קיץ 1985, חטיבת הביניים "זלמן ארן" בראשון־לציון. כולנו מצטלמים לתמונת מחזור רגע לפני התיכון. אני מגיעה לצילומים כשאני מחזיקה ביד תמונה של מושא ההערצה הכי גדול שלי באותה התקופה, האיש והתסרוקת – אלי אוחנה. אוחנה פרץ לתודעת הקהל רק שנה קודם לכן. צעיר בן 20 בקבוצה שרק חזרה לליגה הלאומית, ופתאום הוא כדורגלן העונה והכותרות צועקות: "משכונת האסבסטים לפסגת התהילה". איך אפשר היה שלא ללכת שבי אחריו? ואני הלכתי שבי. כל הקירות בחדר היו מכוסים בפוסטרים שלו, בקלסר מסודר הדבקתי כל כתבה שהתפרסמה עליו בעיתונים, בשבתות הייתי צמודה ל"שירים ושערים" ברדיו, מחכה לאיתות הגול מאצטדיון ימק"א. כשהוא עשה קמפיין לג'ינסים – קניתי את הג'ינסים שהוא פירסם. מעריצה שרופה.
אוחנה הפך לסמל של ספורט ישראלי: הדליק משואה ביום העצמאות, חבר היכל התהילה של הכדורגל הישראלי, אפילו הציעו לו לרוץ לכנסת. נדמה לי שכל אלה ביחד, ודאי בקרב מי שמהווים מודל לחיקוי, מחייבים אותו לנקוט עמדה ציבורית כשמקרה חמור קורה בתוך הבית שלו. כדמות הבכירה בבית"ר ירושלים הוא בחר לטעון שהוא אינו מכיר את הקלטת שהתפרסמה ושבה נראה השחקן אנתוני וארן מבצע מעשים מגונים בצעירה מחוסרת הכרה. נכון, המעשים קרו כשווארן היה שחקן בקבוצה אחרת – אבל היום הוא אחד מכוכבי בית"ר ירושלים, ועכשיו המעשים נחשפו. וכמו בכל מקרי ההטרדה המינית שנחשפו בשנים האחרונות, הציפייה היא לפעול – גם אם באיחור – ומה שנכון לנשיא "קשת", נכון גם לשחקן בית"ר.
אוחנה לא עשה את המעשה האחראי. הוא לא הרחיק את וארן, לא הורה לברר את הנסיבות, לא הודיע כי שחקן שיבצע מעשים מגונים בנשים לא ראוי ללבוש את מדי בית"ר ירושלים, לא ראה לנגד עיניו את מצוקתה של אותה אישה, שנותרה ללא שם וללא פנים, מוטלת עירומה וחסרת אונים, נתונה לחסדיהם של ארבעה גברים שרואים בה חפץ ותו לא. לאוחנה יש שתי בנות. הייתי רוצה שהוא, וכמוהו יו"ר ההתאחדות לכדורגל עופר עיני, ידמיינו רק לרגע שזו חס וחלילה הבת שלהם מוטלת שם על הספה. עם יד על הלב, האם גם במקרה כזה הם היו בוחרים לעבור לסדר היום – או שאולי וארן היה נדרש לשלם את מחיר מעשיו? שכל אחת ואחד יענו לעצמם על השאלה הזו.
אילו היה שחקן כדורגל מעורב בקטטה אלימה, הוא היה מתייצב למחרת על המגרש? אילו היה מעורב בתאונת דרכים ופוגע במישהו, הוא היה משחק כאילו דבר לא קרה? אפילו אם הוא היה נחשד בהעלמת מס הוא היה נשאר בבית עד שיתבררו העניינים. אבל כשמדובר בפגיעה מינית אף אחד לא מתנדב להציב את הגבול שאומר: זו אינה רוח ספורטיבית.
ילדות ונערות מעריצות כדורגלנים, נשים צעירות לא פעם מבקשות את חברתם. את הכוח הזה אפשר לנצל כדי להעביר מסר חיובי של שוויון מגדרי ושל העצמה, ואפשר לנצל אותו לטובת אונס קבוצתי. מאנתוני וארן אין לי ציפיות אחרי שראיתי את מה שראיתי. אבל מאלי אוחנה יש לי, ועוד איך. כי הערצתי אותו. כי אני מאמינה שהסרטון הזה באמת מזעזע אותו. שההתנהגות הזו באמת נתפסת בעיניו כחצייה של כל קו אדום.
אוחנה, הכוח להעביר מסר נמצא בידיים שלך. תשתמש בו בשביל כל הילדות והנערות שהעריצו אותך לפני 30 שנה – ובשביל צעירה אחת שנוצלה בצורה מחפירה וראויה לצדק.
אוה מדז'יבוז' היא מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה
