דוד דרעי מתגורר בתל־אביב, עם בן זוגו זה 12 שנה, וילדיהם התאומים בני חמש וחצי, איתן ושירה. איתן, הוא מספר, כבר יודע בעל פה את הפרומו. "זה נכון, יש אפליה. זאת אפליה מוכרחת!" חוזר הדרדק על קולו של ירון לונדון, בשם אבי האומה, דוד בן־גוריון. ומשם למשפט המצמרר של פרופ' אלישע אפרת, ממעצבי פרויקט "פיזור האוכלוסייה": "אתה בנית מדינה מלא כלום - עם אנשים שהם לא כלום!" דרעי צוחק. "איתן הוא כבר דור שלישי".
ביחד עם רות יובל ודורון גלעזר, הוא בא לבדוק מה עומד מאחורי הסיפור של חייו. איך בכלל הגיעה משפחתו לירוחם, במסגרת יישוב יהודי צפון אפריקה בעיירות הפיתוח, בשני העשורים הראשונים למדינה. אחרי חמש שנות עבודה יצא מזה סרט דוקומנטרי, 'סאלח, פה זה ארץ ישראל', שהחל לעורר הדים. כשהחומרים עובדו לסדרה בערוץ רשת 13, התברר גם להמונים ש'סאלח' היא האקדח המעשן. אימות התחושה שהייתה כאן תמיד באוויר, אבל תמיד נהדפה כ"קונספירציה". שום קונספירציה: הממסד של מדינת ישראל, כך בראיות חותכות והודאות מפורשות, השליך את עולי צפון אפריקה אל עיירות הפיתוח, בכוונת מכוון, מתוך גזענות מפורשת, אל חיים של סוג ב' במקרה הטוב - להם ולדורות אחריהם.
× × ×
ומאז, 'סאלח' הוא שיחת היום. כל השדים השתחררו לאוויר בבת אחת, ודרעי בעין הסערה. "זה חורג לגמרי מכל דבר שציפיתי לו", הוא מספר. "כולם עסוקים בזה. אני קם בבוקר לוויכוחים ברחוב על זה, פותח את הרדיו ושומע דיונים על זה, תוך כדי זה מקבל אלפי תגובות. אני כבר מתחיל להתרגל לענות לטלפון ולשמוע סיפורי עלייה של אנשים נרגשים. פשוט מתקשרים ושופכים. או שזה מלווה במטח של מילות אהבה על כמה גדול ומשמעותי הדבר שעשינו או שזה התקף זעם.
"אתמול הלכתי לישון כשבדיוק נכנסה לתיבת המייל הודעה מאיש גס רוח במיוחד. קוראים לו ארז והוא כותב ככה: 'אנשים בכלל שכחו או שלא הרגישו. ואתה והאגו הפנימי הזכרת לכל המרוקאים למה הם סוג ב'. ועל מה? על הזכות המטומטמת שלך? מה זה תורם?! לא הייתי רוצה לגור ליד איש נחות כמוך. אתה פגע רע לכל חברה. אני מסביר למשפחה שלי שאתה הוא זה הדפוק. אתה המנוול המרוקאי שימכור את כולם בשביל בצע כסף. ושוב, לא הייתי רוצה שכנים או מכרים כמוך ואני די אצדיק כל אדם שלא ירצה לגור לידך מטעמים כלשהם. בצדק. אתה מאוס ונחות בגישה שלך. כמו ערבי. ואתה לא יכול להגיד עליי שאני גזען'".
טירוף חושים.
"זה כמו הר געש שרק חיכה להתפרץ. אבל אני כבר שנים לומד יותר ויותר עד כמה השסע הזה נפיץ ודומיננטי בתוך הקיום שלנו כאן. הכל מתחיל מזה שרוב רובם של הישראלים מרגישים שהמדינה שלנו הוקמה תוך שהיא יוצרת עיוות אחד גדול שמתגלה היום במלוא עוצמתו. החומרים שאנחנו חושפים יצרו מצב שהמוני אנשים בתוכנו פוגשים פתאום את סיפור החיים שלהם. הפרוטוקולים האלה מספקים להם את השכבה החסרה בסיפור שאיתו הם הסתובבו - עכשיו הם מגלים שהייתה מדיניות שדאגה להכווין את הגורל שלהם למקום שבו הם נמצאים. או שזה מאשרר להם משהו שהם חשדו בו ממילא.
"התגובות מתחילות הרבה פעמים בהלם. הרבה אנשים מבטאים תחושה של לב נחמץ, אכזבה עמוקה והזדהות מדהימה עם הדמויות בסדרה. אחר כך מגיע הזעם. ואנשים שאני עוקב אחרי התגובות שלהם, למשל אנשים שכתבו לי לפני שנה וכעסו בהתחלה - נמצאים היום כבר במקום של התפכחות. מקום ששואל שאלות על הקיום המשותף שלנו כאן כחברה".
אתם בעצם מקעקעים את אושיות הקיום שלנו פה. את האתוס הישראלי של "כל ישראל חברים", או כמאמר בגין, "יהודים! אחים!" מסתבר שזה לא נכון. לכן מאוד קשה לאנשים לקבל את העובדות. כי אם ניתן להצדיק אפליה בין יהודים לערבים כי זו מדינתנו, ויודע מה – אפילו בין גברים לנשים, על בסיס יכולת פיזית בצבא נאמר – את האפליה בין מר לוי ומר לוין, את זה אי־אפשר לשאת. כי אם זה נכון, נחרב הבית.
"בדיוק כך. וזה, בסופו של דבר, החלק הכי קשה בתוך ההתפכחות ש'סאלח' מביא אלינו. אנשים יושבים מול הסדרה ושומעים את פרופ' אלישע אפרת ז"ל, אולי השריד האחרון למעצבים של פרויקט 'פיזור האוכלוסייה', אומר, 'עם אחד? אין דבר כזה'. והוא לא איזה פוסט־ציוני הזוי שלא מאמין בקיום שלנו כאן! זה מפא"יניק שורשי שמכיר מבפנים את סיפור ההקמה. איך יצרו כאן, שלב אחר שלב, מציאות שבמהות שלה יוצרת פערים בין אנשים בגלל שבאו מארצות מוצא שונות, ושבתוכה אין כנראה באמת מקום לתרבות שבאה 'משם'. אלישע, בהרבה מובנים, מבטא את האכזבה של הממסד שתיכנן להקים מדינה שמבוססת על אירופאים, ומצא את עצמו קולט מאות אלפים מצפון אפריקה. עכשיו, אם הוא חורץ בצורה קרה וחדה שאנחנו לא עם אחד - מה יחשבו כל אלה שממילא מתחבטים בינם ובינם בשאלה הזאת?"
שני עמים, בכוונת מכוון.
"כן. הדור השני לעלייה הזאת קולט את המשמעויות העמוקות שעולות מפרויקט פיזור האוכלוסייה. ואת ההבנה שמאחוריו עומדים יהודים, שפיקדו על מימוש הפרויקט, תוך שהם מאמינים באמת שהעולים 'משם' לא באמת יכולים להתרומם למקום שבכלל מבין את עוצמת החוויה הציונית".
והכי חריף, תפיסת העולה מצפון אפריקה כאויב. או אם לדייק, בשלב ראשון הוא סוג ב' – או ז' – עד למרד ואדי סאליב בסוף שנות ה־50. שאז מרוקאים הם אויב של ממש.
"הפעם הראשונה שבה נכנסה המילה 'אויב' הייתה כשחשפנו את תיק המודיעין המשטרתי, שהראה איך המדינה הגיעה למצב שהיא מרגלת אחרי עולי צפון אפריקה. ממש נכנסת ללב האוכלוסייה, מחפשת משת"פים בתוכה ועושה מעקבים אחריה. רק בגלל שהעולים האלה יוצאים להפגין למען פרנסה. זה ממש מבטא את החשש של המדינה מהאנשים האלה, שרואה בהם סוג של אויב.
"תחשוב מה קורה כאן: יש פה משטר שצריך לשמור על עצמו, כי הוא חושש לאבד שליטה. שום שלטון לא רוצה לאבד את עצמו. לכן צריך לדכא אנשים בכוח. אסור שהאנשים האלה יחשבו באופן עצמאי. אסור שהם יתארגנו באופן עצמאי. צריך לדאוג שהם לא יעשו שום דבר באופן עצמאי. זה התחיל מזה שכפו עליהם לגור בעיירה שאין בה יכולת אמיתית להתפרנס, והמשיך בזה ששלחו את הילדים שלהם ללמוד מקצוע, שימקם אותם בתחתית הסולם החברתי. סך כל הדברים האלה ביחד הוא דיכוי".
בוא נעבור על כמה תגובות נגד נפוצות. "גם למשפחה הרומנית שלי", מספר חבר טוב שאין לפקפק בכנותו, "היה קשה כעולים. זרקו אותם בקריית־שמונה באוהלים. קר בחורף, חמסין בקיץ. כל מה שאתה רואה בסדרה הזאת גם אנחנו חווינו. זה לא עניין של עדות. ככה היה לכולם".
"שומע את זה לא מעט. ואנשים מפספסים את הסיפור. הגיבור האמיתי של הסדרה הוא פרויקט פיזור האוכלוסייה. וכשאתה בודק את הנתונים, אלה יוצאי צפון אפריקה. כמו הרומנים יש עוד הרבה ששואלים, אבל איפה הסיפור שלנו. זה רק מלמד אותך כמה מסתובבים כאן עם פצע".
אתה שומע הרבה, "אבל בזמן שכולם סבלו, רק אתם המרוקאים מתבכיינים במיוחד"?
"אוהו! זה משפט שבוער בי. כמאמר הקלישאה, יצאתי למסע בלב הישראליות. ובמקומות כמו יישובים מבוססים בשרון אני חוטף מקלחת קרה. למשל שלשום, מישהו יצא מההרצאה שלי בעצבים. 'למה שומעים את זה רק מכם, המרוקאים?' הוא אמר. שאלתי בחזרה, למה? הוא ענה, 'כי אתם בטלנים ולא רוצים לעבוד'. כמו שאמר מישהו: התכוונתם לעשות סדרה על עיירות הפיתוח, וקיבלתם את שורשי הגזענות.
"אגב, הרבה מהאנשים שמלאים ארס כלפי הסדרה, בכלל לא ראו אותה. הרי יש פה הכחשת מציאות, לכל אורך ורוחב הפרויקט הציוני. ולא מעט אנשים, תנחש איפה, חוששים שיזיזו להם את הגבינה. באחד המקומות המבוססים האלה, כשדיברתי על ההשלכות על המציאות, נורא כעסו עליי. 'למה צריך לשנות? לכולם יש נקודת פתיחה, וכל אחד ישיג בהתאם לכישוריו'. רגע! כולנו באותה נקודת פתיחה? זה פשוט זיעזע אותי. בתוך תוכם הם מבינים שהנקודות שונות, אבל לא מוכנים לשמוע על העדפה מתקנת. 'העיוות הוא נחלת העבר וזהו, כי כולם צריכים להתמודד, וכולם משלמים מחיר', כאלה מין".
"אבל מה אני האשכנזי אשם בזה?" ו"אתם רק מוסיפים עוד פחד ושנאה".
"שומע המון. מישהו הגיע אליי עם אמו ואמר, 'אני צריך להרגיש אשם?' ואמו הוסיפה, 'אני פוחדת ממה שיקרה הלאה. אתה לא מבין מה יכול לקרות לחברה הישראלית'. תשובתי: תחושת האשמה צריכה להוביל אתכם למקום של אחריות. עבור רבים מאלה שפוחדים, החומרים האלה חייבים להיות על השולחן. כדי שנגיע כולנו לכיוון תיקון וריפוי".
ראש עיריית שדרות לשעבר, אלי מויאל, אומר בתגובה לסדרה: "טוב שהאשכנזים הקימו את המדינה. אחרת הייתה קמה עוד מדינה ערבית". והוא לא לבד. כל הדיבור על "הנס החד־פעמי" של הקמת המדינה, שהתאפשר רק על ידי אותם אנשים.
"זה נמצא בכל מקום. תיכנס לטוקבקים. 'אוי ואבוי אם הייתה פה מדינה אחרת'. או חברה שלי, מפיקה, שעם כל המודעות, בסוף באה ואמרה לי, 'תשמע, האנשים האלה לא היו יכולים להקים את המדינה כמו החברים של ההורים שלי, המייסדים'. במקום להבין שהשלב ההוא היה יכול לקחת את המדינה הזו אל האור. ומוציאים את דיבת הורינו רעה. כי הם היו בסך הכל 'בכיינים ובטלנים'.
"הרבה אנשים, כמו ההורים שלי, נתקלו כל חייהם ב'בכיינים ובטלנים'. אבל היום הם מבינים שהסיפור שלהם כן נפגש עם קרקע המציאות. מהרגע שהעובדות על השולחן, הסימון כ'בכיין' הוא כבר השיח הישן. ומה שמרגש הם בני הדור השני. בהיחשפות לשורשים הם חוזרים הביתה, מרגישים ששפטו את הוריהם בחומרה, ויוצאים בעיניים דומעות. מבינים מה הם עברו, תהליך של מחיקת זהות. מבוכה שהביאה את האחים שלי להזהיר אותי כשהתחלתי את הסרט, 'שום דבר טוב לא ייצא מזה'. ומבוכה שגרמה לי להתבייש בהוריי ובסבתי, בת 80 שחיה אצלנו במשך 18 שנה ודיברה רק מרוקאית. התביישתי להביא חברים הביתה. הרי הפרימיטיביות בהתגלמותה הייתה בתוך ביתי".
כל הפרויקט הציוני היה בכלל הכרחי?
"שאלה טעונה שאסור לפחד ממנה. אחת הסיבות המרכזיות שהסדרה באה לאנשים במקום לא טוב, היא כי אסור לבקר את הציונות. הולכים שבי אחרי התפיסה ש'לא הייתה ברירה, והקמנו מדינה בתנאי לחץ'. על זה גדלתי. רק מה לעשות שכשאתה פותח את הפרוטוקולים, אתה מבין שחלק מהדברים פשוט לא נכונים. אי־אפשר להתבצר מאחורי 'לא הייתה ברירה', כשכן הייתה, והיה זמן לתכנן. והיו אנשים מודעים, בזמן אמת, לכך שתהיה אוכלוסייה שתסבול דורות קדימה. לזה אי־אפשר להתכחש יותר.
"לירוחם הזרימו עשרות אלפי אנשים. 80 אלף איש היו אמורים להפוך אותה למקום גדול. זה לא קרה. כי המקום הזה הוקם בלי מקורות תעסוקה. ונותר כזה בגלל פרויקט פיזור האוכלוסייה. עד היום. 'נגב קרמיקה' עומד להיסגר. 'פניציה' בעקבותיו. גורל המקום נחרץ מיומו הראשון. היו צריכים לסגור אותו. אבל הציונות לא מסוגלת, גם אם אנשים ישלמו מחיר. זה הפרויקט הציוני.
"אבא שלי נפטר תוך כדי הצילומים. הוא האמין במשפט הזה כל ימי חייו. הוא בחר להישאר שם, הקים בית כנסת, מפעל חייו, חינך דורות של צעירים לאהבת הבריות, בלי קמצוץ של כעס. ורימו אותו. אמא שלי המרידה את האנשים כנגד הירידה למקום. היא הבינה בזמן אמת שהולכים להכווין את עתידה ועתיד ילדיה למקום שהיא לא רוצה בו. ניהלה מלחמה במשך שנים, עד שהמוטיבציה שלה דוכאה. אני הרבה יותר קרוב אליה".
× × ×
הפרק הרביעי, שישודר ברשת 13 ביום חמישי, 22 במרץ, יעסוק בהסללה המקצועית של בני הדור השני בעיירות הפיתוח. אחרי שהכווינה וקיבעה את גורל הוריהם, הפנתה הממשלה את בני הדור השני בעיירות, כשהם עדיין נערים, למסלול של חינוך מקצועי - החלטה שממקמת אותם על פסי הייצור ההמוניים ומנציחה את מעמדם בתחתית הסולם החברתי. גם כאן, הפרוטוקולים מספקים הצצה לדעות הקדומות ביישוב הוותיק כלפי יכולתם השכלית של העולים מאסיה ומאפריקה, ולמדיניות השיטתית שהחליטה להכווין את בני העיירות לחינוך מקצועי.
גם כאן הוא יוצא מסיפורו האישי של דרעי, ושל אחיו הבכור, יוסף. "הוא היה אחד ממאות נערים בבית ספר תעשייתי, שהוכשרו מגיל 13 למסגרות, שרטוט, חרטות. היום הוא בן 63. ועדיין עובד בפניציה", אומר דרעי במבט כואב.
כבר נשמעים קולות לשנות שמות מוסדות ומקומות, הנושאים את שמותיהם של דמויות כמו גיורא יוספטל או חיים שיבא. לטעמי – להשאיר. כמו שצריך להשאיר את הפסל של קצב בבית הנשיא. כי לא מוחקים עבר. נשארים עם הפצע, כדי שנלמד ולא נשכח.
"בהקרנה אתמול במגדל־העמק, ראש המועצה סיפר בגאווה רבה, וממקום זועם וכועס, שהוא החליט לשנות את שם בית הספר מיוספטל ל'אילן רמון'. עניתי לו שאני מבין את הזעם. אבל אם זה יתחיל וייגמר שם, אתה מפספס משהו גדול. מה שחשוב יותר זה לדאוג לדורות שלמים, שלא יודעים דבר וחצי דבר. שזה ייכנס למערכת החינוך ולספרי הלימוד. אני פוגש בני נוער בעיירות, קלולסים לגמרי, שבכלל לא יודעים איך החיים שלהם הגיעו לשם. יושב מולם ומחבר בין העבר להווה, וזה מפוצץ להם את המוח! חוזרים הביתה ושואלים את ההורים שאלות".
שרת התרבות והספורט מירי רגב, ושרת המשפטים איילת שקד, כבר הצהירו על חשיפת הפרוטוקולים.
"רותי (יובל) ודורון (גלעזר) ואני לגמרי מגבים את הדרישה של השרה רגב, לחשוף חומרים שלא נחשפו על קליטת עולי צפון אפריקה. למרות שלמיטב ידיעתנו, מרבית החומרים האלה, לפחות בכל הקשור לשנות ה־50, נחשפו אצלנו בסדרה ובסרט, ובמחקרים שהתפרסמו עוד קודם. אבל השרות רגב ושקד פירסמו את זה בלי לדבר איתנו בכלל, בלי לבדוק מה פורסם ומה נותר חסוי. וזה קצת גרם לי להרגיש שעלול להיות פה ניסיון לרכוב באופן לא רציני על הגל. אבל אני בשלב הזה נותן קרדיט וממתין לראות לאן זה יתפתח".
נוח לך עם החיבוק שלהן? הסדרה היא הרי פרי עבודה משותפת עם עיתונאים, ראשונים בין שווים בתקשורת הכה שנואה על ידי הממסד, שפתאום מתקבלים בתשואות.
"מובן שהכנו את עצמנו לשלב הזה שיהיו פוליטיקאים שיחבקו את הפרויקט הזה מתוך אינטרסים פוליטיים קרים. ועם זה אנחנו משתדלים להיות זהירים. לאורך השנים היו לא מעט פוליטיקאים, שדחפו רגל בגסות ללב ליבו של המקום הנפיץ הזה. אני לא אוהב את זה. אבל זה מקום מורכב. תראה, מאז שהסרט יצא לפני עשרה חודשים, כל הזמן שאלו אותי, 'נו, מירי רגב ראתה כבר?' והגבתי באדישות. בשבוע שעבר ישבנו יחד בכנס שדרות בהקרנה של אחד מפרקי הסדרה, ויכולתי לראות איך היא מרגע לרגע קולטת ש'סאלח' יכול להפוך לנשק בשדה הפוליטי שלה.
"אבל אני חייב להגיד, שכשהיא דיברה על המקום האישי שממנו מתעוררת המוטיבציה שלה, על זה שגם היא, כמו רבים מבני הדור השני לעלייה, שפטו את ההורים שלהם בחומרה וראו בהם אנשים חלשים - היא דיברה על זה בגילוי לב. וזה עורר אצלי הזדהות".
רגב, אגב, היא שרה בממשלת ישראל. אז מה, השלטון הנוכחי פושע פחות כלפי הציבור המזרחי? נתניהו, זה שקופץ לו "הגן המזרחי", שונה מההנהגה ההיא?
"בדיוק. מיד אחר כך היא דיברה על מה שצריך לעשות כדי לצמצם פערים. אז כשעליתי אחריה לבמה אמרתי, 'גברתי השרה, את בדיוק במקום שבו אפשר לעשות. יש לך הזדמנות כבר תקופה לא קצרה'. אחר כך אמרתי שקל לי ולה להסכים על חטאי מפא''י, אבל הזכרתי שגם אחרי המהפך ב־77, הממשלות כולן, ברובן ימניות, שימרו את הפערים בעיירות. נדמה היה לי שהיא הינהנה בהסכמה".
החטא הקדמון של מפא"י התגלגל לכל ממשלות ישראל, כולל הימניות ביותר.
"אחד ממשפטי המפתח שאומר לי פרופ' אפרת ז''ל הוא שהם, כמיישבים, ידעו שהם מאמללים את העולים ושהם בחרו בשבילם במציאות קשה. 'אבל אמרנו לעצמנו, תעבורנה כמה שנים וניישר את זה'. ובתוך השיחה הזאת בינינו, גם הוא הודה שמאז לא באמת הצליחו ליישר את המציאות בעיירות האלה".
קלאסיקה של כל הזמנים: המזרחים בפריפריה דופקים את עצמם. אוכלוסייה חלשה וקורבנית, שממשיכה פעם אחר פעם להצביע לימין, שלא עושה הרבה לשפר את חייהם.
"נכון שאם אתה מתרגם את זה לדפוסי הצבעה, אתה אומר, רגע, זה לא נפגש. והמדיניות במשך שני עשורים דואגת להשאיר אתכם בתחתית שרשרת המזון. אבל הם לא יישארו שם תמיד. זה להמעיט בערכם. ביבי מצליח בצורה יפה כבר 20 שנה. זה לא בהכרח יימשך".
והצד השני של הלהיט: לנוכח גודל הטראומה, לשמאל יש בכלל סיכוי אצל מזרחים? אנשים דוגמת אבי גבאי, או בטח אבי בוסקילה, יכולים להתקבל בירוחם, באופקים ובדימונה?
"תלוי מה יקרה, מי יהיו נציגי השמאל ומה הם יעשו. במערכת הבחירות האחרונה בירוחם, לפני כמה שנים, היה ניסיון להכניס את הסכסוך עם הפלסטינים לתוך הקמפיין. הגעתי לשם לצילומים ואני רואה, די לתדהמתי, שלטי ענק תלויים במרכז העיירה של ראש המועצה המצוין המכהן, מיכאל ביטון, שביקש להיבחר שוב, כשהוא עומד מחויך ולוחץ יד לאבו־מאזן. מעל התמונה הופיעה שורה מאיימת שנועדה לצבוע את מיכאל בצבעים של שמאלן, וברחוב יכולת לשמוע פעילים הוגים את המילה 'שמאל' עם ההטעמה של ביבי. קלטתי שזה ניסיון שעלול להתגלות כהברקה שמשאילה מהקמפיינים הארציים את התמה הכי אפקטיבית.
"בערב, כשהתוצאות הגיעו, התברר שאנשים התייחסו לזה בביטול ומיכאל נבחר ברוב גדול. עכשיו הוא בדרך לפוליטיקה הארצית ויש בו, בעיניי, את המרכיבים שיכולים להביא לשינוי. עמיר פרץ הצליח עם זה ב־2006 כששיכנע את תושבי העיירות להצביע לעבודה. אבל אז, במקביל, החליטו המוני השבט הלבן לעזוב. עמיר פרץ לא בא להם טוב".
אבי גבאי הוא אלטרנטיבה?
"אני מאלה שראו בבחירתו לראשות המחנה הציוני בשורה, רק מעצם היותו. כשהפרק הראשון שודר, הוא גימגם בערוץ 13 תגובה שאמרה בעצם, אני רוצה להיבחר, לכן צריך להיזהר. שלשום הוא כבר תיקן את עצמו: הייתה אפליה, צריך להכיר בה ונלך למקום של תיקון. הנה משהו קורה! ובצדק. כי אם אתה מכוון את עצמך למקומות רמים, איך תתקן פערים מעמדיים אם לא תכיר את השורשים?"
אבל איך בכלל ידך תצביע ליורשת של מפא"י?
"שאלה ענקית. משהו בבחירת היו"ר הנוכחי גרם לי תחושה חדשה. מצד שני, בשנים שלמדתי על פשעי מפא"י קרה לי משהו מערער ובגלל חטאי העבר אני לא יכול לגעת בפתק הזה. הם ומפלגות אחרות, שמדירות את השיח המזרחי. לא יודע. אין לי בינתיים תשובה חד־משמעית".
× × ×
דרעי, 42, יליד ירוחם, הוא בן הזקונים במשפחה בת עשרה אחים, מחציתם נולדו במרוקו. בגיל צעיר למד במסגרת חרדית, משם עבר לבית ספר ממלכתי־דתי בדימונה. "ומגיל 13 בערך התעוררו אצלי שאלות דרמטיות שלא היה מקובל לשאול אותן, ולא היה את מי. כי אחיי הגדולים עברו תהליך קלאסי, של התרחקות מהדת, להכיר את העולם שבחוץ, לחטוף את השוק של החיים - ועשור מאוחר יותר לעזוב את ירוחם. כי אם לא עזבת, אתה כישלון בעיני עצמך", הוא מספר.
את עולמו מילאו שאלות גדולות של זהות מינית, אבל עוד קודם, דתית. "היום אני חי בתל־אביב, בספרה של אנשים חילונים. אבל זה לא משהו שהתפוגג. הבן שלי יודע את הקידוש בעל פה, כי אני רוצה לשמר משהו מהדי־אן־איי של אבא שלי. הוא ראה בדת תרבות, ולא הצד השחור הש"סניקי, התפיסה שרואה באלוהים מישהו לפחד ממנו. ההפך הוא הנכון. אבא שלי אהב את אלוהים. משהו שהוא הביא איתו ממרוקו. ובתוך תוכו - לא רצה לעשות לי חיים קשים עם הנטייה המינית שלי".
את תהליך יציאתו מהארון תיעד בסרט התעודי המהמם 'תגיד אמן'. "הסרט היה צומת דרכים דרמטי של חיי. בסיטואציה הקיצונית, בן למשפחה דתית שמרנית מרוקאית מהפריפריה. מזרחיות והומוסקסואליות זה מקום מורכב, לעיתים לא פתיר. והייתי צריך לבחור בין קרע מול המשפחה, או להיאבק עליה", הוא מספר.
דרעי הפך לאחד היוצרים והבמאים הבולטים כאן, עם רשימת עבודות מרשימה ביותר, כמו 'חתה יסבח סבח', 'כבר לא אחמד', הסדרה 'הרצל פינת רפאלי' ו'אבודים' של צופית גרנט. מתוך דחף לבחון מחדש, לנער מוסכמות, להוציא מהארון, לפתוח את הסודות שנרקבו בפנים. ומהסודות של המשפחה שלו, עכשיו אל הסודות של הקמת המשפחה הישראלית הגדולה - שאולי לא הייתה משפחה מעולם.
"מדינת ישראל הוכיחה לנו שהרבה דלתות שהיו סגורות החביאו מאחוריהן מפלצות, או בעצם, מציאות כואבת בחייהם של אנשים רבים. אנחנו עובדים ב'אבודים' על סיפור חטופי תימן ושומעים דברים מטורפים, ואומרים, לא יכול להיות שזה קרה כאן! אבל זה כן".
ביימת גם את סאגת מרוקו של 'אבודים'. גם שם וגם ב'סאלח' יש סיפור של משת"פים בתוך העדה עם הממסד, נגד המרוקאים. עד כמה התופעה הזאת הייתה רחבה?
"גם 'אבודים' בעונה האחרונה התמקדה בסיפור שהתגלגל לתחקיר קשוח שעליו עבדתי בשנתיים האחרונות. זה התחיל מהסיפור של מרי פרץ מקזבלנקה, שהקהילה היהודית הכריזה עליה כעל משוגעת, רק כדי שתוכל לקחת ממנה ארבעה ילדים. יש גם עדויות שזו בעצם הייתה מכירה, למשפחות אמידות בצרפת. ובסוף זה התגלגל לחשיפה מטלטלת של השחיתויות בקהילות היהודיות במרוקו. אלה קהילות עם הרבה כוח, שפשוט הסתאבו והעזו להתנהל בצורה שלא שמעתי עליה אפילו רמז עד היום.
"מאז הפרסום של הסיפור הזה בקהילה היהודית בקזבלנקה, אני שומע עוד כל כך הרבה עדויות קשות על מה שקרה בקהילות אחרות בכלל בקהילות בצפון אפריקה. זה משהו שלא נגעו בו עד היום. ובעצם בשני המקרים אני מספר על פיזור שיוצר עוול. ב'אבודים' זה פיזור הילדים למקומות מאמללים שאף אחד לא בחר בהם. וב'סאלח' - פיזור של המונים, הנדסת אנוש של ממש, אל מציאות ועתיד שבהם הם לא בחרו. גם לסיפור של מרי וגם ל'סאלח' אני מחובר ממקום כל כך אישי ומגיע לרמת הזדהות כל כך עמוקה. בעיקר כי אלה סיפורים מושתקים עם יסודות אפלים, שלא רואים את האדם ממטר, ויצרו כל כך הרבה כאב לדורות שלמים. בשני המקרים אני מוצא את עצמי בדיוק במקום שאומר, הנה סיפור שקריטי להילחם עליו, לזעוק את הזעקה של המוחלשים".
ורשויות המדינה מנסות בכל כוחן להסתיר ולטייח.
"בתחילת הדרך גם אני הייתי המום מזה שהחומרים האלה, שהם תוצאה של נבירה אינסופית שעשו התחקירניות טליה אלוני ורנן יזרסקי, חוסים תחת חיסיון במשך כל כך הרבה שנים. נדרשנו להתנהל מול צורת עבודה שמתישה אותך ודואגת שתאבד עניין".
דוגמה?
"שנתיים לקח לנו להסיר חיסיון מעל תיק המשטרה, שמספר על הקמת יחידת המודיעין הסודית שריגלה אחרי עולי צפון אפריקה. אז אם אין לך אורך נשימה בפרויקט ממושך וארוך, שיכול להרשות לעצמו להתמיד ולהתעקש - אתה מוותר. אני לגמרי יכול להבין איך קרה שהחומרים האלה נשמרו מתחת לרדאר של כולנו, בלי שידענו עליהם".
ירון לונדון בתור קריין הפרוטוקולים - איך זה עבד? לונדון ודאי הבין למה הוא נבחר לתפקיד ושיתף עם זה פעולה. הרי אחת לתקופה הוא מסתבך באמירה עם ניחוח גזעני. איך הוא מקבל את 'סאלח'?
"אני מאוד אוהב את ירון. הוא חבר שלי, ואני מפרגן לו על ההחלטה ללכת על זה. זה לא הנרטיב שאותו הוא חי. כשהוא ראה את הפרוטוקולים לראשונה, רגע לפני שהוא קיריין אותם, הוא נתקף הלם. יחד עם זה, כשהוא התראיין בתוכנית של קובי מידן, הוא אמר שהחליט לקריין את הפרוטוקולים כי שילמתי לו.
"בעצם, חלק ממה שהוביל אותי לעשות את 'סאלח' היה סרט שעשינו יחד. אחרי שירון פגש אתיופים ורוסים וחרדים, הוא סובב את המצלמה אליי ואמר, 'עכשיו אני צריך מזרחי'. עניתי לו שאני לא רוצה להיות המזרחי מחמד שלו, ולקחתי אותו איתי לירוחם. פגשנו שם חברות של אמא שלי, חלקן מככבות ב'סאלח', הן סיפרו לו את סיפור העלייה שלהן ואת התחושה שהפלו אותן. ירון, בתגובה, שאל אותי איך זה יכול להיות שהן לא נפגשו עם המודרנה. זה מאוד הכעיס אותי והדליק בינינו ויכוח אמיתי לעיני המצלמות.
"אחר כך, כשהסרט הזה שודר עמדתי לידו כשהוא קיבל טלפונים מאנשים שצידדו בו. זה, יחד עם המון התגובות שקיבלתי מאנשים שצידדו בי, גרם לי להבין עד כמה זה אזור פצוע".
לפני סיום, אני מבקש לצאת בתחושה אופטימית, בכל זאת. "כולם רוצים", מחייך דרעי. "כולם רוצים לראות שינוי, לראות תיקון".
ואתה מאמין שעוד נוכל להיות פה אחים?
"כן. 'סאלח', בניגוד למה שכמה אנשים טוענים, לא מעוררת אווירת שנאה ועריפת ראשים. בדיוק ההפך: היא מספרת סיפור, שחובה לשמוע ולהשמיע לילדים, ולכתוב בספרי הלימוד. סיפור שמתוכו נגזור שינוי אמיתי, וצדק חלוקתי. 'סאלח' הוא לא רק על העבר. אלא על המציאות, שבה לכולנו נעשה עוול - ועדיין אפשר לתקן. אז צאו משם, זה לא סיפור של שנות ה־50. הוא של היום".
