זה היה הדייט הראשון בחייה של בל אגם. "הייתה ילדה מהחטיבה שלי שכביכול הייתה מאוהבת בי. בי! בניסו! (ניסים, שמה הקודם של אגם). הייתה קונה לי כל הזמן שוקולדים. חולה עליי! אז בסוף הלכתי איתה לסרט", היא נזכרת. "זה בגילאים שאת מנסה לשחק אותה שאת כמו כולם. שהפחד הכי גדול שלך זה שיגלו שאת אחרת. אז יצאנו".
ואיך היה?
"מה שהילדה הזו לא ידעה, זה שברגע שהיא באה איתי לסרט עם שמלה ועקבים - הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו זה שאני רוצה לעצמי את השמלה והעקבים שלה! הייתי ממורמרת כל כך על זה שהיא לא מבינה שאני זאת שרוצה ללבוש את השמלה והעקבים, שגבר ייתן לי יד בקולנוע. (צוחקת) הדבר היחיד שהיה בא לי לעשות אז - זה לקרוע אותה!"
פאסט פורוורד לעשר שנים אחר כך: הנער ניסו עג'מי הוא כבר בל אגם, נסיכה טראנסית גאה ומנחה של מסיבות רווקות, בדרך להרים בעוד אירוע. כלת השמחה: זאת מהדייט ההוא בחטיבה, עם השמלה והעקבים. לא פחות. "אמרתי לה, 'את יודעת מי אני?' אמרה, 'לא'. אמרתי לה, 'חמודה, את זוכרת ילד שקראו לו ניסו?'"
וואו.
"היה לה הלם בפנים והיא התחילה לצעוק, 'אמאל'הההה! אני בשוק!"'
ומה חשבת לעצמך?
"(צחוק גדול) שאני עדיין רוצה לקרוע אותה! וברצינות, זה היה מביך. ואותי לא קל להביך".
× × ×
קשה להביך את בל אגם, אבל כנראה שיותר קל ללמד אותה כדורגל. בסדרה 'גולסטאריות' (ימי א'־ג' 20:15 ב־HOT3 וב־VOD), שמציגה חבורת נשים אקסצנטריות שמנסה לא לאבד את הכדור, אגם היא הקפטנית והברקת העונה. חדה. רגישה. קורעת מצחוק. גם כשאת הפאנצ'ים היא בועטת ישר לפנים, כטראנסית שאין לה בעיה לצחוק על עצמה. ברגעים שהיא עוגבת על המאמן ג'ובאני רוסו הסמוק, למשל. "אמרתי לו, 'כפרה, תביא כבר את הפלאפון שלך", היא צוחקת. מקבלת הכל ברוח טובה. גם כשנסרין קדרי, הבסטי שלה בסדרה, קובעת בהומור שיש לה ביצים.
"כשהציעו לי את זה המון אנשים אמרו לי, 'מה את הולכת, זה יוציא אותך גברית, כדורגל זה משחק גברי'. אמרתי, 'סליחה? להפך! אני רוצה ללכת לגולסטאר כי אני רוצה שאנשים יבינו שטראנסית לא חייבת להיות מיס ליידי! אני לא חייבת להיות עדינה ונשית! אני יכולה לשים אבו־עגילה ולהיות ג'דעית ולהשתולל ולהיות לא מאופרת! וכן, אני יכולה להיות קצת גברית! יש גם נשים שהן קצת גבריות! אני אישה חזקה, אישה עם עוצמות. הדרישה היא שטראנסית צריכה להיות כמה שיותר על הצד הנשי, כמה שיותר עדינה, וככה יהיה לך יותר נוח בחברה - כי ככה תיעלמי! אני לא רוצה להיעלם".
יש טראנסיות שמתכחשות לילד שהן היו.
"אני נגד זה שטראנסג'נדרית שמתחילה את תהליך השינוי שלה תרצה למחוק את כל מי שהיא הייתה. שלא יידעו שפעם הייתי בן. להתכחש לזהות שלך. הרי הילד שהייתי הוא חלק ממי שאני היום. לכן כשבנות טראנסיות אומרות לי, 'אני לא רוצה לזכור את הילד שהייתי, רוצה לקרוע את התמונות' - אני אומרת ממש לא. הילד הזה הוא אני ואוי ואבוי אם לרגע אני ארצה להדחיק אותו כי רק בזכותו אני בל".
אז מי זו בל?
"אני אישה טראנסית. ואני אוהבת להיות אישה טראנסית. וברוך שעשני אישה טראנסית. אני לא מאה אחוז אישה. מבחינתי תכתבי את זה בענק בכל שלטי החוצות. בל היא לא מאה אחוז אישה. היא מאה אחוז אישה טראנסית. זה הכל. ברגע הזה שהבנת את זה ההכלה תהיה יותר פשוטה וברורה. אני לא חושבת שאני נראית כמו אישה. וגם בואי נגיד שגם אין לי את הקול הכי נשי בעולם. אני מאמינה שהרבה יותר קל לקבל אותנו בחברה ולהכיל אותנו כשאנחנו באמת מזוהים עם מי שאנחנו".
לראיון היא מגיעה בשיער חלק וגולש, ג'ינס גבוה צמוד וסניקרס. הכי קז'ואל. אחרי זה יתברר שהלבוש הזה היה הפנטזיה שלה כילד שמנמן, שמסתכל בעיניים כלות על בנות הכיתה וחושק בבגדים שלהן לעצמו. כחלק מהקבלה שלה את מי שהייתה אז, אגם גם מדברת בפתיחות מוחלטת על החיים לפני השינוי, חלק שטראנסיות אוהבות לבעוט עמוק לאגף של הטרנינגים בארון. נולדה לפני 35 שנה בחולון כניסים עג'מי, לאב מתקין דודי שמש ולאמא תופרת. ילדת סנדוויץ' בין אחות ואח. "כשהייתי בבטן של אמא שלי היא כל הזמן התפללה שתצא לה בת. זה היה החלום שלה ושל אחותי. בסוף התפילה עזרה לה אחרי 15 שנה (צוחקת)".
כבר בגיל עשר הרגישה שהיא אחרת, אבל בלי יכולת להגדיר במילים למה. "חושבים שכשאנחנו ילדים אנחנו לא יודעים מה אנחנו, יעבור לנו, אנחנו מבולבלים. אני זוכרת את הילד שהייתי - לא ידעתי שאני אישה טראנסית, אבל ידעתי שהילד הזה הוא לא כמו כל ילד אחר. ילד שצריך כל הזמן אהבה ושיאשרו אותו. שאני בסדר.
"בגיל הזה קניתי את החברים שלי. כל הזמן פחדתי שלא יהיו לי חברים. שלא יאהבו אותי. כי יגלו שאני אחרת. כי רואים עליי שאני אחרת. תמיד הרגשתי חוסר ביטחון שכולם טובים ומוצלחים ואני כלום. לא היה לי כל כך במה להשוויץ. לא באתי מבית עם כסף. כשכולם נסעו ללונה פארק אפילו לא הייתי מבקשת כי ידעתי שאין. ובעיקר אני זוכרת את הצורך הזה שיאהבו אותי. נראה לי כיום מטורף שילד בגיל עשר מבין שבשביל לשרוד את הילדות שלו הוא צריך לקנות את השקט שלו - אני שילמתי פרוטקשן לילדים!"
תסבירי.
"בגיל עשר היו את כל הקלפים ההם. אלבומים של כדורגל וכל מיני. ומה אני הייתי עושה? הייתי כל הזמן בוכה לאמא שלי שתקנה לי מלא קלפים - וילד, גם אם תהיי דינוזאור, את תהיי חברה של בנאדם שהביא לך קלף! הייתי מסתובבת בשכונה איפה שהברזלים ובואי, גדלתי בחולון בתל גיבורים - יש שם ילדים לא פראיירים בלשון המעטה! - הייתי אומרת לכולם, 'חברים־חברים! היום בשעה שתיים אני עושה קולולושה מהבמה של הגינה' (זריקה באוויר של הקלפים).
"כבר בגיל כזה דרשתי במה (צוחקת), לא ויתרתי עליה. ואז כולם, במקום לקלל אותי או לנדות אותי, היו מבסוטים. ואני היה לי נוח שאני יכולה להיות לידם ולא היה קורה לי שום דבר. הייתי עולה על הבמה הזו, ולא הייתי זורקת הכל יחד, רציתי שואו. חצי שעה אני זורקת את הקלפים (לוקחת אוויר) וזו חצי השעה הכי מדהימה שאני זוכרת בילדות שלי - שכל הילדים בשכונה עסוקים בי. רוצים תשומת לב ממני. מקבלים אותי. ואני ראש השבט!"
ואיך זה היה בשאר הזמן?
"לא היו לי הצקות כי כולם חיכו שאני אחלק קלפים. זו הייתה ההישרדות שלי. היו צריכים אותי. כמו שאני צריכה אותם. זה היה אינטרס משותף. עד היום אני מנסה להבין אם זה סיפור שמח או עצוב".
וחוץ מזה, מה את זוכרת?
"שתמיד חיפשתי תשומת לב. כי זה הדבר היחיד שגרם לי להרגיש טוב עם עצמי, שרואים אותי, שאני לא שקופה, לא נעלמת. מגיל מאוד קטן נלחמתי לא להיות מנודה. גם אם יכול להיות שהייתי מנודה, לא נתתי לעצמי להרגיש או לחשוב ככה. נלחמתי על המקום שלי. מה שאני עושה היום זה בערך אותו דבר".
בגיל 13 הוריה התגרשו. "אני לא בקשר עם אבא שלי כיום אבל אין לי אליו שנאה. הרבה אנשים חושבים שאני לא בקשר איתו כי הוא לא מקבל את השינוי שעברתי. זה לא הסיפור. הוא לא בנאדם רע, הוא פשוט פחות ידע מה זה אהבה או להיות שם בשביל הילדים שלו. אני שולחת לו אהבה".
ולא נתקלת בו מאז השינוי?
"או. לפני כמה שנים. אני כבר בל, אישה טראנסית, הכי נשית, הכל טוב. ואחותי ילדה תאומים. החליטה לעשות אירוע, וזו תהיה פעם ראשונה מזה שנים שאני ואבא שלי ניפגש, ותביני: הוא לא ראה אותי בתור אישה!"
כמה היית בלחץ?
"אולי הייתי בלחץ והדחקתי. אני זוכרת שהרגשתי בעיקר שאני רוצה כבר לגמור עם זה, שהנה אני, זאת אני. אהלן וסליחה, אבל גם לא אכפת לי מה תחשוב על זה, ותראו מה יצא ממני. לבשתי שמלה שחורה ושיער ומאופרת, הכי מטופחת שיש. פתאום אני קולטת שבקבלת פנים גם אבא שלי עומד. ואני אמורה לעבור ולהגיד שלום לאבא שלי שלא ראיתי 15 שנה, ובפעם האחרונה שהוא ראה אותי הייתי ילד קטן שמן שאוכל פיתה עם צ'יפס. אני מגיעה, אומרת מזל טוב לאחותי ולבעלה ומגיעה לאבא שלי. אמרתי לעצמי אני אדם בוגר, נקי, משאירה דברים מאחורה. אני אומרת לו, שלום, לא אמרתי אבא. הוא לחץ לי את היד. אומר לי, תודה רבה, איך קוראים לך?"
אאוץ'.
"עניתי, 'בל'. הוא אומר לי, 'אני אבא של מירי, בואי נסדר לך מקום'. מירי זו אחותי. שם נכנסתי להלם. קפאתי. אמרתי הבנאדם הזה נגע לי ביד עכשיו וליטף אותי, התייחס אליי כאל אישה ליידי. שאל אם אני חברה של מירי. אמרתי כן, הסתובבתי, רצתי לבר, דפקתי שני שוטים של עראק, רק כדי לצאת מההלם. בשלב הזה אני עדיין לא בטוחה אם הוא יודע שזו אני והוא מכחיש, או שהוא באמת לא זיהה אותי. זה ווירד! זה מוזר שאתה לוחץ יד לבן שלך שהיה ולא מזהה. זה נראה לי קצת טירוף".
אולי הוא ראה אישה יפה ושם הוא נתקע.
"אולי. ואז אנחנו נכנסים לאולם ואני יושבת בשולחן של המשפחה. והוא מסתכל עליי ולא מבין מה אני עושה שם. רואה שאני יושבת עם המשפחה, שאני עם אמא שלי, כל הזמן הסתכל. ואז אחותו קלטה אותי, נישקה וחיבקה ו'איזה יפה את נראית, ואיזה יפה השינוי שלך', וכשהיא חזרה לשולחן של אבא שלי, היא אמרה לו משהו. הוא הניח את המזלג, הסתובב ומאותו רגע לא הוריד ממני את העיניים עד סוף האירוע. ואני רוקדת ומשתוללת הכי בביטחון ומרימה - ואבא שלי היה בשוק. הלם. לא יודעת איך הוא לא קיבל התקף לב. שם הבנתי שירד לו האסימון".
נפגשתם שוב מאז?
"לא. הספיק לנו".
× × ×
ב'גולסטאריות' היא מודיעה שהיא בכלל בת 15, כי סופרים מהרגע שלוקחים את ההורמון הראשון. עכשיו היא נוזפת שזו הייתה בדיחה, אבל ההתערבות הרפואית היא עוד נדבך משמעותי בשינוי שהתחילה לעבור בגיל ההתבגרות. "אני לא חושבת שנולדתי בגוף הלא־נכון. אני חייבת להגיד את זה: כי זה משפט שתמיד מתלבש על בנות כמוני. ככה מתחילה כל כתבה על טראנסית. אז חבר'ה, בואו נעשה סדר: נולדתי בגוף של טראנסית וזה הגוף הכי נכון בשבילי. לדעתי זה התחיל בגיל 15, אני זוכרת שהתחלתי להסתכל על אחותי, על בנות בבית ספר - והבנתי שאני לא אוהבת את ההתפתחות הגברית שלי. שערות בבית שחי. למזלי בפנים אף פעם לא היו לי זיפים. בלי שאמא שלי ידעה, הייתי מגלחת - עכשיו ילד בן 15 מגלח בית שחי, לפני 15 שנה? בואי. זה לא נראה טוב. תמיד הלכתי עם חולצות קצרות. לא גופיות".
מי שיכולה לקבל קרדיט על המהפך היא דנה אינטרנשיונל. "כשאנחנו נפגשות כיום זה שלום ונשיקה ו'איזה הרמה, וווואו מה איתך', וכאלה. אבל אז ראינו טלוויזיה וראיתי את דנה ואמרתי לעצמי, 'רגע, יכול להיות שזה מה שאני מחפשת?' לא ידעתי להגדיר מה אני, ושם נפל לי האסימון שאני רוצה להיות אישה. מבחינתי באותו זמן להגיד שאני רוצה להיות אישה היה כמו לבקש לעוף - עזבי שהיום אני עפה! - שם היה רגע שהבנתי מה אני רוצה להיות".
בשלב הראשון הביגוד השתנה: החולצות התקצרו, הג'ינס נהיה צמוד יותר. "ואמא שלי לא אמרה כלום אבל היא התחילה להסתכל. יום אחד היא אמרה לי שאנחנו צריכות לדבר. היה ברור לי מה היא רוצה. לא רציתי לבוא הביתה. ולא שיש לי אמא מאיימת. היא החברה הכי טובה שלי בעולם. אבל פחדתי. ואז היא אמרה לי, 'אני יודעת מה את, אני יודעת מה את רוצה להיות, אני מרגישה אותך. ואני רוצה שתשתפי אותי'".
הצלחת לענות?
"לא. פרצתי בבכי וחיבקתי אותה. בסוף אמרתי לה שאני לא מאושרת ולא שלמה עם עצמי, ושאני מאוד רוצה להיות בת. שאני מפחדת שהיא תפסיק לאהוב אותי, ושלא תהיה לי אמא, ושאני אהיה לבד. וגם לאמא שלי ירדו דמעות. אני חושבת שזה היה החיבוק הכי חזק שקיבלתי. נשברתי לרסיסים בידיים שלה. בכיתי ובכיתי ובכיתי. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי ושהיא תעשה הכל שאהיה ילדה מאושרת. שמעכשיו כבר לא אהיה הבן שלה אלא הבת שלה, ושהיא תעבור איתי כל מה שצריך ותהיה שם לצידי, ושאני אבטיח לה שתהיה לה בת גאה ומצליחה, שאני לא אתבייש במי שאני, ושאם מישהו יפגע בי היא תקרע אותו.
"אני חושבת שזה היה היום הכי מאושר בחיים שלי - כי אין כמו לקבל אישור מאמא שלך, את החיבוק ואת ההשלמה הזאת. ואני בטוחה שהיא נשברה בתוך תוכה ברגעים האלה. אבל שם הרגשתי איזשהו שחרור. ואחותי באה לסלון וחיבקה אותי גם ובכינו. שם הייתה נקודת התחלה מאוד קריטית לאיך החיים שלי הולכים להיראות".
זה די נדיר לקבל את התמיכה הזו מהבית.
"אני לא חוויתי חוויה שנפלטתי מהבית, ואני בטוחה שאמא שלי עברה משברים ובכתה 20 פעם במטבח כשאני לא יודעת מזה. וייאמר לזכותה שאין יום אחד בחיים שהיא הראתה לי פיפס של קושי. תמיד אמרה לי, 'את אישה מהממת, הבת שלי לכל דבר, אני תמיד אעמוד מאחורייך'. אם היו אומרים לי, 'חולת נפש תעופי מהבית', הייתי מרגישה שמשהו מקולקל אצלי. רק בגלל שקיבלתי כזו קבלה ואהבה בבית אני אדם שלם".
בשלב הבא, אגם רתמה את החיבה שלה לבמה למוטיבציה המגדרית. התוצאה הטבעית: קריירה במופעי דראג. "קניתי בגדי נשים, מגף ופאה והלכתי להופיע. קראתי לעצמי רוויטל. (צוחקת) הכי רוויטל כפרה בואי תעשי לי מניקור. הופעתי והרגשתי מהממת. והיה ערב אחד, שתיתי קצת. הסתכלתי על עצמי במראה, מחופשת לאישה, אמרתי לעצמי אני הולכת ככה הביתה, מעירה את אמא שלי - ותראי איזה אומץ תפסתי כי הייתי קצת שתויה - ומראה לה את עצמי.
"עליתי למונית. שתיים בלילה. אמא שלי ישנה. היום אני אומרת לעצמי, הלו ילדה, את קצת מוגזמת! עברת את הגבולות שלך חמודה! מה את עפה על אמא שלך? כמה פצצות הפלתי עליה! בקיצור, הערתי אותה. היא הסתכלה עליי. הייתה שתיקה של דקה וחצי. ואז אני אומרת לה, 'איך אניייייי?' (צוחקת) עכשיו בואי. מהממת לא הייתי! פעם ראשונה ליפסטיק מרוח, פאה נראית כמו יזהר כהן. בואי נגיד ילדה כזאת לא בדיוק הייתי מוציאה לשכונה. ומה הייתה התגובה הראשונה שלה? 'את מהממת'".
ואז התחלת לקחת הורמונים?
"כן. בתקופה שלי זה היה מאוד בעייתי לקבל הורמונים כמו היום. היה צריך לחכות לבדיקות והמון דברים, שגם היה שלב שקניתי הורמונים בשחור. אבל מהר מאוד מצאתי רופאה שממש עזרה. היום להיות טראנסית במדינת ישראל זה הרבה יותר קל. אם לא הייתה לי עזרה מאמא לא יודעת איך זה היה מתקדם".
מה את זוכרת מהתקופה ההיא?
"מצבי רוח, התרגשות יתר. קמה מהמיטה בבוקר רצה למראה לבדוק אם גדלו לך הציצים. מאמי, תרגיעי. זה לא שהם גדלים בלילה. הייתי כבר מדמיינת שיצאה לי נקודה בפטמה שמסמלת את זה שמתחיל לצאת ציצי!
"גם לפני שהייתי מוכרת הייתי עוברת ברחוב ואנשים היו מתלחשים, 'זו הייתה גבר, זו טראנסית' - ואין לי בעיה עם זה. אני שלמה עם זה. ועדיין, בתחילת הדרך את לא שלמה עם איך שאת נראית. יש תהליך ארוך בהתחלה שהוא מתעתע - חברתית, משפחתית, את עצמך מול מראה - מה זה, בהתחלה הייתי מפלצת! לא ידעתי מה מתאים לי, איזה אודם, איזה שיער".
היו טעויות אופנתיות?
"שמתי פאה שחורה עם פס אדום ושמלה תכלת מזעזעת ארוכה. הייתי נוראית. מיקי בוגנים, שהוא אחד החברים הכי טובים שלי, ותמיד אומר את האמת גם אם אני לא רוצה לשמוע, לימד אותי פחות להעמיס על עצמי, פחות איפור וריסים ובייבי ליס ואודם ותכשיטים. שאני לא צריכה לשים מייק־אפ. אין סיכוי פעם שבל הייתה מוציאה את הראש שלה מהבית בלי מייק־אפ על הפנים. זה נתן לי תחושה שאני נשית יותר. מיקי הודיע שאני מכערת את היופי שלי עם המייק־אפ. שלפעמים לא צריך להיות מוגזמת".
אחרי רוויטל הגיעה אוולין, ואחריהן שם הבמה 'מיס היפנוטיק', שכבר שימש אותה ככוכבת דראג במועדון הדיווה המיתי. רק אחרי זה היא הגיעה לבל. במקביל לשינוי נטשה את התיכון, ובהמשך נסעה לחפש את עצמה בצוות הוויי ובידור באילת. "עזבתי בי"א כי הרגשתי שאני לא יכולה להסתיר את מי שאני. פחדתי להתמודד עם כל האנשים והעדפתי לברוח. לאמא שלי היה מאוד קשה עם זה אבל היא הבינה שזה מגיע ממקום של מצוקה. חלילה אני לא ממליצה על זה. אני חושבת שחשוב מאוד ללמוד. היום יש הרבה טראנסיות בבתי ספר, יש חיילות טראנסיות שלובשות חצאיות! לפני עשר שנים אם הייתי מספרת לך את זה היית צוחקת לי בפרצוף. אגב אני כן רציתי להתגייס. אותי לא קיבלו כי אמרתי שאני מתחילה בהליך של שינוי מין, ואז לא קיבלו טראנסיות".
היו גם הצקות בשלב ההוא?
"הרבה פעמים צעקו לי ברחוב, 'היי גבר'. 'היי קוקסינל מסריח'. כשהיו אומרים, 'היי, זה לא בת, זה בן' הייתי מרגישה שאני נראית פחות טוב. לאט־לאט הבנתי שזה בסדר להיות מי שאני, שכשאני אכנס לסופר או לבר יבינו שאני טראנסית ולא אישה. הבנתי שבמקום לברוח ממי שאני, אני צריכה לקבל ולהכיל את מי שאני! גם מה רע במי שאני? אני לא אדם רגיל, אבל זה כיף להיות אדם לא רגיל. כיום בעיניי זה קלף".
כאישה טראנסית, הרגשת פעם מאוימת?
"אני חושבת שהרבה פעמים ניצלתי. מעולם לא חוויתי אלימות מגדרית שהרביצו לי ברחוב. זה נורא. ואם אני אראה דבר כזה אין לי מעצורים. עם כמה שאני עדינה ואינטליגנטית, אם אני רואה מישהו חלש אני מתערבת גם אם זה לא קשור אליי. לפני כמה זמן ראיתי מישהו מוריד למישהי סטירה. זה היה בדרך למסיבת רווקות. ירדתי מהאוטו, באתי וצרחתי עליו ושכחתי שאני לבושה כמו כדור אורות. כולי פאייטים! רק מתוך ההלם הוא סתם!"
ובאווירת המי טו, הוטרדת פעם?
"המון פעמים אני הולכת לבר ואומרים לי, 'וואו מה הייתי עושה לך'. או שמישהו חפן את ישבני באיזשהו ליטוף. כמובן שאני ישר פותחת עיניים. אני חושבת שכנשים טראנסיות אנחנו מאוד חשופות להטרדות מיניות - לא מחמיא לי כשכותבים לי באינסטגרם, 'מה הייתי עושה לך'. אני מרגישה זולה. אבל קרו פה כל כך הרבה דברים במדינה שהם טובים. אם יש משהו שאני באמת רוצה שיקרה פה זה שטראנסית תדליק משואה ביום העצמאות. זה ישים את הקהילה הטראנסג'נדרית באמת כחלק מהחברה. מכאן אני קוראת לשרת התרבות והספורט להרים את הכפפה..."
בהצלחה לך עם זה.
"כן, צריך בשביל זה כמה קברי צדיקים ואת הבאבא בובה. אבל אני אופטימית".
× × ×
ברזומה של אגם כבר ריאליטי אחד אי שם ('פרויקט'2 Y ), הנחיית מסיבות רווקות ("חאפלה עם בל אגם") ובימים אלה היא כותבת מופע יחיד. פרט להיותה טאלנט בהתהוות, היא גם פעילה דומיננטית למען זכויות טראנסג'נדרים, כולל ליווי נערות בתהליך השינוי שלהן ועבודה בכנסת, ופעילות בארגון איגי, לצד חברה הטוב ונשיא הארגון, גל אוחובסקי. "תמיד הרגשתי שכטראנסית את תמיד אחרונה ברשימה - גם בחברה וגם בקהילה - גם כשיש מצעד הגאווה אז השלטים הם של הומואים ולסביות. לטראנסיות לא היה מספיק מקום. התייחסו אליהן כאל קבוצה נפרדת, ואותי זה מאוד הכעיס".
למה בעצם? זה בגלל שטראנסיות נתפסות מוחצנות מדי?
"אני לא חושבת שהיה כאן איום, אלא שהייתה צריכה לקום בקהילה מישהי טראנסית שלא נחבאת אל הכלים, חזקה, לא פרח קיר, לא מתנצלת או מנסה להיות חלק - אלא לוקחת מקום. הקהילה הטראנסית הייתה הרבה מאחורי הקלעים ואני רציתי לשים אותה במרכז הבמה. והתחושה הייתה שהקבוצה הזו נדחקת אחורה כי בואו לא נעצבן, לא נרגיז, גם ככה עד שמקבלים הומואים ולסביות אז עכשיו נביא להם טראנסיות?! בואו נשמור על זה ונדאג לטראנסיות מאחורי הקלעים. ממש לא היה מקובל עליי דבר כזה ועבדתי כל כך קשה כדי לשנות את זה".
איפה למשל?
"בשנתיים האחרונות יצרנו דברים מדהימים: יש היום בית מחסה לבנות טראנסיות שנזרקות מהבית - עבדנו על זה ח"כיות, עיריית ת"א, המרכז הגאה, איגי - מצעד הגאווה שכולו מוקדש לקהילה הטראנסג'נדרית, עוד בית מחסה בחולון. ברור שיש עוד הרבה מרצפות צהובות ללחך עד שנגיע לארץ עוץ, אבל אני בטוחה שאנחנו בדרך לשם. להגיד כל הזמן, לא מקבלים אותנו ואנחנו הכי מודרות והכי לא בסדר - נכון, יש דברים שצריך לתקן אבל צריך גם לפרגן. וואלה, לפני 20 שנה היית מסתובבת טראנסית ברחוב היית עצורה על התחזות! זה היה אסור בכלל!"
ועדיין כשסתיו סטרשקו מגיעה לאופירה וברקו מדברים אליה כאילו לא עברו 20 שנה.
"אני לא חושבת שברקו רצה לפגוע בסתיו. הוא פשוט בור. יש כאן אנשים שלא זזו מילימטר, ובשביל זה חשוב שאנשים כמוני יסבירו ויראו את הפנים של הקהילה הזו. יש המון עבודה והמון מקרים שאנחנו צריכות להילחם על המקום שלנו או להיות מובכות משאלות שמופנות אלייך. אני שמחה שנהייתה מזה דרמה כי נהיה כאן שיח ציבורי סביב הנושא.
"אנשים מצפים ממני עכשיו לא ללכת לתוכנית הזו, אבל אם אני לא הולכת להתראיין שם מה אני עושה? אני נותנת להם להצליח לדחוק את הקהילה מהתוכנית החוצה. לא! הקהילה שלי לא מורכבת מאנשים חלשים, אלא מאנשים מוחלשים. ואני לא חלשה. ברקו ישאל אותי שאלות והוא בור? אני אדע איך לענות לו. אתמודד ואתן לו בראש. לשבת במקום כזה, זה מבחינתי להיות נציגה, להיות לוחמת, לשים את הקהילה בכל מקום אפשרי. אין אצלי להתקפל".
בניגוד ללא מעט מאחיותיה לקהילה, חוותה מערכות יחסים ארוכות. עם חבר אחד גרה בצעירותה אצל אמה. בהמשך הייתה במערכת יחסים של שלוש שנים עם גבר שמשפחתו קיבלה אותה בחום. "זה דברים שאת לוקחת הלאה. אני טראנסית אבל הייתי חלק מזוגיות. ממשפחה. זה לא שזה לא יכול לקרות. הכל יכול לקרות".
איך את במערכות יחסים?
"אוטומטית אני משדרת משהו מאוד חזק. קשה לי לאבד שליטה. אני חייבת להגיד את המילה האחרונה. גם כי אני מאוד סומכת על עצמי ולגבר אני חושבת שזה מאוד קשה. במיוחד גברים ישראלים מאוד אוהבים להרגיש מאצ'ואים - הם בשליטה והם המפרנסים והם הכל. ואני הבחורה צריכה להיות יפה, ומתוקה, ובזכותו אני חיה ונושמת, וקניתי אתמול ג'ינס כי הוא הביא לי כסף לקנות ג'ינס כי הוא אוהב אותי. אני לא יכולה. וזה קצת בעייתי. אני גם מודעת לזה שלמישהי כמוני קשה למצוא בן זוג. זה לא משהו שבא לך לדלת. מי שיהיה הבן זוג הבא שלי יש דברים שהוא יצטרך להתמודד איתם".
קרה שהיית עם מישהו שאמר לך שהוא לא מסוגל להכיר אותך למשפחה?
"קרה. זו חוויה טבעית למישהי כמוני. לא יודעת אם נעלבתי. אולי נעלבתי קצת אבל גם לא כעסתי. תקשיבי, אנחנו חיים בחברה כל כך בעייתית, שאני חושבת מה צריך לעבור גם הבן זוג שלי אם אנחנו יוצאים יחד ונחשפים כזוג, מה ההתמודדות שלו. מה החברים שלו יגידו. מה המשפחה. זה לא פשוט להיות במערכת יחסים עם מישהי כמוני. הוא יצטרך להיות מישהו מאוד אמיץ.
"גם כל ההגדרות האלה שאם הוא איתי הוא סטרייט, הוא הומו? אנשים מתחברים לנשמות, לחיבור אנרגטי! מה זה משנה מה הוא ומה אני, משנה מה חיבר בינינו. והחברה נורא תוקפנית. מה שכן, אין סיכוי שהיום אני אנהל מערכת יחסים בסתר גם אם אני אצטרך להיות לנצח לבד. אני לא מוכנה לחוות אהבה בדלתיים סגורות. אני לא בנאדם פחדן. אני יודעת כדורגל, מקסימום הוא יקבל פנדל. חמודה, אני יודעת לבעוט! למדתי לבעוט בחיי".
זה שאת טראנסית זה מסוג הדברים שאת ישר אומרת אם מתחילים איתך?
"לא חושבת שקיים בנאדם שברגע שהוא רואה אותי לא מבין במה מדובר. אני אולי נראית טוב אבל אני נראית טראנסית. ואני חושבת שזה מה שעוזר לי בחיים. אם הייתי נראית מאה אחוז אישה תחשבי שהייתי צריכה לצאת כל יום מחדש מהארון".
ומתחילים איתך?
"כן. מודה. גם אני מתחילה עם גברים. יצא לי לכתוב באינסטגרם לבחור שהוא נראה טוב או איזה הורס אתה. אני לא חושבת שצריך להתבייש בזה. זה לא אסור. מותר לנו".
אגב, מה עם סטוצים וכאלה?
"מאמי, בואי נעשה סדר. אני כבר לא ילדה בת 20. היו לי סטוצים. אני יכולה לנהל רומן עם מישהו. אבל להכיר מישהו בבר כיום ו'בואי אליי ונעשה את זה'? לא. יש לי אגו. אתה לא תשיג אותי, מה זאת אומרת".
מה הכוונה? לא נותנת בדייט ראשון?
"לא. יכול להיות שבגיל 20 הייתי עונה אחרת. אני לא מתייפייפת. היום אני אעדיף לנהל רומן. להיות עם מישהו שכיף לנו יחד, אוכלים יחד, צוחקים, ישנים פעם־פעמיים בשבוע אבל אין בינינו מחויבות. הוא לא הבן זוג שלי. ככה טוב לי".
זו זוגיות אופטימלית מבחינתך?
"נקרא לזה סטוץ בסטייל. יותר נוח לי עם זה. יותר מתאים לי. ואני לא יודעת מה הוא עושה כשהוא לא איתי. יזיזות כזאת, אבל בסטייל".
