה שבועות לחיות. המוות שלה שבר אותי לרסיסים. כל כך אהבתי את האישה הזו. רציתי שהיא תראה לאן אני מתפתחת, שתהיה גאה בי. היום כשאני מתגעגעת אליה, אני מבקשת מיפעת שתעשה לי תקשור איתה. היא הצינור שלי לאמא. בתקשור היא רואה דברים שאתה לא מאמין. כל מה שהיא אמרה: זה בול”.
מגיל צעיר, הכדורגל הפך עבורה למקום מקלט. “סוג של פורקן, להוציא את כל התסכול מהמכות בבית, את כל הכאב”.
נשים, באותם ימים, יכלו רק לחלום על מגרש. “הייתי משחקת על האספלט עם הבנים בשכונה. מי ייקח אותי? לא הייתה אז קבוצת כדורגל לנשים. כדי להיות במסגרת ספורטיבית, עסקתי באתלטיקה קלה, התמחיתי בקפיצה לרוחק וריצת משוכות”.
איך הבנים בשכונה התייחסו אליך?
“שיחקתי עם העבריינים הכי גדולים. משחקת עם אנשים ושבוע אחרי שומעת שאחד מהם נרצח. אבל הם היו ג’נטלמנים ואהבו אותי יותר מהמשפחה. היו ממש שומרי הראש שלי. היום חלקם בכלא, יש כאלו שאתה קורא עליהם בעיתונים”.
חלומה, להפוך לשחקנית כדורגל מקצוענית, התגשם בעזרת המאמן ומגלה הכישרונות, אלון שרייר, שצפה בה בטורניר תיכונים. “הקהל חשב שאני בן בכלל, כי לא ראו לי את הציצי, והייתי עם שיער קצר. שיחקנו מול שחקנים כמו שי הולצמן, אלון חלפון, אסי דומב. עשיתי להם בית ספר. אלון ראה ואמר: מי הדבר הזה? אני לא מאמין. אחרי השחרור למדתי בקורס מאמני ספורט ומדריכי כדורגל בווינגייט. אלון שוב ראה אותי ואמר: די, את מבוזבזת, בואי נשלח פקסים לקבוצות באירופה. כתבנו: שמי סילבי מישראל ואני רוצה לשחק כדורגל, להגשים חלום”.
במפתיע, קבוצה בשם קולבוטן, מהליגה הנורווגית הנחשבת, הגיבה לפנייה הנרגשת. “ביקשו משחקים מצולמים שלי, אז אלון לקח מצלמת וידיאו וצילם אותי מקפיצה בשתי הרגליים. הנורווגים ראו את הקלטת ושלחו לי כרטיס טיסה. נחתתי שם בקור אימים. והם כאלו ויקינגים גדולים. משחק האימון הראשון שלי היה מול אלופת נורווגיה. הגיעו המון אוהדים וצוותי תקשורת. בקושי ידעתי אנגלית. גם לא ידעתי מה זה טקטיקה, אמרו לי: תעלי לשחק”.
ו…
“ניצחנו 0:3 והבקעתי שלושה שערים. אולי הגעתי מהשכונה, אבל מה שניימאר ומסי עושים על המגרש, ככה עשיתי לבנות שם. תרגילים מהסרטים. אחרי המשחק כל התקשורת התעניינה מי זו הקטנטונת מישראל”.
היא הוחתמה על חוזה (“בנורווגית, לא הבנתי מילה”) לארבע שנים וחצי, שהפכו לקריירה אדירה. "הייתי מלכת השערים בקבוצה, והשנייה בכל הליגה. קבוצות צמרת רצו להחתים אותי, אבל קולבוטן לא רצתה לשחרר אותי. אחרי כל הפסד הייתי בוכה, אני ווינרית. ראש ממשלת נורווגיה היה סוג של מעריץ שלי. הוא היה מגיע באופניים למגרש ומתלהב בכל פעם שהבקעתי שער”.
הכדורגל מילא את עולמה. “הייתי מסיימת אימון, מגיעה הביתה, מתקלחת, אוכלת והולכת לישון. אם היה לי ערב פנוי, הייתי רואה סרטים בווידיאו. התרגלתי לבדידות. כשהייתי באה לישראל לחופשות, רציתי כבר לחזור לנורווגיה”.
לאחר ארבע שנים וחצי שבה לישראל בנסיבות קשות. “בדיוק כשהייתי צריכה לחתום על חוזה חדש, קיבלתי טלפון מישראל. האחים שלי סיפרו שאבא חולה בסרטן במצב מתקדם ואי־אפשר לטפל בו”.
איך הרגשת?
“מצד אחד, היו לי הרבה כעסים ואכזבות ממנו. עד אז לא ממש התעמתתי מולו. לא שאלתי למה הוא לא אמר לי אף פעם שהוא אוהב אותי, למה הוא לא תמך בי, למה הוא הרביץ לי כשהייתי ילדה קטנה. אמרתי, מה אעשה עכשיו, אני בשיא הקריירה שלי, אוטוטו הולכת לחתום על חוזה משודרג. מצד שני, מי יטפל בו. בסוף הרגשתי שאני חייבת להיות לידו. חייבת לסגור מעגל”.
הצלחתם?
“בגלל שהמצב שלו הידרדר, היה כבר קשה להיכנס לשיחות עמוקות. אני זוכרת שפעם אחת הוא אמר לי בבית חולים: אני אוהב אותך. נשארו לי הרבה כעסים עליו. על המקומות האלו אני עובדת היום עם יפעת, היא הצילה אותי”.
למה לא חזרת לנורווגיה אחרי שהוא נפטר?
“אבא הוריש לנו דירות והיה צריך לטפל בהן. כשאתה יתום מאמא ואבא ‑ אתה חושש יותר ליציבות הכלכלית שלך”.
כשטיטי בכתה
אמנם ז'אן לא הפכה לכוכבת בינלאומית, אבל ענף כדורגל הנשים בישראל עבר מהפכה בזכותה. היא שיחקה כשמונה שנים בהפועל תל־אביב ומכבי חולון. פרשה ואז חזרה לשחק באס”א תל־אביב, שם כבשה את שערה ה־1000 ופרשה סופית ב־2012. כיום היא מכהנת כשגרירת “אתנה” לקידום נשים בספורט וחברה בוועדה שהקים הנשיא רובי ריבלין למיגור הגזענות והאלימות בכדורגל. בימים אלו היא כותבת יחד עם אורלב ספר אוטוביוגרפי בשם “לבעוט את הכאב” והשתיים גם עובדות במשותף על סדנת אימון.
המפץ הגדול בחייה גרם לה לשוב מחדש לאור הזרקורים. היא הצטלמה לדוקו ריאליטי הסוחף “גולסטאריות”. זו העונה הראשונה שבה מתחרות נשים (בנבחרות שאותן מאמנים ג’ובאני רוסו ושייע פייגנבוים מתחרות בין היתר טיטי איינאו, עינת שרוף, הטרנסג’דרית בל אגם, נסרין קדרי ומעצבת הבגדים טובל’ה) וז’אן, איך לא, כבשה את לב הבנות.
אורלב: “גם אני הצטלמתי לאחד הפרקים. טיטי בכתה בעקבות המפגש בינינו ואמרה שאני מחזקת אותה”.
עד היום אגב, אף שחקן כדורגל ישראלי לא יצא מהארון.
ז’אן: “ברור שיש גייז בכדורגל, אבל הם מפחדים. גם אם הם יתאהבו בגבר ‑ הם יימנעו מלהגשים את הפנטזיה, כי הם שבויים בסטיגמה של להיות 'גבר־גבר'. הומו עבורם זה סיסי, לא גברי. אבל גם שחקנים הומואים וגם סטרייטים היו חולים עליי. סיפרו לי הכל. כאילו אני אחת משלהם”.
ובספורט הנשי?
ז’אן: “בכדורגל ובכדורסל יש מלא לסביות, אבל זה בכלל לא קשור לענף. מה, בטניס אין לסביות לדעתך? ההבדל היחיד שבכדורגל ובכדורסל הכל יותר קבוצתי ואינטימי. גם כל מחנות האימונים האלה מקרבים בין הבנות. אם תרצי או לא, את נסחפת לזה”.
גם לך היו רומנים במחנות אימונים?
“ממש לא”.
השוביניזם עדיין חוגג ביציעי הכדורגל. סבלת ממנו?
“להפך. גברים העריצו אותי. היו צועקים לי: ‘סילבי, בואי תעזרי להפועל תל־אביב או בית”ר ירושלים’. ברחוב צעקו לי: ‘למה את לא מחליפה את ערן זהבי בנבחרת ישראל’”.
איך היה לחזור שוב לעולם הכדורגל עם הגולסטאריות?
“גם בצילומים לא ויתרתי על הווינריות שלי, אני שונאת להפסיד”.
בינתיים, ז'אן ואורלב מגדלות יחד את מייפל (הכלב של ז’אן) וגרי (החתול הפרסי של אורלב) ומביטות אל העתיד באופטימיות. “עם יפעת המחשבות שלי כבר - בעזרת השם - ואם אפשר לומר את המילה הזו - הן על חתונה”.
אורלב: “אוי”.
למה אוי?
“אמא שלי תקרא את זה”.
ז’אן: “אמא שלי כבר יודעת הכל”.
