כמעט בלתי אפשרי להכניס את פרופסור אדווין סרוסי (65) לקטגוריה שאתם חושבים שאתם מכירים מהבית. מי שהוכרז לפני כשבועיים כחתן פרס ישראל בתחום חקר התרבות, האמנות והמוזיקולוגיה, לא מתכוון לענות על ציפיות של מיניסטרים מכובדים או לעמוד בתקנים מקובלים. אין בחזותו האינטלקטואלית ובשיחתו השלווה, כדי לכסות על חיבור עוצמתי ומרגש של אדם ליצירה מוזיקלית או לטשטש את חיבתו העזה לכל מוצר מתנגן ראוי, ללא הבדל דת גזע ומין.
פרופ' אדווין סרוסי, 03 שנה אחרי זוהר ארגוב — איל גולן, עומר אדם, שרית חדד ועדן בן־זקן הם הכוכבים הכי גדולים בישראל. הכי מושמעים, ומי שממלאים את האולמות. אתה יכול לומר: המוזיקה המזרחית ניצחה?
"כן", פרופ' סרוסי משיב מיד. ואז שותק כמה שניות ארוכות לפני שהוא ממשיך, "בגדול, אני נרתע מכל השיח הזה על מלחמה וניצחון, כי במוזיקה אין דבר כזה ניצחון. זה נכון שכל מה שאנחנו קוראים 'תרבות' הוא תולדה של מאבקים בין זיכרונות וטעמים שונים ורבדים שונים של עשייה אמנותית. איני מרגיש שמח על ניצחון. אני שמח שהפסקול הישראלי משקף היום מגוון עצום של טעמים ורגישויות או זיכרונות. אנחנו צריכים להיות גאים גם בפילהרמונית הישראלית, שנחשבת לאחד הגופים הכי חשובים למוזיקה מסוימת, ובאותה מידה — וזה לא מבטל — להתגאות בזוהר ארגוב שיש לו איכויות אחרות.
"נכון שבתודעה ההיסטורית אנחנו תמיד נותנים זכות לראשונים, אבל צריך לזכור שגם זוהר ארגוב לא בא משום מקום. גם הוא בא ממסורות של שירה בנות מאות שנים, שצמחו באירועים שאני מכנה 'מוצרים היברידיים' — חתונות, בר מצוות וכינוסים משפחתיים. המוזיקה המזרחית הייתה לפני זוהר, כפי שהיא הייתה הרבה לפני הנגנים שליוו אותו. גם הם הביאו איתם מסורת שקיבלו בבית".
הזכייה שלך בפרס ישראל היא חלק מהשינוי הזה?
"אני לא רוצה שישימו אותי ואת הפרס היקר הזה על טיקט של מוזיקה מזרחית. לשייך זמר לסגנון זֶמר מסוים, זו השטחה של תרבות בעיניי. כל אחד מאיתנו לומד מסביבתו ואדם יכול להיות ממוצא אתני השונה לחלוטין מקבוצת השייכות שלו".
קבלת הפרס מגיעה בתקופה שמסתמנת מחד כאחת הסוערות מבחינה תרבותית שידענו, ומאידך כאחת המגוונות שבהן: תיק התרבות הממשלתי מעולם לא זכה לכל כך הרבה כותרות כמו תחת כהונתה של מירי רגב, ולא גרר כל כך הרבה דיונים באשר לגבולות סמכותו כמממן מפעלי תרבות במדינה ולתגרות מילוליות שהציתו את הרשת ואת המרחב הציבורי.
לדעתך, השרה רגב עושה טוב לתרבות הישראלית או גורמת נזק?
"אני מודה ומתוודה, אני כמעט לא שומע את מה שהיא אומרת. כמו כל שר, היא תופעה חולפת. היום אתה שר, מחר אתה כלום. אני מכבד מאוד את מי שנמצא בתפקיד, בגלל התפקיד. מהמעט שאני שומע, אני חושב שהיא עושה נזק. היא התגאתה בכך שלא קראה את צ'כוב. שרת התרבות לא קוראת, מה זה? גם אני, פרופסור מן המניין, לא קראתי הכל, אף אחד לא יכול לקרוא הכל, אבל אין מה להתגאות בכך. לא לגבי תרבות נמוכה ולא לגבי גבוהה. זכותו של הפוליטיקאי להתבטא, אבל יש לך אחריות. אתה יכול להגיד, אני בא עם סדר יום חדש: מורידים קצת מהפילהרמונית, ניתן לאנדלוסית. תפדל. אבל להתנהג כל הזמן כאילו זו מלחמה? לא".
עם כניסתה לתפקיד, רגב דווקא הציעה להפוך את התזמורת האנדלוסית לתזמורת לאומית.
"מי שיודע משהו על לאומיות מודרנית, יודע שרק מנגנון כוחני צריך להגדיר מי מייצג את האומה ומי לא. גם האנדלוסית וגם הפילהרמונית מייצגות באותה מידה במישורים שונים. למה האנדלוסית צריכה להיות לאומית?"
אולי שרת התרבות רוצה לקדם את המוזיקה הזו, כי היא קרובה לליבה.
"היום פוליטיקאים חיים מזה שמדברים עליהם. הנציג מספר אחת של התופעה הזו הוא טראמפ. אז אני מסרב ברשותך לדבר לגופו של פוליטיקאי זה או אחר, רק אומר שהשיח הזה של 'אנחנו ואתם' הוא הרסני. הוא לא מוביל לשום קידום ותיקון אלא רק לרידוד. מעבר לזה, זכותו של שר להתוות מדיניות".
גם להתערב בפלייליסט של תחנת רדיו?
"לא. שר לא יכול לעשות דבר כזה. נכון שכל חברה אנושית מורכבת מיחסי כוח — אם לא השרה, אז חברות התקליטים, ואם לא הן אז חברות מסחריות. כך או כך, בסוף עורכים מוזיקליים צריכים להכפיף את עצמם למציאות. אבל אם השלטון רואה בעצמו מוסמך להתערב בכל תחום בחיינו, הוא שוכח את גבולותיו. אין לו מידה להבין שהמערכת השלטונית נועדה לשרת את המערכת כולה, ובקידום אינטרסים לא איכותיים הוא מועל באמון שהציבור נותן בו. דיקטטורה היא כשהשלטון כופה על האזרחים את דעת המיעוט ומנסה לעשות את זה בכוח".
יש שיגידו שזה ניסיון ליצור איזון בתחנה ציבורית, בין ז'אנרים שונים.
"אבל המוזיקה המזרחית ניצחה הרבה לפני מירי רגב. ההנכחה שלה בתרבות הישראלית היא תולדה של תהליך ארוך שכולם ניצחו בו חוץ מהפוליטיקאים: האמנים עצמם, מפיקים ועורכים מוזיקליים, החתירה לגיוון בקול, העדפות אסתטיות וגם הקהל. כל אלה קידמו את החומר, ובסוף הקהל הוא זה שקובע, הקהל הצביע באוזניים שלו. זה לא ניצחון של פוליטיקאי זה או אחר, כמו ששמלה שעליה הדפס של ירושלים לא מעלה ולא מורידה מירושלים. איזה כבוד הביאה לנו השמלה הזו? האם קידמה את זכויותינו על ירושלים הקדושה והנצחית? על ירושלים שלי? לא. שלושה ימים אחרי שעליתי לארץ, צעיר בן 18 מאורוגוואי, הדוד שלי בא לאסוף אותי משדה התעופה. זה היה יום חמישי בלילה וירד גשם ללא הפסקה. בראשון בבוקר הגעתי לירושלים ומאז לא עזבתי אותה".
הפסקול היהודי
אנחנו יושבים באולפן ההקלטות של ארכיון הצליל הלאומי. כאן שמור פס הקול של היהודיות על טקסיה, אירועיה וזיכרונותיה: 40 אלף שעות תיעוד של הקולות החשובים שעיצבו את התודעה המוזיקלית שלנו. פרופ' סרוסי מנהל את מפעל השימור המונומנטלי הזה מתוך חדרון קטן ונטול חלון בקצה מסדרון צר במרתפי הספרייה הלאומית בגבעת רם. יותר מ־45 שנים לאחר שעלה לבדו כפעיל ציוני נלהב, הוא מחזיק את המפתחות לתקליטייה של המדינה: "המקום הזה היום, אחרי חקיקה בכנסת, הוא תאגיד ממשלתי עצמאי עם דירקטוריון ציבורי", הוא מסביר. "הארכיון מכנס את כל ההקלטות של כל החוקרים שתיעדו מוזיקה בארץ — יהודים, מוסלמים ונוצרים. החקיקה היום גם מחייבת כל יוצר בישראל לשלוח אלינו שני עותקים. כלומר, אנחנו מכנסים אלינו כל תקליטור או מוזיקה שיוצאת".
אנשי הארכיון גם מקליטים בזמן אמת חתונות, לילות סדר, זבדי בת ופדיוני בנים, ולעיתים מביימים באולפן אירוע למטרות הקלטה שלא ניתן לבצע בשטח. "יש לנו כאן הקלטות נדירות של רבנים חסידיים", אומר סרוסי. "זה אחד המוסדות היחידים בישראל שהציבור החרדי מנהל איתם יחסי תן וקח. אנחנו מחזיקים כאן את הזיכרון המוזיקלי היהודי שהשתמר אצל האנשים שהוקלטו, את אותו זיכרון יהודי כפי שהגיע אל ראשית המאה ה־20, את תמונת המצב הצלילית שלנו שמורכבת מרבדי זיכרון שחלקם ממש קדומים וחלקם חדשים".
ירושלים של שנת 1971 קיבלה בזרועות פתוחות את הסטודנט הצעיר ממונטווידאו, שהותיר מאחור את משפחתו והוקסם מגבעת רם שנשאר בה עד היום, להוציא את שנות הדוקטורט, שאותן בילה בקליפורניה. "גבעת רם הייתה מרכז העולם", הוא נזכר. "הייתה כאן 'צהרי יום ד'' (מסגרת פתוחה של הרצאות מגוונות באוניברסיטה העברית – מ"ב) שהייתה כמו מסיבת עיתונאים מרכזית שבה סטודנטים נפגשים ושואלים נבחרי ציבור. תחשבי, אנחנו מטר מהכנסת, מלשכת ראש הממשלה. מגיעים הנה גולדה מאיר, משה דיין, אריק איינשטיין, הרב שלמה קרליבך ואפילו פרופ' ישעיהו ליבוביץ. זה היה כמו לשמוע נביא, דברי אלוהים חיים. ומה שהוא אמר אז, קורה היום. הוא אמר שהכיבוש ישחית אותנו — אפשר להסכים או לא, אני ער למצב המורכב ובאיזה אזור אנחנו חיים ומי השכנים שלנו — אבל המהות שם: שליטה בכוח על אנשים לא תביא לתוצאה טובה. והוא אמר את זה בתקופה שהכל היה קל יותר. שמענו נביא על הבמה הזו".
את עבודת ה־MA שלו כתב על שירת הבקשות של יהודי מרוקו. זה גם היה נושא המאמר הראשון שפירסם בעברית, "זהות אתנית בשירת הבקשות". "לא היה לי מושג מה אני עושה", הוא מחייך. "רק הייתי שבוי בצלילים האלה, בשליטה המוחלטת בצלילים. אחר כך הכרתי את הרב חיים לוק — יצאתי מדעתי מהקול הזה. אני בא מחינוך מוזיקלי מערבי והוקסמתי מהדיוק שלו".
בשנים שחלפו מאז פירסם פרופ' סרוסי שבעה ספרים ועשרות מאמרים מדעיים על המוזיקה בחברות היהודיות הספרדיות והמזרחיות, עם דגש על מסורות צפון־אפריקאיות, האימפריה העות'מאנית וקהילות האנוסים במערב אירופה, לצד מאמרים על הזמר העברי והמוזיקה הפופולרית הישראלית. להתעקשות הישראלית על "מזרוח של מוזיקה" הוא לא מצליח להתחבר. "מה שאנשים קוראים 'מזרחית' היום זו מוזיקת פופ שמושתתת על תעשיית המוזיקה העולמית, עם גוונים של קול מהמרחב האיסלאמי ופה ושם קנוּן ועוד איזה סלסול".
אז תסביר לי פעם אחת ולתמיד: מה עונה להגדרה "מוזיקה מזרחית"?
"אין דבר כזה, מוזיקה מזרחית. קחי לדוגמה את המוזיקה המרוקאית: ההשפעות של האימפריה הטורקית נעצרו באלג'יריה ולא הגיעו למרוקו, ולכן היא מתכתבת הרבה יותר עם מוזיקה מערבית מאשר זו שבאה מהמזרח. הקשר בינה לבין ספרד הוא עמוק וקרוב — רק מיצרי גיברלטר מפרידים ביניהן — והיא לא רק היחידה שנקראת מגרב, כלומר מערב, היא גם היחידה שניגנו בה מוזיקה אנדלוסית. לעומת זאת, בבגדד הייתה השפעה פרסית עצומה. ואז יהודים בגדדים עולים לארץ ויהודים מרוקאים עולים לארץ — ופתאום הם מגלים על עצמם שהם כולם אותו הדבר. כל מי שהגיע לארץ מהמרחב המוסלמי, ממרוקו ועד קצה פרס, עושה מוזיקה מזרחית".
אוקיי, מקבלת. זו לא מוזיקה אחת. אבל תסכים איתי שהדירו את המוזיקה הזו כאילו היא הייתה אחת? היו שנים שבהן לא שמעת צליל אחד לא מבגדד, לא ממרוקו ולא מקווקז.
"בשנות ה־60 היו שלוש תחנות בארץ, רשת א', ב' וגלי צה"ל. רשות השידור הייתה כפופה למשרד רה"מ, הם שלטו בשלטר והם החליטו מה ישמעו פה. אז אני מסכים שהייתה הדרה, אבל תזכרי שהדירו גם את כל עולם היידיש והכלייזמר. הערוץ שהושמע היה כל כך צר ומגמתי, ואני אומר את זה לאו דווקא בשלילה: יש שעה לשדר, אז ניסו, אולי קצת בתמימות, לייצר קונצנזוס. אז אולי זה פגע, אבל אני לא מכיר אף אחד שנכנס אליכם בבית־שאן לבית הכנסת ואסר עליכם לשיר. הכל שאלה של איך אנחנו מספרים היום את הסיפור הזה: האם כסיפור של מגמה אלימה ומרושעת או של מדיניות אין ברירה.
"אפשר לדבר על יחסי כוח בכל מסגרת ובכל זמן נתון, השאלה איך חיים עם העוולות שנגרמו. על ידי זה שלומדים וחוקרים או על ידי זה שבאים ואומרים, 'הרסתם אותנו, מחקתם אותנו'? בעיניי זה שיח שאנחנו לא מרוויחים ממנו שום דבר.
"הכי גרוע הוא שפוליטיקאים התחילו לבסס את המסר שלהם על הקיטוב הזה — פוליטיקאים שבציניות לקחו את ההשכחה והמחיקה, ועושים מזה הון פוליטי במקום לנסות למצוא את האמצע ולנסות להביא לתהליך של ריפוי הדדי. דווקא האמנים יכולים להראות לנו כיוונים חדשים: הפסקול הישראלי משקף את כל הכמיהות והחלומות והזיכרונות, ולו היו הפוליטיקאים מאזינים לו — היינו היום ביחסים חברתיים הרבה יותר רגועים ובונים. את העבר אי־אפשר לתקן, את ההווה אפשר".
אתה עצמך חווית פעם גזענות בגלל מוצאך או שמך, באקדמיה, למשל?
"בפירוש לא".
לפעמים הוא מדמיין את העשן המטאפורי שעולה מהשרתים כשהחיפושים שלו אחר קטעי מוזיקה חדשים לסטודנטים שלו, משגעים את יוטיוב. "הוא לא יודע איזה רשימות השמעה להציע לי", צוחק הפרופסור, "רגע אחד אני מחפש קטע חזנות מהמאה הקודמת, ורגע אחר מוזיקת רוק מהחודש שעבר".
את עדן בן־זקן ועומר אדם אתה שומע?
"שמעתי אותם כי אני רוצה לשמור על קשר לשטח. אנחנו מדברים על תעשיית מוזיקה, שמייצרת מוצרים שאפשר לשווק. כמו כל שיווק יש אסטרטגיות וגם אינטואיציות של המערכת המפיקה: מה אפשר למכור ואיך. קול כמו של עומר אדם מסנתז טעם כל כך מגוון ומצליח לדבר עם קהלים רחבים. כחוקר, אני לא אומר שלמוצר התרבותי הזה יש ערך פחות או יותר ממוצרים אחרים, אני רק אומר שככה התעשייה עובדת".
נדמה שהביקורת כלפי הפופ המזרחי נוטה להיתלות במקרים רבים בטקסטים. אז מצד אחד, נכון שבדרך כלל לא בודקים בציציות של שירי פופ "אשכנזיים"; מצד שני, איך אתה חי עם טקסטים כמו "עולה לי, עולה לי, עולה ולא יורד לי"?
"הפער בין טקסט ללחן לפעמים נצחי. האמנות משקפת את המאוויים הכי פשוטים שלנו: את הרעב שלנו לאהבה, את הכמיהה לשמחה, את הכאבים שלנו, את חוסר האפשרות שלנו להבין את העולם הזה. זה יכול להיעשות בהרבה מבעים ספרותיים. 'עזבת אותי, דפקת אותי', הוא אחד מהמבעים האלו. למה לתקוף זמר או תמלילן שזה המבע שלו? זה הקהל שהוא רוצה לפנות אליו, אלו הכלים שהוא בוחר. אני לא משורר גדול, אבל למה 'בא לי לקפוץ מהגג, כפרה שלי' יותר גרוע מ'בלכתי ברחוב נגלו לי זיכרונות עבר'? גם המשורר הכי גבוה וגם התמלילן הכי רדוד מבקשים לבטא את מבוכת הקיום. כל האמנות עוסקת בזה. למה להיות שיפוטיים? למה להחליט שזה טוב יותר וזה טוב פחות?"
מלוב לאורוגוואי
את שם המשפחה שלו מבטאים עם צירי בסמ"ך, ולא כמו סרוסי שאתם מכירים, הזמר ניסים ששר את "אשליות". השם העברי שלו – מה הסיכוי — הוא ניסים. "התראיינתי פעם בתוכנית רדיו וביקשתי שישמיעו לי את 'אשליות'. אני לא מבין איך אפשר להגדיר את השיר הזה כמזרחי. זו בלדה בסגנון סן רמו שבמקרה שר זמר שקורים לו ניסים סרוסי, בלדיסט מעולה עם קול מדהים. העניין הוא בדימויים ולא במוזיקה. המוזיקה מספרת דבר אחד, אבל אתה עסוק במוצא של הזמר".
משפחת סרוסי באה מלוב. "המשפחה שלי היגרה מלוב לאלכסנדריה שהפכה למרכז מסחרי וכלכלי ומשכה הרבה יהודים. דרום אמריקה הייתה היעד הבא של בני המשפחה והם התבססו היטב באורוגוואי. כשהגיע לישראל, התוודע לראשונה לפוליטיקת הזהויות שהעסיקה רבים מחבריו. "התחנכתי במערכת מדהימה שהייתה עיוורת לחלוטין למוצא של תלמידיה. היו הבדלים, אבל על רקע כלכלי־מעמדי, לא אתני. עושר עצום של מקצועות — אסטרונומיה, פילוסופיה, תולדות הספרות, פיזיקה, כימיה. כשהגעתי לארץ לא הבנתי את עניין המוצא. סבא שלי היה ממנהיגי הקהילה היהודית במונטוודאו, איש מכובד שסמכותו התקבלה בכבוד, ואירח בביתו שגרירי מדינות. לא הייתה לי בכלל תודעה של זהויות".
משום מקום הגיעה ההוכחה שלא משנה איך אתה רואה את עצמך, מה שחשוב הוא איך הממסד רואה אותך. "כשהייתי בשנה ג' באוניברסיטה, הכנסת הקימה בעקבות המאבק של הפנתרים השחורים גוף שנקרא 'היחידה לשילוב מורשת יהדות ספרד והמזרח במשרד החינוך'. אחד הדברים הראשונים שהם מחליטים לעשות זה להעניק מלגות ללימודים באוניברסיטה".
אמנם סרוסי הסטודנט הדלפון קפץ פעם בשבוע לדודים בתל־אביב כדי לאכול, אבל לא חש עני. "עם כל חיי הצמצום של סטודנט בודד שההורים שלו לא בארץ ולא יכולים לסייע כלכלית, עדיין לא ביקשתי מלגה. הם ביחידה כנראה עברו על הרשימות וראו סרוסי, אז החליטו לתת לי. הרגשתי שכבר אז ב־1973, היה רצון מצד הממסד לתקן. הפוליטיקאים היו קשובים לשטח, הבינו שמשהו מתבשל. והתוצאות הסופיות היו בחירות 77'".
למה נדמה שיש חיבור כמעט מובהק בין המוזיקה המזרחית לבין הימין הפוליטי? ריאקציה לשמאל המפא"יניקי הגבעטרוני?
"יש פה משהו יותר מורכב, ואת המורכבות הזאת יש לחפש בעובדות היסטוריות, לא בסיסמאות ריקות מתוכן. ראשוני המוזיקה שבדיעבד תיקרא 'מזרחית', כגון חבורות הזמר של כרם התימנים או להקות החתונה ברחוב המסגר, שרו רפרטואר שכלל גם 'שירי ארץ ישראל', מה שאת מכנה 'גבעטרוני'. הם עשו זאת בגון הקול המיוחד שלהם ובכלים שלהם, בערבוביה עם פיוטים תימניים ולהיטים של סאמי אל־מגרבי, גדול הזמרים והמלחינים של מרוקו. העיקר היה השמחה שבשירה בצוותא, עם המשפחה והאורחים. אני מניח שרבים מבני החבורות הללו הצביעו בעד בן־גוריון. מבחינתי הקשר המדומיין בין הימין למוזיקה מזרחית לא מחזיק מים. הביצוע האולטימטיבי ל'ירושלים של זהב' מבחינתי הוא הביצוע של זוהר ארגוב. הוא חודר לעצמות. ישנם גם לא מעט יהודים בגדדים, שמאלנים ואף קומוניסטים, שהמוזיקה שלהם היא לא רק מזרחית אלא ממש ערבית. מאידך, אני מכיר ימנים שממלאים את היכל התרבות בקונצרטים של הפילהרמונית. אז אולי הריבוד בטעם המוזיקלי בארץ הוא על בסיס חברתי־כלכלי, כמו בכל העולם, ולאו דווקא על בסיס של מוצא אתני או של קשר בין אידיאולוגיה פוליטית לסגנון מוזיקלי".
לתחושתך, המוזיקה המזרחית – והתרבות המזרחית בכלל – עדיין מדוכאות?
"בפירוש לא".
מה אתה אישית שומע?
"דיאטת ההאזנה שלי מאז לידתי הייתה רב־ערוצית עד לקצה: היא כללה את סבא שלי, חזן נפלא יליד מצרים, אופרה, טנגו, מריאצ'י, סלסה, נואבה קנסיון (שירת מחאה), קבוצת מוזיקה נובה (מוזיקה אוונגרדית בשיאה) ועוד. כשגדלים כך, מה שקובע בפלייליסט הוא אסתטיקה: יש מוזיקה טובה ופחות טובה. לכן אני מנסה להאזין למוזיקה טובה בביצוע של המוזיקאים הכי טובים, מיצירות עבד אל־ואהב בקולו ועד לקונצ'רטו של צ'ייקובסקי בביצוע ארתור רובינשטיין".
איזה מוזיקאי ישראלי אתה מעריך?
"תחומי ההתעניינות שלי חולשים על פסקול רחב ביותר שיגרמו לכך שכל הכתבה תהיה רשימה אינסופית של שמות. ממילא חלק נכבד מהשמות הללו אינם ידועים אלא לציבורים מסוימים. על הרב משה חבושה שמעת? מנחם ויזנברג? גלעד כהנא? זוהר פרסקו? יונתן תורג'מן? פרץ אליהו? עומר אביטל? תייסיר אליאס? כיום, שתי משרות בקומפוזיציה באוניברסיטת הרווארד, פסגת העולם המוזיקלי, מאוישות על ידי מלחינות ישראליות מחיפה — חיה צ'רנובין ואסנת נצר. תארי לעצמך ששני החלוצים המרכזיים של ריאל מדריד היו ישראלים, הקהל היה מתפוצץ מגאווה לאומית וכל הפוליטיקאים היו מצטלמים איתם. אבל עם מלחינות של מוזיקה מודרנית מי רוצה להצטלם?"
יגיע היום שבו התקציב לתזמורת האנדולוסית יהיה זהה לזה של הפילהרמונית?
"מוסדות המוזיקה בארץ ממומנים על פי מפתח 'סטרילי' לכאורה של קריטריונים, שמביא בחשבון משתנים כגון כמות מופעים, כמות כרטיסים ומנויים, כמות יצירות ישראליות מקוריות שהגוף מבצע ועוד. המפתח הזה נזיל כי מדי פעם מוסדות עותרים לבית המשפט נגד המשקל היחסי שכל קריטריון מקבל בחישוב התקצוב. מכאן שהשאלה הזאת תמיד 'נגועה' בריח פוליטי, היא תמיד נוטה לצד זה או אחר של הקבוצות האינטרסנטיות במוזיקה הישראלית. העניין עוד מסתבך כי אין לנו תזמורת אנדלוסית אחת אלא שתיים ואפילו יותר המתחרות על אותה נישה או קהל, ועל אותו התקציב. העובדה שהתזמורת האנדלוסית זוכה להתעניינות ציבורית כה רבה נובעת מהכישרון הפוליטי של שושביניה. ישנן בארץ תזמורות מזרחיות לא פחות איכותיות שאינן זוכות לתהודה כה נרחבת והתמיכה הציבורית בהן בטלה בשישים".
יש הטוענים כי היום היוצרות התהפכו: דווקא הרוק – ובוודאי האלטרנטיבי – נכלא בגטאות כמו "רדיו הקצה" ו"כאן 88", בעוד שהפופ המזרחי מושמע בתחנות רבות, לאורך שעות רבות. זו הנקמה על שנות הדיכוי?
"המוזיקה השולטת בארץ ובעולם כולו היא, כפי שמגדיר אותה עמיתי פרופ' מוטי רגב, פופ־רוק. זו אסתטיקה של ייצור שירים שיכולה להחיל מנעד רחב של גוונים, שחלקם הנכבד בישראל היום הם מזרחיים. כל מה שחורג מהאסתטיקה השלטת נידון למה שאת מכנה גטו, כולל השירים על 'יפי הבלורית והתואר' שנדחים לימי הזיכרון. לכן הדיבורים על דיכוי ועל נקמה הם לדעתי פאסה ומנציחים אותם בעלי האינטרסים הפוליטיים שרוכבים על הגלים של הפרד ומשול".
מלבד מקרים בודדים, מוזיקאים ערבים־ישראלים כמעט לא השתלבו בסצנה המזרחית. זה בגלל שרוב מדינות ערב הן מדינות אויב של ישראל?
"נדמה לי שכיום פחות. האינטרנט מחסל גבולות וכל ישראלי יכול להאזין לכל העולם הערבי וערבים שומעים מוזיקה ישראלית ומזרחית. יש לי תלמידה שכתבה דוקטורט על המוזיקה שמושמעת בחינות תימניות בארץ; מתברר שהזמרות לומדות שירים חדשים מרדיו צנעא. במקביל, ציון גולן הוא כוכב בתימן". •
