המכולת של אדון יקטר ברחוב נחמני בתל־אביב הייתה הדבר הכי רחוק מהסופרמרקטים של היום. היא ניקזה אליה את כל קניות המוצרים הכשרים למהדרין לפסח של תושבי ת"א החרדים בשנות ה־50 וה־60. מכולת זעירה, ערימות של מוצרים המונחים בכל מקום אפשרי, עטופים בגיליונות נייר כדי שלא ייפול עליהם חמץ, חלילה. אדון יקטר, כשעיפרון מאחורי אוזנו, עומד ומשרת בקשב את הלקוחות שצובאים על דלפקו. ילדיו מאתרים עבורו את המצרכים, יודעים בדיוק איפה כל מוצר.

המגוון לא היה משהו. כמה מוצרים נשאו אז הכשר "כשר למהדרין" לפסח? והכשר כזה היה רק של בד"ץ העדה החרדית. השמן היחיד היה שמן זית של "עץ הזית" בפחיות מתכת. היה גם קמח תפוחי אדמה מסוג אחד, באריזת נייר. ומי שמע על שוקולד, חטיפים, ממתקים או סוכריות כשרות למהדרין? הממתק היחיד היה קוביות סוכר, שאבא היה ממתיק בהן את המשקה החם ששתה – מים רותחים עם מעט יין על תקן של תה. קפה כשר למהדרין? לא נשמע. תה היה – של ויסוצקי, בתפזורת באריזות נייר מתכת אדומות. מוצרי חלב לא צרכנו, למעט תינוקות, ילדים קטנים, נשים הרות וחולים, כי לא היו חלב ומוצריו בהכשרים למהדרין. רק כשנסענו לפסח לגדרה, ואבא הלך לחליבה וראה את ההשגחה המוקפדת ברפת, הייתה חגיגה של פסח עם חלב וגבינות מעשה בית.

יין קידוש מתוק היה רק של כרמל מזרחי. היה גם מיץ ענבים תירוש שנקנה עבורי לליל הסדר. ועוד: סוכר בשקיות נייר, שלא השתנו כמעט; מלח גס ששימש גם להכשרה הביתית של העופות, והיה היחיד עם הכשר מהודר לפסח. וזהו. אלו היו חומרי הגלם התעשייתיים שסחבנו הביתה מהמכולת של יקטר. אה, סליחה: מצות. חבילה קטנה של מצות שמורות, אפויות במכונה, שאכלתי עד בת־המצווה. המצות הבסיסיות בבית היו מצות שמורות עגולות, יקרות יותר מהיום, ונקנו במשורה.

רשימת קניות? מי צריך, כשהמגוון קטן ומוכר כל כך. השוואות מחירים? מול מי בדיוק, כשזו נקודת המכירה היחידה למוצרים כשרים למהדרין לפסח בת"א? המזון של פסח התבסס על הכנה ביתית. תפוחי האדמה, הבצל והביצים שלטו, בכל הווריאציות. עוגה הייתה מסוג אחד בסיסי, ולא בכמויות מסחריות, כי בהיעדר קמח, מיקסר ותנור אפייה, סיר הפלא היה הכלי השליט, והעוגה התבססה על הקצפה ידנית של חלבונים. כשאורחים הגיעו בפסח, כיבדו אותם בביצים קשות, באגוזים בקליפתם ובתפוחי עץ.

פסח היה מרגש מאוד בקהילת ניצולי השואה בה גדלתי. יוצאי מחנות הכפייה והמוות, שסיכנו חייהם כדי לא לאכול חמץ בפסח, היו חדורים תחושת הודיה וגאולה על כך שהם יכולים שוב לשמור פסח כהלכתו בישראל. המחסור לא היה באוכל, אלא באנשים: היינו ליד שולחן הפסח רק הוריי ואני. כל שנה בערב פסח כשאני מתבוננת על בני השבט שקם מהאנשים האלו, לי ולעמיתיי לילדות בת"א של אז, אני יודעת שאני בתוך שפע גדול של ברכת שמיים. לפני שאלך לסופר להעמיס עגלה בכל מה שניתן לפנק את בני השבט הזה, אני חושבת לרגעים שאולי עדיף לי להתיישר יותר לפי הסטנדרטים מימי המכולת של יקטר.