מעדיף לעשות את זה לבד

יש משימות שהדרך היחידה לשרוד אותן היא בפנאטיות. להעלות את כל המזוודות מהאוטו הביתה בנגלה אחת, למשל, או לשפכטל קיר. אין שם מקום לאסטרטגיה או תכנון, רק רבאק טהור וחייתי. גם הקניות השבועיות בשוק, למרות התדמית השלווה שמנסים לשוות להן, הן מדרון חלקלק שכדי לעצור את ההידרדרות בו אין ברירה אלא לנהוג כפנאט.

בניגוד לדוגמאות הקודמות, פה לא מדובר בפנאטיות מתחום הגוף אלא בפנאטיות רעיונית, כי האיום הכי גדול שהביקור בשוק מזמן לאדם הסביר (ואני רואה בעצמי אדם סביר, למרות הנאמר עד כה) הוא ריבוי האפשרויות. כדי לא לאבד את עצמי בלופים של התלבטויות אבסורדיות, כמו איזו טחינה עדיפה או האם התותים שמסודרים בערימה ולא בקופסאות זולים יותר (הם כן, אבל אחוז הרקובים בערימה מתקזז עם ההבדל במחיר), החלטתי לדבוק במסלול מוגדר ובבאסטות קבועות מדי שבוע. אני כמו הסוסים שהראייה שלהם מוגבלת כי שמו להם רטיות עור משני צידי העיניים, רק שאני זה ששם אותן לעצמי על הפרצוף.

התנאי ההכרחי לשיטה הוא שאני עושה את הקניות לבד ולא נדרש להסביר לאף אחד למה אני מתעקש ללכת באותו מסלול מדי שבוע כמו ילד עם OCD שנמנע מלדרוך על הפסים בין הבלטות בדרך לחוג. אלא שכמו כל פנאט ששבירה של השגרה יכולה להוציא אותו מאיזון, גם אני עברתי רגעים קשים כשמצאתי עצמי עושה קניות יחד עם אשתי בסופרמרקט ענק בספרד. המסלול הקבוע נלקח ממני, הסביבה המוכרת התחלפה באין־ספור מדפים של חמון שארוז בכל תצורה אפשרית (כולל חמון עם סוודר!) ודעה נוספת נכנסה למשוואה. בזמן שאני נבלתי, היא פרחה ודילגה בין מדפי הגבינות וטעמה מכל הבא ליד.

הקניות ארכו למעלה משעה ובמהלכן התלבטנו יחד לפחות 5 פעמים על דברים כמו "העגבניות הקלופות האלה נראות סבבה אבל אולי בצד השני של הסניף יש להם אותו דבר בקוביות?" קניות, חשבתי לעצמי, זה כמו לבדוק מיילים ולריב עם הוט בטלפון - משהו שעדיף לעשות אותו לבד. מישהו יכול להחזיר לי את רטיות העור לעיניים, פור־פבור?