"בואי נתחיל מהשאלה האחרונה, מה את מאחלת לעצמך", פותחת נסרין קדרי את הראיון. "אני מאחלת לעצמי שאצליח לזמן דברים טובים, שנה של עשייה גם בארץ וגם בחו"ל, וכמובן משפחה וילדים. כל החברות שלי מדליקות ביום שישי נרות לשבת ואני מבקשת מהן לאחל לי זיווג נכון".
תיכננתי שאלה אחרת, אבל אם כבר, מה זה זיווג נכון בשבילך?
"גבר גבר, מישהו שכל הזמן דואג לי, אבל גם נותן הרבה חופש. אני יודעת שאני צריכה ללמוד להיות לבד כדי לדעת מה אני בדיוק רוצה, אבל אני לא מסוגלת. אחרי כמה חודשים שאני לבד אני כבר רוצה בן זוג".
לפני פחות מחצי שנה ביטלת חתונה אחרי זוגיות מאוד ארוכה. את לא פוחדת שזה מוקדם מדי?
"אני עדיין לא שם רגשית, אבל זה לא סותר שאני רוצה. הייתי עם אביעזר 13 שנה ונפרדנו כי לא הסתדרנו. הוא בנאדם מדהים, כל בחורה שתהיה איתו תרוויח, אבל ביני לבינו זה לא עובד מעבר לחברים הכי טובים".
נכון שזה סיפור פרטי ואישי שלך, אבל נתת כל כך הרבה תקווה עם סיפור האהבה היפה בין המוסלמית והיהודי, שאיכשהו כולם מרגישים קצת חלק מהסיפור הזה.
"זה נגמר כי לא הסתדרנו, בלי קשר לדת או אם המשפחות כעסו עלינו. הצלחנו לשדך בין אמונה לאהבה, אבל בסופו של דבר זה קשר זוגי בין גבר ואישה כמו אצל כולם. היה לי קשה אחרי הפרידה, אבל החלטתי להתעסק בקריירה, כי אם אני אקח קשה את כל מה שאני עוברת בחיים אני אגיע לבית משוגעים. אני מטעינה את עצמי כל הזמן מחדש, חייבת את הכוח לעמוד על הרגליים".
את יוצאת לדייטים?
"תשמעי, אני יוצאת, אבל אני מפחדת להיכנס לקשר, פגועה ממה שעברתי. עשיתי טינדר, כי כל החברות שלי אמרו 'את חייבת להיות שם', ממש לחצו עליי. נכנסתי בשם מאיה, שלא יזהו אותי, ואמרתי נראה מה קורה, את מסתכלת על בנאדם ולא יודעת מיהו ומהו, זה לא לאופי שלי. הייתי חמש דקות ויצאתי משם".
מפרקת תבניות
השנה האחרונה הייתה הדרמטית בחייה של נסרין קדרי (31), זמרת שהפכה לקונצנזוס גם עבור מי שלא נולד לשורשים של אום כולתום. היא נפרדה מאביעזר בן מוחא, שכמעט התגיירה למענו, עברה למגדל יוקרתי בתל־אביב והיא מסמנת וי על יעדים שזמרים מנוסים ממנה רק חולמים עליהם. "אני לוקחת את כל התבניות ומפרקת אותן", היא אומרת.
נסרין התגלתה לפני חמש שנים, בעונה השנייה של הריאליטי "אייל גולן קורא לך", ומאז היא ממנפת את הניצחון. בשנה האחרונה חיממה יחד עם דודו טסה את מסע ההופעות של להקת רדיוהד בארה"ב, היא משחקת בהצגה "סוליקא" בתיאטרון באר־שבע, ובימים אלה מנסה להבקיע שערים ב"גולסטאריות" (א'־ג' 20:15 ב־HOT3) לצד עינת שרוף, הטראנסית אגם בל, האופנאית טובה'לה ואחרות. בקרוב היא תמשיך להמציא את עצמה מחדש ותשאג בקול "ערב טוב קיסריה!"
"כל החיים זימנתי לעצמי דברים וכל מה שרציתי קרה", היא מתרגשת. "החלום שלי מילדות היה לשאוף לקריירה גדולה, להגיע לבמות הכי גבוהות שיש. בתור ילדה שלא היה לה כלום, שאפתי להגיע הכי רחוק שאפשר. בגיל 10 כבר התחלתי לזמן לעצמי תהילה, ורציתי להיות כמו כל דמות שראיתי והייתה גדולה מהחיים, כמו אום כולתום. רציתי להיות כמוה".
עשית הופעות מול המשפחה שלך?
"מה פתאום, הייתה לי ילדות עם חוסר. חוסר באהבה, חוסר בריגוש, גם חוסר דמות של אבא, של אמא. יש לי הורים, אבל לא היינו קרובים, גדלתי בחיפה בתור ילדה שחולמת על משהו שהיא רוצה שיקרה. כל הזמן צפיתי בטלוויזיה, הייתי נכנסת לחדר, שמה את השמיכה על המיטה ומגלמת דמות שראיתי בסרט ערבי. הייתי סוגרת על עצמי את הדלת בין ארבעה קירות, נועלת את העקבים של אמא שלי ומסדרת את הבובות שיהיו דמויות מהחיים שלי. הבובות עזרו לי להתגבר על הרבה דברים, בגיל ההתבגרות נתתי לבובה להיות הבנזוג שלי, אשכרה בחדר הזה בניתי את החלומות על הזוגיות שלי, הייתה לי משפחה וילדים דמיוניים בגיל ההתבגרות".
עד איזה גיל זה נמשך?
"אני עד עכשיו בגיל ההתבגרות, נשבעת לך. לפעמים נדמה לי שהילדה בת העשר עדיין משחקת בבובות, כל דבר אצלי זו עבודה, כל הזמן אני סוחבת דברים על הגב, יש לי אחריות. זה מעייף, אבל מביא תוצאות. כשהייתי צעירה הייתי מופנמת, סגורה, לא היו לי מלא חברים, כל הזמן הייתי ביני לבין עצמי, דיברתי המון עם בורא עולם, הייתי שואלת את עצמי: 'מה יהיה נסרין'? הייתי מתה להיות במקום אחר, שיחות של שעות על שעות עם עצמי, לא יכולתי לדבר עם אחותי או אמא שלי. כבר חשבתי שהשתגעתי".
אל דאגה, היא לגמרי שפויה. "אם אפשר לחלק את החיים שלי לתחנות, כל תחנה שעברתי בחיים שלי נתנה לי כוח להתקדם. נפלתי כמה פעמים אבל קמתי, לא דרך פסיכולוג, אני יודעת מה עוזר לנפש שלי לצעוד הלאה: אני עושה און ואוף, מנתקת דברים מעצמי. יש את נסרין שמגיעה לאמא שלה ויש את נסרין שמגיעה לבמות הכי גדולות ויש את נסרין בתיאטרון. אני בכוונה מדברת איתך בגוף שלישי, אני מרגישה שיש לי תפקידים שאני צריכה לעמוד בהם".
איזו נסרין מגיעה לאמא שלה?
"ברגע שאני נכנסת לבית של אמא שלי אני לא נסרין המוכרת, הגדולה, המפורסמת. אמא חולת סוכרת קטועת רגל, ועם כל התקופה הקשה אנחנו נותנים לה הרגשה שהכל בסדר, דואגים שתאכל ותתחזק. אני מקלחת את אמא, עוזרת לה, מכינה לה אוכל, אני רק איתה. התהפכנו בתפקידים של אמא וילדה. כשגרנו ביחד לא היינו חברות, והיום אני מסוגלת לדבר איתה, לעשן מולה, לשתף אותה בדברים שלא יכולתי בעבר. עשיתי את זה כי החלטתי להיות חברה של אמא שלי, לא רציתי להסתיר ממנה כלום".
אחרי שההופעה בהאנגר 11 הייתה סולד־אאוט לאלפיים איש קיבלה נסרין אומץ, וב־24 במאי תעלה מופע בקיסריה. היא מתייחסת לזה בדיוק כמו שהתייחסה למסע ההופעות שלה עם רדיוהד – בשוויון נפש, עד הרגע שבו היא עולה על הבמה וחוטפת פיק ברכיים. "אני מנסה לעבוד על עצמי שהכל בסדר, לעשות את זה קליל", היא צוחקת. "לפני ההופעות עם רדיוהד אמרתי לעצמי שאני לא מתרגשת, אבל כשעמדנו על הבמות הכי גדולות אי פעם, שלפני שעה ביונסה וליידי גאגא הופיעו שם, ברור שהתרגשנו. אני ודודו טסה והכוויתים עמדנו על הבמה והתפרענו מול 20 אלף איש כאילו זה אדם אחד. זה היה חודש אינטנסיבי שאי־אפשר לתאר, עברנו ממטוס למטוס, מיעד ליעד, היינו מותשים מעייפות, אבל על הבמה הייתה לנו אש בעיניים. חיממנו את אחת הלהקות הגדולות בעולם, זה כבוד עצום".
בועטת במוסכמות
כל החיים היא בועטת במוסכמות, ועכשיו היא בועטת בכדורים בעונת הנשים של "גולסטאר", ולא הייתם רוצים להיתקל בה במגרש. "תשכחי מגזע, מין וכל דבר שהכרת עד כה, כשתצפי ב'גולסטאר' תביני מה זה כוח נשי עוצמתי", אומרת נסרין. "כל החוויה הזאת עם קבוצת בנות במשך חודש היא מטלטלת. עברנו כאב, צחוק, למדתי על עצמי שאני יכולה להכיל ולעזור, גם לאחרים וגם לעצמי. למדתי שאני מסוגלת לעמוד מול קיר ולשבור אותו".
לא פחדת לשבור אף, ציפורן, רגל?
"עם המדים הרגשתי גבר עם ביצים. פחדתי על הציפורניים ועל הכל, אבל התנתקתי מהאישה המטופחת ונכנסתי לדמות של כדורגלנית, נלחמתי במגרש כאילו אין מחר כפרה. לאישה יש יותר כוחות מגבר, אנחנו יכולות לעשות מלא דברים בו־זמנית, ממש הוכחתי לעצמי ולפרטנרים שהיו איתי שאישה מסוגלת".
ידעת את זה עוד לפני "גולסטאריות".
"זה נכון, אבל אף פעם לא הייתי כל כך רחוקה מנסרין שאני מכירה. כשיצאתי לעולם המוזיקה הייתה לי דרך נורא קשה כי המון דברים לא היו מקובלים במגזר. פרצתי כל מחסום כי רציתי את זה בכל הכוח ולא נתתי לשום דבר להפריע לי. לא היה לי אבא שייקח אותי לאודישנים ואמא שתעשה לי בוקינג, כל מי שרצה אותי להופעה הלכתי, לכל במה אפשרית, שישמעו את הצעקה שלי. כשהייתי בת 15 עבדתי בחמארות של גברים בני 60 ומעלה, ועד שהגעתי לחלום, כל יום מבחינתי היה יום של הישרדות. הייתי צריכה לשרוד את המילה הזאת מההוא, ולשרוד את זה שמישהו בן 60 נוגע בי מהצד, ולשרוד עוד במה, כי רציתי לפרוץ. התנהגתי כמו גבר, עזבתי את הנשיות רגע בצד, מבפנים הייתי קשוחה מאוד".
רחוקה מהחיבוק המחמם של הקהל, הגיעה נסרין לצילומי הריאליטי כשאין לה מושג מה זה פנדל. כשנשאלה מה זה "נבדל" ענתה: "מה זה, הבדלה של שבת?" היא התבקשה לקפוץ באנג'י, להתאמן ברפת מצחינה, לבעוט עם שמלה, אבל שום דבר לא הכין אותה לגעגוע. "הייתי צמאה לקהל שלי, הייתי סגורה בין ארבעה קירות, עם משימות, פחות שעות שינה, את צריכה לחייך גם כשלא בא לך, להתנתק מהעולם שאת רגילה אליו, זה קושי מאוד גדול. 'גולסטאריות' שינתה לי את החיים – ראיתי את עצמי ואמרתי, אני אקח את עצמי בידיים. ירדתי 20 קילו, אני מתאמנת, עושה מלא סקווטים, עובדת על הבטן, מצמצמת אחוזי שומן. משתדלת לאכול בריא, לא אוכלת לחם".
היום את שלמה עם מי שנשקפת אלייך מהמראה?
"יותר נעים לי. הייתי ילדה שלא היה לה כלום ורצתה חיבוק וריגוש, והיום אני ילדה שעדיין מחפשת את כל זה. אני כל הזמן רוצה שיאהבו אותי, צריכה אנשים סביבי, אני ילדה שצמאה לאהבה ולריגוש 24 שעות נונסטופ. בני הזוג שלי תמיד היו אמא ואבא וחבר, שנתנו לי את מה שחסר לי".
הגענו לסוף, אז בואי נסיים עם השאלה הראשונה שרציתי לשאול: לאן נעלמו הפאה והריסים המלאכותיים שאת כל כך אוהבת?
"היום אני הכי נשית, מתפנקת, ואני מראה את הנשיות שלא הראיתי קודם. נגמלתי מפאות, עובדים קשה על הסטיילינג שלי. פעם כל הזמן נלחמתי, כי ניהלתי את עצמי לבד, והיום יש לי שקט. אני מרגישה שיש לי הרבה פצעים ועכשיו אני מחלימה מהם. אני בהחלמה מהכל".
