דורין אטיאס, גרושה ואם לשני בנים, נולדה בשנת 1974 וגדלה בקריית־ים. בתיכון למדה במגמת תיאטרון, שירתה כקצינה בחי"ר ואחרי השחרור נסעה לטייל במשך שנה וחצי בתאילנד, הודו ויפן. חזרה לת"א, שם עבדה במחסן התלבושות של דני בר־שי ובין היתר הלבישה את הטלנובלה 'משחק החיים'. צוות של גיא פינס הגיע לראיין אותה ובעקבות הראיון קיבלה את פינת ביקורת האופנה ב־2003, שהיא עורכת ומגישה גם בימים אלה. בבעלותה מותגי האופנה 'דוריס' ו'פטיט דוריס' וכן שלוש חנויות. בימים אלה משחקת בסדרה 'ככה זה' של yes ומנחה עם לירון ויצמן את 'אחת שיודעת' בערוץ קשת 12. בנוסף, היא פרזנטורית של קופת חולים כללית ומרצה בנושא סטיילינג ברחבי הארץ, עובדת על הופעת סטנד־אפ ראשונה.

מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

"זה משהו שנוגע בקטע של טעם, שילוב של שוקולד ותפוח, שמזכיר לי את הגן של שושנה וזוהרה. הייתי אוכלת את הלחמנייה עם השוקולד יחד עם התפוח בגן טרום חובה בקריית־ים. כשאני נקלעת לשני הטעמים האלה יחד יש לי זיכרון מטורף של גדר ירוקה ענקית שמסתירה את כל החיים".

מתי היית הכי מאושרת?

"אני כל יום הכי מאושרת. זה יישמע פלצני אבל כשאני נכנסת לאוטו ויש שיר שלא שמעתי הרבה זמן ואני נגנבת מזה שאני שומעת אותו, זה הרגע הכי מאושר בחיי. אין דבר כזה הרגע המאושר בחיי ואם הוא היה, שכחתי. לא הלידות ולא העסק שפתחתי ולא אראלה ממפעל הפיס שלא התקשרה. אף אחד מהם לא יכול לעשות את הרגע המאושר בחיי. בכל זאת, היה רגע מקצועי שאזכור יותר: כשרם נהרי אמר לי שעברתי את האודישן ל'ככה זה'".

מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?

"אני קמה באמצע הלילה לאכול, כל לילה. בין שתיים לארבע אני מתעוררת לעשות פיפי ובקיץ דופקת פירות, אפרסק, משמש, שזיף. בחורף אני אפילו יושבת לקלף תפוז והכל תוך כדי שינה. גם אגוזים הולך. פעם אכלתי בורקס שנשאר יבש מארוחת הערב. אגב, אני שונאת חלב ושותה רק בקפה, מעט. פעם באמצע הלילה שתיתי את החלב, חשבתי שזה מיץ תפוזים. בבוקר קלטתי ששתיתי את החלב. זה הגעיל אותי אבל כבר היה בפנים".

באיזה ריאליטי היית משתתפת?

"'המירוץ למיליון' וגם 'גולשי ספות' ו'מחוברים'. הציעו לי להשתתף ב'מחוברים' האחרון. כבר הייתה לי מצלמה שלושה ימים ואז הבנתי שבגלל שאני בנאדם לא פוליטיקלי קורקט עדיף שלא אחזיק מצלמה. היה למשל איזה רגע ששמתי את המצלמה בבית ועלתה דמות מוכרת מאוד בטלוויזיה ואמרתי, 'היא פוסטמה'. ואז נזכרתי שיש מצלמה ואמרתי לעצמי שעדיף שלא אכנס לזה בכלל".

מה הייתה החופשה הכי גרועה שלך?

"הסטייט אוף מיינד שלי הוא שמה שלא קורה, את בחופשה ותיהני. בשנה שעברה נסענו בפסח לטוסקנה לטיול ג'יפים עם חברים. קיבלנו את הג'יפ בשדה ואיך שיצאנו לדרך רנן, הבן שלי בן השלוש, הקיא את כל האוראו שהוא אכל במטוס. עצרנו באמצע ההיי־וויי כדי לנקות וכולם מקדימה תוהים איפה אני. התקלחתי בקיוסק מגעיל בתחנת דלק. בלילה מגיעים לטירה המדהימה בטוסקנה. מתעוררים, ואני מקיאה כל הבוקר. למחרת יוצאים לטיול בפירנצה, הולכים לי הברקסים. מתקשרים לחברת ההשכרה. הם אומרים שהכל סגור, שמו קצוץ. 'את צריכה לנסוע לשדה התעופה בלי ברקסים'. לקח לנו שבע שעות לעשות את ההחלפה, הגענו לסוף ליל הסדר. זה מאוד גרוע ואתה לא מבין כמה נהניתי בחופשה הזו".

מתי בכית לאחרונה?

"הבוקר. מהתרגשות, מורי בני הבכור בן התשע ואני היינו באוטו. שמענו את השיר של לאה שבת 'הו ילד' ('תמיד יחכו לך'), הגברנו את הווליום, פתחנו חלונות, הבן שלי צרח מאושר והחזקנו אחד לשנייה בידיים ובכיתי מאושר".

מה היה הרגע הכי מביך שלך?

"יצאתי פעם לבר עם נייר טואלט מגולגל בתחתונים עם השמלה ביחד. עשיתי פיפי, ניגבתי, השמלה נכנסה לתחתונים ונשאר שם נייר הטואלט. מיותר לומר ששמו לזה לב בבר".

ממי את צריכה לבקש סליחה ולמה?

"לא מאלה שביקרתי, ממש לא. אני רוצה לומר שזה לא בזדון, אבל לא לבקש סליחה. אולי מהילדים שלי, שאני צועקת עליהם לא מעט. אני מסבירה להם שלאמא יש הפרעת קשב וריכוז ואני לא יכולה לעשות כמה דברים יחד. אז מישהו יכול להגביר את הווליום בטלוויזיה ואז השני קורא 'אמא, אמא' - ויוצא לי כזה 'מההה' בצרחה. אז סליחה".

מי צריך לבקש ממך סליחה ולמה?

"כל מי שחושב שאני כלבה. אמרו לי דברים כאלה. אני לא קוראת טוקבקים, אבל לא חיה בלה לה לנד. אני יודעת שחושבים שאני כלבה ואין שום קשר ביני לבין ההגדרה הזו. חמודים, פרסונה טלוויזיונית מורכבת מהמון דברים, תסתכלו עמוק בלבן של העיניים ותראו שהשד לא נורא. הומור זה דבר חשוב. שחררו לחץ, כולה מכנסיים וחולצה וחצאית. אז להגיד כלבה? הפוסל במומו פוסל".

מה הדבר היחיד שחסר לך כדי לשפר את איכות החיים?

"אופר. אין לי פשוט עוד חדר בשבילה ואני רוצה שתגור איתי ולא תלך. ושתהיה גם פרסונל אסיסטנט מולטי־טאסקינג. כביסות, בישולים, מצעים, אבק, סידור של הבית, קניות, תשלום חשבונות. שמישהו ייקח את האוטו לטסט. כשאני מחכה ל־HOT שיבואו לסדר את הממיר, כשתמי 4 לא עובד. את כל הטמטום הזה שמישהו יעשה במקומי".

מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?

"אני. שמחה בחלקי, מאושרת מהאישה שגדלתי להיות, גאה בבחירות שלי, אוהבת את השיקול דעת שלי ואיך שאני רואה את החיים, הריאליות שאני חיה בה. אני מחכה בקוצר רוח להפתעות שעוד יגיעו. זה הישג מרשים לדעתי שאדם חי מאושר בחלקו ויודע שחלקו יכול רק להתעצם".

איזה שיר ישמיעו בלוויה שלך?

"'האמנם' בביצוע של שלומי סרנגה. לאה גולדברג כותבת שם בבית השני: 'ומותר ומותר לאהוב'. אני חושבת שאם אנשים יבינו שהחיים שלנו צריכים להיות מונעים רק מאהבה, נצליח. והייתה איזושהי ציניות כלפי האהבה, כאילו שזה מצרך זול. זה משהו שצריך להחזיר לעולם. למה הביצוע של סרנגה? הוא אחד הזמרים האהובים עליי. כששמעתי את השיר הזה בפעם ראשונה הגברתי את הרדיו וצרחתי, 'מותר מותר לאהוב'. לאחר מכן הלכתי וצרבתי קעקוע של לב אדום בפרק יד שמאל שלי, על החלק הפנימי. וכל זה בגיל 40, גיל עם תפנית מאוד גדולה בחיים שלי".

כי?

"החלטתי לבחור סופית באהבה. פתחתי את העסק שלי, נפרדתי סופית מאב ילדיי, העברתי את ההורים שלי מקריית־ים לגבעתיים כדי שיהיו קרובים אליי ויהיו חלק מחיי. שמחתי נורא בגיל 40. זה היה הפיק. הבנתי שעשיתי דרך. ותודה למטפלת הדגולה שלי, יפעת אור, שעזרה לי".

מה מפחיד אותך?

"עריריות. כשלא יכולים על החיים. זקן בודד או תינוק שתלוי בהורים. אני לא יודעת מה המקור של זה, אולי הרצון שלי תמיד להיות בנחת ובמקום הטוב, וזה שאני זו שצריכה לדאוג לעצמי. אני רואה לפעמים תינוקות בעגלות שהכובע נפל להם על העיניים והם לא יודעים איך להרים אותו מהפנים וזה גומר אותי. אני תמיד מעירה לאמא שלהם. קשה לי לראות גם זקן שיושב בתחנה ולא יודע איך להגיע הביתה. תמיד אסביר לו".

באיזו מילה את משתמשת יותר מדי?

"ברור. אני כל הזמן אומרת את זה".

מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל?

"ביד חזקה ובזרוע נטויה. כתבתי ברכות לעובדים שלי לפני פסח ואחת הבנות היא ממש אישה עם יד חזקה וזרוע נטויה ורציתי לדעת אם נטויה או נטועה".

מה הג'וב הכי גרוע שהיה לך?

"כשעברתי לתל־אביב בגיל 23 עבדתי בסוכנות דוגמנות, סגרתי בוקינג לילדים שרוצים להיות דוגמנים. זה היה נורא כי זה הבל הבלים וזה משהו שבשום אופן לא תורם לקהילה ולמה שאני מאמינה בו. העבודה עצמה לא גרועה כי נהניתי לפגוש אנשים, אלא מבחינת המסר. ילדה בכיתה א' לא צריכה בוק כדי להיות זמרת או דוגמנית. לא צריך לשכנע לעשות בוק ב־5,000 שקל כשהמשפחה לא מסיימת את החודש. הרי זה לא יתרומם בכלום".

היום זה היה באינסטגרם.

"אין לי אינסטגרם או פייסבוק. העולם השיתופי הזה מוציא אותי מדעתי ואני לא מאמינה בלהעלות את הפנקייק של שבת בבוקר".

מה הגילטי פלז'ר שלך?

"בוטנים אמריקאים וקבוקים. זה לא בריא, אין בזה שום דבר טוב. אני בכלל חולה על פיצוחים".

מה הדבר שהכי משגע אותך כרגע?

"הטלפון שלי לא מפסיק לקבל שיחות והודעות בכל דקה נתונה. יש שיחות והודעות וזה לא נגמר. אני מנסה למתן, לקחת נשימות עמוקות, לא להילחץ מזה שלא עניתי ישר. בסוף היום אני עושה רשימות למי צריך לחזור. ככה זה מנהל אותי כל יום".

האם עברת פעם חוויה על־טבעית?

"אני מדברת עם פיות אבל לא הייתי קוראת לזה חוויה על־טבעית. כשפיה באה, אני אומרת לה מה אני רוצה וזה עובד תמיד. אני גם יכולה לשבת עם חברים ולומר להם, 'זה הזמן, תבקשו מה שאתם רוצים כי הפיה פה'".

מה הדבר שאת הכי שונאת במראה שלך?

"את החיוך ההפוך. יש איזו צניחה בפנים שמבאסת אותי. פעם השפתיים היו מחייכות כלפי מעלה והיום זה כלפי מטה. ואם אני לא עובדת על לחייך, אני נראית נורא רצינית".

מה ההורים שלך לא הבינו אף פעם לגבייך?

"הם היו בטוחים, 'רק אלוהים יעזור לה'. לימים הבינו שהכל בסדר ואני מסתדרת לא רע בעולם. הייתי ברדקיסטית. היום אני בחורה רצינית ומיושבת ומגדלת ילדים באופן אחראי. הם לא קלטו כמה אני אחראית".

מתי התרגשת לראות מישהו מפורסם?

"קייט מוס, בתצוגת אופנה של מנגו בברצלונה, לפני המון שנים נשלחתי כנציגה מ'ערב טוב', היא עברה מולי ואמרתי לה, 'הלו, אני דורין אטיאס. נייס טו מיט יו'. הייתי צריכה להמשיך ולראיין אותה אבל אז די נחנקתי. נגנבתי מזה שהיא הסתכלה עליי ונעצרה לדבר איתי. מרוב ההתרגשות נבהלתי ולא הבנתי מה לעשות. התרגשתי גם בהופעה של מדונה ברומא, כי ישב לידי ז'אן פול גוטיה".