פרשת בועז ארד והתאבדותו הותירו את המשוררת והפרפורמרית נעם פרתום מבולבלת. זה לא שתופעות של ניצול, יחס פוגעני ואלימות מינית כלפי נשים זרות לה. פרתום כתבה על כל אלה כשהרשת החברתית עוד הייתה בחיתוליה וקמפיין MeToo# ודומיו נראו כמו חלום רחוק. אבל היא הכירה את ארד מתערוכות שאצר לבן זוגה, האמן אלעד רוזן, והדרך שבה בחר לסיים את חייו זיעזעה אותה והושיבה אותה לכתוב את אחד הפוסטים המדוברים סביב הפרשה.
"ההחלטה העצובה של בועז ז"ל ליטול את חייו בכפו מייצרת לסיפור הזה פריימינג שממקם ומקבע אותו כקורבן האולטימטיבי", כתבה בדף הפייסבוק שלה באותו היום. "זהו. הוא הוציא את עצמו מהדיון. הוא היה במצוקה כה קשה שהוא הרג את עצמו. הוא מת. הוא ה־מסכן. ככה האקט שלו, הבחירה למות, מסיטה את חיצי ההאשמה של הציבור ממנו אל התקשורת. אבל אל תתבלבלו: בועז הוא לא הקורבן פה. הנערות בנות ה־16 שהוא לימד וניהל איתן רומנים הן הקורבנות".
"ברור שהמקרה מטריד ומזעזע ועצוב נורא", פרתום אומרת היום. "הוא היה איש מוכשר ומשמעותי בסצנת האמנות ואהוב על רבים. אבל אני חושבת שאנשים שאומרים שקמפיין MeToo# וחשיפות של יחסי מרות והטרדות מיניות ברשת הם מסעות צלב, צריכים לזכור שאיש לא הרג אותו. לא התקשורת ולא הקמפיין. הוא עשה את זה לעצמו. בסופו של דבר המטרה שלנו היא לעזור לנשים, והעזרה המהותית היחידה שהן צריכות זה שהמשטר הפטריארכלי יתמוטט, ובפשטות — שהעולם ישתנה. שהמוסכמות בתרבות יהיו אחרות וייפתחו לנשים אפשרויות פעולה אחרות מעצם זה שלא כל הסמכויות, הכוח והשליטה החברתית יהיו בידי גברים. זה כל הסיפור. בועז היה חלש וחצה את הקווים. ויש מקום גם להוקיע את זה ולומר בקול ברור — יחסי מרות זה לא לגיטימי. וקשרים אינטימיים עם קטינות על פי חוק שהיו תלמידות שלך הם יחסי מרות ללא ספק. בני 16 עדיין לא מגובשים כסובייקטים עד הסוף, והגבולות צריכים להיות נורא ברורים. כמעט לכל נערה יש קראש על איזו דמות סמכות גברית: מורה או מדריך או מנחה. אבל ברגע שמושא התשוקה קולט את הצעירות האלה שמביטות בו בעיניים נוצצות, את ההערצה שלהן, ומשתף פעולה עם הפלרטוט וחוצה את הקווים, זה מערער קשות ועלול להחריב את כל העולם שלהן. גם אם הוא משלה את עצמו שיש לו פה פרטנריות שוות ערך. אין לזה מקום".
ומה עם האפשרות לסליחה?
"יש כמובן מקום לסליחה ולאמפתיה. כולנו בני אדם. ולצערנו לפני 20 שנה הנורמות היו אחרות ויחסי מרות כאלה היו נפוצים, בייחוד בבתי ספר לאמנות. אולי סביר להניח שהיום הוא היה פועל אחרת. אבל הפרשייה הזאת הכתה גלים בעיקר משום שהוא בחר באקט של התאבדות. וצריך גם לזכור שנשים שעוברות הטרדות מיניות ונתונות בקשרים רומנטיים מתעללים או לא מאוזנים של יחסי מרות, וסובלות מאלימות מצד גברים — מתאבדות כל הזמן. רק שאנחנו לא מכירים אותן כי הן לא היו מורות לאמנות שהשפיעו על מאות אנשים ועל דורות של אמנים, אז זה עובר לידנו".
מטעני נפץ חבלניים
פרתום לא חיכתה לקמפיין כדי לכבס בפומבי את הכביסה המלוכלכת של היחסים המורכבים, ולעיתים קרובות המטרידים והאלימים, שבין נשים לגברים. חמש שנים לפני MeToo# יצא ספרה הראשון, "להבעיר את המים באש", עם שירים חדים וחשופים כמו "מופשטת", "שירת הפוסטינור" ו"מה חשבתי כשהלכתי אצל הזין המדבר", שגררו סופרלטיבים כמו "קול של דור" ו"שגרירת השירה". ספרה השני, "ביחדנס", שיצא כעת לאור (הוצאת הקיבוץ המאוחד), ממשיך את המומנטום, מפוכח יותר ומפויס יותר.
"MeToo# הוא מהפכה תודעתית של אאוטינג וחשיפת האמת לטובת שינוי הנורמות החברתיות", היא אומרת. "נכון שזה לא תמיד מראה יפה. מהפכות תמיד כרוכות באקט של התקוממות, של בעיטה בסדר הקיים. הקונספט של מהפכה מנומסת ומוסדרת נגד אלימות, במקרה זה כלפי נשים, הוא נאיבי ומופרך. ועדיין, חשוב לשים לב שזו לא הפיכה פוליטית אלימה של אזרחים שיוצאים עם קלצ'ניקובים לרחוב. מדובר בעדויות מילוליות של אמירת אמת שתכליתן שחרור. נשים משתחררות ממטעני נפץ חבלניים ואלימים בגוף ובנפש שהכבידו עליהן שנים, ותובעות את מקומן".
מהפכה בכל מחיר?
"בניגוד לגברים, נשים לא עושות את זה בכוח האגרוף אלא כמו שדורשים צדק: בנחישות חסרת פניות ובאמירת הדברים כהוויתם. זה שכל אישה חוותה הטרדה מינית אומר שכל גבר פחות או יותר הטריד מינית. זה מטורף וזה לא נתפס בממדים שזה התפרץ, והשינוי חייב לחלחל לדנ"א שלנו. הלוואי, וזה באמת השלב הבא ומשהו שחייב לקרות — שבקרוב גם מערכות המשפט והחוק יגבו את המהלך החברתי הענק הזה. חוק ההתיישנות על הטרדות מיניות למשל, זה משהו שחייב לאבד מתוקפו המשפטי. אנחנו במין מצב כזה שהרשויות הן באיזושהי אוזלת יד. כל מה שקרה עם איבגי, למשל, או עם אלון קסטיאל הנאלח — זה מפוצץ לי את השכל. המוסדות שאמורים לתפקד לא מתפקדים. זו בעיה אקוטית".
מרגרט אטווד, מנגד, יצאה נגד הקמפיין וטענה שהוא מייתר את מערכת המשפט ומעמיד את החברה בסכנה.
"אטווד היא מלכה־אם פמיניסטית ומבחינה זו אני לא מטילה ספק בטוהר כוונותיה, אבל אני חושבת שהיא נכשלה בלשונה. להבנתי היא ניסתה בסך הכל להגיד שכרגע מי שחורץ משפט זה רק הציבור ושזה בעייתי וצריך להעביר את המהפכה לבתי המשפט ולמוסדות החקיקה. עם החלק הזה של דבריה אני לגמרי מסכימה. הסערה הפומבית הזאת חייבת לעלות מדרגה ולהיות מעוגנת בחוק. זה השלב הבא. העניין הוא שכרגע מוסדות החקיקה לא מתפקדים כראוי ולא עושים משפט צדק בכל הנוגע לפגיעות מיניות והטרדות של נשים. הם טרם הפנימו את השינוי הגורף מערכי העולם הישן לנורמות של הרוח החדשה. בין היתר כי בהרבה מהמוסדות האלה יושבים עדיין בעיקר גברים, גוורדיה ותיקה מקובעת, שמרנית ומתגוננת בעמדות הכוח. ראית מה קרה עם לארי נסאר, רופא נבחרת ההתעמלות האמריקאית לשעבר וחלאת אדם שהורשע בעבירות מין בקטינות? הוא קיבל עונש הולם ודי חסר תקדים בתחום האינוס וההטרדה המינית של 175 שנה בכלא, בעיקר בזכות העובדה שנפל על שופטת אישה חריפה, חכמה ופמיניסטית שלא חסה עליו לרגע, ובצדק. לצערנו זה עדיין מצב די נדיר".
מה הניע אותך לחשוף את החוויות הקשות שעברת עם גברים?
"הצורך העמוק לתת עדות. עצם זה שנותנים פתחון פה לדברים כאלה, יש בזה התחלה של תיקון. זה משהו משחרר ומשמעותי. באופן כללי אני מרגישה ככה כלפי כתיבה. אני כותבת המון פעמים מתחושה של כשל במציאות, שקורה לי משהו מחורבן. ממקום של טראומה. ברגע שאני כותבת, זה מרפא אותי מבפנים.
"יש לי שיר שכתבתי בגיל 21, בעקבות אירוע עם אמא של בן הזוג שלי. הוא גר אצלה ואנחנו שכבנו כשהייתי במחזור ונשאר כתם דם על הסדין ואמא שלו הזדעזעה והזדעקה מזה. אז כשחזרתי בערב הוא לקח אותי לשיחה והביא לי פתק וגיגית שאמא שלו השאירה לי כדי שאקרצף את הסדינים. אני הייתי נורא קטנה והתגובה האוטומטית שלי הייתה לעשות את מה שמבקשים ממני, גם אם זה אבסורד ומטורף ולא מציאותי, וגם אם הייתי צריכה פשוט ללכת משם ולזרוק לו את הגיגית בפנים. במקום זאת, עמדתי במקלחת של אמא שלו עם חזייה וקירצפתי את הכתם.
"הכתיבה עזרה לי לפרוק את זה החוצה. גם השיר 'מה חשבתי כשהלכתי אצל הזין המדבר', נכתב מן המקום הזה של יחסי מין משפילים באזורים אפורים ואלימים, וסיים מערכת יחסים שהייתה לי עם מישהו שנורא השתמש בי. אני הייתי כרוכה אחריו והמשכנו להיות בקשר למרות שבעצם הוא לא רצה להיות איתי. זה מסוג הדברים שבזמן אמת את מסכימה ומתרצה ועושה מה שאומרים לך, ורגע אחר כך הייתי שלושה ימים בדיכאון ולא יצאתי מהמיטה. הכתיבה עזרה לי לצאת מהמיטה. מאוחר יותר גיליתי שהרבה נשים מזדהות איתי. קצת כמו במחאה החברתית, שחשבנו שרק אנחנו דפוקים ולא מצליחים לסגור את החודש, והנה ברחובות צעדו מאות אלפים כמונו. אני חשבתי שרק אני דפוקה ומתאהבת בגברים לא נכונים, אבל אז את מדברת על זה ומגלה שזה סטנדרט".
אני שיטפון
אל השירים הצטרפו הפוסטים, הטורים בעיתונות, סרטוני ה"פואטיוב", המופעים על הבמות, המונולוג בספר "ערות" ועוד. במשך השנים נשארה פרתום נאמנה לדרכה, גם כשמורים לכתיבה עיקמו פרצוף באוניברסיטה ומבקרים זילזלו בצורה הארוכה והסיפורית של שירתה, וכשהורים זעמו לאחר שקראה בתיכונים שירים שכללו מילים כמו "זין", "קונדומים" ו"פוסטינור".
"בספר הראשון הרגשתי כמו נביאה בשער העיר", היא אומרת. "כזו שבאה עם חרב ומכריזה שהיא בלתי ניתנת לעצירה והשירים הם עבורה כמו מן תרועה, תקיעת שופר כזאת. עכשיו אני מרגישה קצת כמו מין מתפללת עם קמעות, כזאת שדופקת על חפצים טפו־טפו־טפו וחמסה־חמסה ומתפעמת מהיש ללא הפסק ומנס האהבה הטובה שקרה לה ומהפרספקטיבה של ההתבגרות. למרות שמבחינה פואטית־זהותית עמוקה, כנראה שמה שקרה לי הוא איזו אינטגרציה, איזו סינתזה — יש רגעים בשירה שלי שאני נביאה צועקת שמוכיחה את התרבות והחברה, שחורצת עמדה, שמתריסה, שסוגרת חשבונות — אני שיטפון! אני אכתוב את השירה שלי כמין שצף מתפרץ כי זו אני וזו האמת שלי; ויש לא פחות רגעים בשירה שלי שאני נתונה באיזו עמדה יותר קלאסית והרמונית של פליאה והשתאות והודיה".
התבגרת?
"אני חושבת שכן. וזאת התבגרות שמלווה בקבלה של עצמך, בהכרה במגבלות שלך. בסליחה. בהשלמה. כמו שאני אומרת ב'שמים פיות', אחד השירים שפותחים את הספר. 'קראו לי אישה מדי, אשכנזייה מדי, בורגנית, מכשפה. תעשי גבות דחוף הוצאת לי ת'חשק לסקס עם גבות כמו שלך! אני אוהב שמנות אבל כזאת עוד לא ראיתי פרצוף קטן גוף ענק'. הנימה שלי נורא תקיפה שם, על גבול התוקפנית. אני זורקת את כל האמת בפרצוף, אבל בסוף זה מתכנס לזה שוואללה, למרות הכל לא התנפצתי ואני שתוית ונשומת פיות רבים וקהלים רבים, והשירה שלי מפוזרת כפריחה באביב".
יש שמאשימים אותך בבוטות, בשימוש בקללות.
"זה הפך לאיזשהו מאבק עקרוני שלי במשך השנים. לפני שיצא הספר הראשון, הייתי בבית הסופר, שזה מוסד נפטליני ישן. באתי להקריא שירה והיו שם כמה אנשים ואני קראתי את השיר שלי 'מיי גירל', על גברים שעושים לנו חרא. הקראתי: 'הלאה הדיקטטורים תולשי כנפי הפרפרים, המשוררים המחוריינים, השקרנים', ובהמשך, 'כל הטד יוזים, האלכסנדר פנים, הנתן אלתרמנים, היצחק לאורים — אלה שתמיד רע איתם לתפארת'. וכשסיימתי קמה זעקה שם וכל הקשישונים התחילו לצעוק, איך אני מדברת. אני חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בזה ומאז זה המשיך. אבל אף אחד לא מדבר על זה שבתקשורת אנחנו חשופים לאלימות הכי חריפה, הכי בוטה בלי שום רחמים. מראים לנו גופות ילדים מרוטשות ופרסומות הכי מפורשות ובוטות וקללות ואיברים. אבל פתאום כשזה נכנס להיכלות השירה הנשגבים — אז אוי ואבוי, שומו שמיים, טימאנו את השירה, הוד מעלתה הטהורה והנאצלה. אני ממש לא חושבת ששירה חייבת להיות נמלצת או גבוהה. יש כל מיני שירות בעולם ומבחינתי שירה היא בראש ובראשונה שופר של המציאות. שירה נכתבת מתוך החיים, והחיים תמיד באים קודם והחיים מחוללים את השירה. אני כותבת מתוך מה שאני שומעת ומתוך מה שאני חווה".
נדמה שבשנים האחרונות שותפים לתפיסה הזו גם משוררים צעירים נוספים, כמו רועי חסן או עדי קיסר, שערבי “ערס פואטיקה” שהיא יזמה ומובילה מפוצצים.
“זה נכון וזה משמח נורא. כשעשיתי את צעדיי הראשונים בעולם השירה הישראלי, הייתי בת 22. לא היו אז כל כך משוררים צעירים בני דורי בשדה הספרותי, רק ממש אחדים: אמיר מנשהוף, עודד כרמלי. משוררות בנות גילי לא היו בכלל. ‘משוררים צעירים’ באותה תקופה היו בני 30־35 כאלה — משוררים נהדרים כמו סיגל בן יאיר, לאה פילובסקי, עדי עסיס, ענת לוין, חגית גרוסמן וכו’ — שבדיוק באותם ימים פירסמו את ספר השירה הראשון שלהם. אני מאוד אוהבת את השירה שלהם אבל התחושה העמוקה שלי אז הייתה שזו שירה שמחויבת עדיין לכל מיני עקרונות אסתטיים מודרניסטיים, שפחות התחברתי אליהם ושהרגשתי שלא מייצגים את הדור שלי. אני נולדתי באמצע האייטיז, בישראל שבעה ומפונקת שהייתה מושפעת מגלובליזציה, תרבות הצריכה, טלוויזיה, אמריקניזציה ודיגיטציה הולכת וגוברת. הרגשתי שמשהו ברוח השירה צריך להשתנות בהתאם. שהשירה צריכה להיות יותר דיבורית, סיפורית, נועזת, פוליטית, תיאטרונית, וידויית, מפורשת.
“בשנים האחרונות יש תמורות גדולות בשירה המקומית. הספוקן וורד הפך לאימפריה, עם הופעות של 3,000 איש בהאנגר בנמל תל־אביב, ועדי קיסר הגיחה עם ערס פואטיקה ובמקביל לה צצו המשוררים המזרחים הצעירים הבועטים והחריפים רועי חסן, תהילה חכימי, שלומי חתוכה ועוד, שעוררו עניין ציבורי. פתאום יש לי משוררים חברים בני דורי שבוראים שירה שמתכתבת עם זו שאני כותבת, שמדברת בשפתי ושאני מזדהה איתה סגנונית ורעיונית. שירה שיותר מעוגנת ברוח התקופה ובכאן ועכשיו. פתאום אני לא לבד ויש לי קהילה משוררית, קבוצת שווים להשתייך אליה — וזה אושר וכיף גדולים”.
קרב בין התוכן לשואו
ובחיים פרתום לא באמת תיכננה להיות משוררת. היא נולדה בתל־אביב ב־1986 ולמדה בבית הספר אליאנס. כשהייתה בת 15 וחצי אביה מת מסרטן ריאות גרורתי שהתפשט למוח, אירוע שהשפיע עליה עמוקות. "זה די פירק את המשפחה ומאוד עיצב את הבן אדם שאני היום", היא אומרת. "כשאבא שלי מת לא באמת הסתכלו עליי. תמיד הייתי טובה בלימודים ולא כל כך ראו אותי. לא הייתי ילדה שהיה צריך ליישר. היום יש לי טענות לבית הספר, כי די פיספסו אותי. קרה משהו מאוד מטלטל בחיים שלי, נשארתי רק עם אמא שלי בבית, ואף אחד לא התעניין או דיבר איתי. כל עוד המשכתי לקבל 95, לאף אחד לא הזיז".
בצבא היא הייתה מורה חיילת. אחר כך נרשמה לבית הספר למוזיקה "רימון", התקבלה במקביל לכיתת השירה של הליקון והחלה לפזול לכתיבת שירה, מה שהוביל אותה לעזוב את בית הספר למוזיקה ולעבור ללמוד במסלול לכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל־אביב. אבל גם שם, היא העדיפה לכתוב שירים על פני סמינרים בתולדות הספרות, ולא סיימה את הלימודים. לקח לה זמן, פרתום אומרת היום, להפסיק להתאבל על הוויתור — "ויתור במרכאות", היא אומרת — על המוזיקה ולהבין סופית שהיא משוררת ושמבחינתה המילים הן מה שהכי חשוב, מרכז העשייה. מרגע שהבינה זאת, לדבריה, חשה שמצאה את ייעודה.
"ברימון היה אתוס שצריך להתמסר בתכלית למוזיקה, לבנות מהלכים הרמוניים ופיתוח קול ופיתוח שמיעה ריתמי, וכל הזמן כשהייתי צריכה להתאבד על זה, מצאתי את עצמי בורחת לכתיבה. אני תמיד אומרת שאני בעצם סוג של מוזיקאית שסרחה, אבל בעצם זאת השירה שהייתה מאז ומעולם דרך עבורי לעבד כל מיני דברים שקרו. יש אנשים שפשוט חיים את החיים והווים, נתונים כל כולם בהוויה. אני לא כזאת. אני כל הזמן צריכה לנתח ולפרש ולהבין את מה שעובר עליי. להתעכב על הדברים. כל הזמן יש לי מחשבות שצריכות פורקן. ובאמת ביום שפרשתי מהאוניברסיטה, הכל התחיל לקרות. הייתי בערב הראשון של ספוקן־וורד בארץ. אני זוכרת שלא רציתי להפריע לשותף שלי עם דקלומים באישון ליל אז עליתי ברגל את כל רוטשילד, הלוך ושוב, ושיננתי את השירים שלי בעל פה. הקלטתי שיר אחד סתם בשביל הכיף עם חבר שהיה לו אולפן הקלטות והוצאתי אותו כקליפ, בזמן שאף אחד לא ידע עוד מה זה שייר ומה זה פוסט ויראלי, ופתאום אחרי 24 שעות היו אלפיים צפיות, ואני הייתי בשוק מי אלה בכלל האנשים שצפו בזה".
היום אלפיים זה חלש בשבילך.
"דברים השתנו. עכשיו, אחרי שהספר השני יצא, אני שמה לב לתנועה הזאת, שאני מפנה שוב את הווקטור החוצה. זה גם מה שקרה עם הקליפים, שהיום יש להם כבר מאות אלפי צפיות. שתבין, לפני שהוצאתי את הספר הראשון חברה שלי אמרה לי, מה את מוציאה בכלל ספר? כולם רואים אותך בקליפים. אבל אני אשת ספר ואני באה קודם כל מהטקסט. אני מאוד מאמינה ששירה צריכה להיות או רוקנרול־דיוויד־בואי־סטייל — או שזאת החוויה הכי אינטימית".
אז איך את מכריעה בין הבמה לספר האינטימי?
"גם לבמה וגם לקריאה לבד בפוך יש יתרונות וחסרונות ואני נהנית מהאפשרות לא להכריע אלא לפנות לקהל במנעדי גובה שונים – גם בהופעות וגם דרך הספרים. לפני שנה וחצי הזמינו אותי לקרוא שירה ב'צפון אברקסס', אחת המסעדות של אייל שני, ואיזה מלצר אמר לי, 'אייל רוצה שתעמדי על הבר', ואני עמדתי כמו איזה דחליל, דורכת לברמנית על הוודקה, כמעט נופלת על אנשים. ברקע התנגנה מוזיקת טכנו־דאנס כזאת ואנשים מולי טחנו כרובית. זה היה קצת כמו להופיע בחתונה. איכשהו זה עבר וביצעתי כמה שירים, ואז שלושה גייז חמודים ניגשו אליי בסוף ועפו עליי ואמרו, 'את מגניבה, כיף אחת'. אבל אני נכנסתי לדאון כי הבנתי שהם לא קלטו בשיט על מה אני מדברת. הם לא ירדו לעומק האמירה שהשיר טומן בחובו אלא רק התפעלו מהפרזנטציה. ואני בעצם עזבתי את הבמה כי אני רוצה להגיד משהו שבוער בעצמותיי לבטא אותו. אני באה מעולם המהויות. תמיד רציתי להיות סינגר־סונגרייטרית כזאת כמו האמזונות של נעוריי — פי ג'יי הארווי, שינייד, רג'ינה ספקטור, פיונה אפל ועוד — ופתאום אמרתי, טוב, אני בעצם עושה את זה אבל המילים הן העיקר. אנחנו בעידן כזה שבו יש קרב בין התוכן לשואו, ולמרות שיש לי הכשרה והרבה ניסיון מקטנוּת כפרפורמרית, אני בצד של התוכן".
ממש לא צל
את "ביחדנס", ספרה החדש, כתבה בין הכעסים והמשקעים לבין אהבה שמצאה עם בן זוגה רוזן — זוגיות של "פריטי ופריטי", כמו שפרתום מכנה אותם ואהבה שעליה היא כותבת, "שומדבר לא ישנה את העובדה/ שהתאהבתי בך עד כלות, פריטי, עד שהפכת לחלק/ ממני, וזו לא סתם מליצה של רומנטיקה. אני הרי/ לא הצל של הצל שלך וגם לא הצל של היד שלך/ וממש לא הצל של הכלב שלך, אבל כשאתה אבוד/ גם אני אבודה וכשאתה מפחד גם אני מפחדת/ וכשלך כואב גם אני כאובה".
"אני חושבת שבמובן מסוים מצאתי את המקום שלי בעולם", היא אומרת. "הספר, שמוקדש לאלעד כי הוא באמת המתנה של החיים שלי, מתעסק במצבים של להיות ביחד. להיות בתוך. להיות בתוך עולם השירה הישראלי, בתוך חיים של יצירה ועבודה, בתוך זוגיות וחיים ספק בורגניים־ספק בוהמיינים, בתוך קשרי משפחה וחברות קרובים. יש בו עדיין הרבה סערות ודרמות — כל מה שקשור לפרנסה ואיך מרוויחים כסף מכתיבה למשל, על המתח בין החיים לספרות ואיך לעזאזל מארגנים את החיים, איך שורדים במציאות הישראלית הדורסנית. אבל למרות כל זה תמיד הרגשתי שאלעד, שאנחנו — זו התשתית של הכל. האהבה הגדולה הזאת, שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה. שזה הבית שלי וזה העוגן הכי יסודי, זאת הצורה הכי בסיסית של החיים. אני חושבת שזאת ההתבגרות. אם בספר הראשון זה מין 'קורותיה של רווקה תל־אביבית שנחבטת במלא קשרים גרועים, גברים כושלים, השפלות קטנות ושיברונות לב', בספר השני, למרות כל ההתמודדויות הקשות, יש את העוגן הזה, התשתית הזאת, שאנחנו יחד".
איך זה בא לידי ביטוי?
"בכל. למשל, את השיר ביחד־נס כתבתי בצוק איתן, אחרי ששברתי את הרגל. בשיא המלחמה הייתי יורדת במדרגות עם הקביים ואנשים היו דורסים אותי בריצה למקלט, ואני מתארת בשיר איך אלעד עוטף לי את הגבס בשתי שקיות זבל ומסקנטייפ ומקלח אותי, ואני חושבת, מה לעזאזל הייתי עושה אם הוא לא היה שם. מה, הייתי חוזרת לגור אצל אמא שלי? איך היא הייתה עומדת בזה? אני מרגישה שאני נמצאת היום במקום הרבה יותר טוב. עברתי כל מיני מערכות יחסים שנאבקתי עליהן בשיניים. גברים שלא אהבו אותי מספיק. היה לי מאוד קשה להתייצב ולמצוא שקט ולעשות לביתי. ועכשיו הזוגיות עושה לי יותר טוב. אתה גם יותר מפוקס כשאתה בזוגיות. אתה פחות לחוץ ופחות מחפש. כשנהייתי בת זוג של אלעד הייתי כבר עם הלשון בחוץ. ועכשיו יש לי בית ויש לי שותף ולחיים יש מרכז ברור שהוא אנחנו".
המקום היותר טוב שאת מתארת, הוא גם מבחינה יצירתית?
"כן, פתאום הכל השתנה, הזוגיות הביאה אותי למקום הרבה יותר שלם עם עצמי. מין השלמה יסודית כזאת עם העבר והעתיד ומי שאתה. אני חושבת שזאת נקודת המוצא של הכל. זה מתחבר גם לשיר אחר בספר, 'סנפיר על סנפיר (אמהוֹת ובנות)', שבו אני מספרת על הקשר הסימביוטי ההדוק ביני לבין אמא שלי. על איך היא רואה בי שלוחה שלה ולא מפרידה בין הישויות שלנו ומציעה לי רעיון גימיקי אדיר: שאפרסם שירים שלה לצד שירים שלי, ספר של אמא ובת. או אפילו יותר טוב: שהיא תיתן לי שירים שהיא כתבה ואני אפרסם אותם תחת שמי, שזה כמובן הכי וואט דה פאק ומופרך. אני מדברת שם על תחושת הזהות המופרזת הזאת שנוצרת בין נשים ובפרט בין אמהות לבנות ואני מותחת ביקורת על אמא שלי ואפילו קצת צוחקת עליה — אבל זו אמא שלי ואני אוהבת אותה, ובסוף אני מודה גם שברור שהנטיות הספרותיות שלי והכישרון הלשוני שלי זה ממנה ובהשראתה.
"אני חושבת שזו בדיוק ההתבגרות — הזעם והמורכבות שבחיים ישנם והם לא נעלמים לשום מקום. אבל בתוך זה משהו יסודי באטיטיוד משתנה. אתה מוצא דרך לסלוח, לקבל את זולתך ואת העולם כמות שהם, לא מנסה לשנות את מה שאי־אפשר, מצליח גם לצחוק על הכל ולראות גם את הפן המבודח והאירוני של הדברים". •
