אחד מחבריה של עדי חבשוש, 31, הדביק לה את הכינוי "רירי מרירי", והיא מדגימה: "רירי מרירי, למה שלא תבואי לתל־אביב? למה את כזאת זקנה־זקנה? בואי לעיר הגדולה, נלך למסיבה, נדפוק ראש, נחפש חתיכים, אולי נמצא".
אחרי רבע שעה במחיצתה אני מגלה שקשה לי לשלוט בשרירי השלפוחית. החבשושית הזאת פשוט קורעת אותי לגזרים. זה התחיל ברגע שהיא פתחה את דלת הדירה, תקעה בפרצופי קערה ואמרה: "קחי, תדליקי לך את הבוקר עם תמר". למרבה הפדיחה, התגלגלתי מצחוק אפילו כשהיא סיפרה בשיא הרצינות על התקפי החרדה שפוקדים אותה מאז מות אמה. "העולם לא מצחיק", היא אומרת להגנתה, "אבל מרוב שהוא לא מצחיק אני יכולה רק לצחוק עליו".
וזה בדיוק מה שהיא עושה. בעונה השנייה של "האחיות המוצלחות שלי" ב־yes היא ליזו מלכה, המלכה של הבסיס, שמסובבת את צה"ל על האצבע הקטנה, ובעונה השנייה של "צומת מילר" ב"קשת 12" היא רותם, "אהבלה של אבא", בתו של עופר, הסוכן של אדיר מילר, שמצליחה להסתבך בכל הצרות שהמציאות הישראלית מזמנת לבני אדם. בתוכנית הלילה המנוחה של גורי אלפי היא הייתה בן־אל תבורי, הפרסומת שלה בדמות "סיגל הצמאה" הפכה לקאלט, ובסוף יום העבודה, כשהיא רובצת על הספה בסלון בגלל נדודי שינה, היא מצלמת את עצמה בחיקוי של אביבית בר־זוהר ("בנות יקרות, גבר קמצן הוא לא בשבילנו") ומעלה את הסרטון לרשת, לתפארת המדינה.
את נחה לפעמים?
"בטח, בהנאה, אבל אם אבא שלי, כפרה עליו, לא יראה אותי בטלוויזיה, איך הוא יידע שאני כבר לא מופיעה בקניונים ובגני ילדים בשביל מאה שקל שוטף פלוס תשעים? איך הוא יידע שהפכתי לשחקנית אמיתית, אה?"
שחרור מוקדם
אבא ציון חבשוש, סדרן מוניות, העז לפקפק בסיכוייה להצליח, אבל אמה, נעמי, שנפטרה מסרטן הריאות לפני שש שנים, כשהיא בת 52 בלבד, האמינה בה. "אמא חשבה שאני הכי הכי בכל התחומים", היא מלכסנת מבט לעבר צילום ענק של אמה התלוי בכניסה. "נולדתי אחרי שני בנים, שרון ושי, ופעם קלטתי בחצי אוזן איזה דיבור על זה שלא הייתי מתוכננת, אבל זה לא השפיע עליי לרעה. אם כבר, אז להפך. אמא אמרה שאני המתנה שהיא קיבלה. היא אפילו לא הייתה צריכה לומר לי שהיא תומכת בי, ראיתי את זה בכל מבט שלה. בגיל ארבע סיפרתי לה שאני רוצה להיות על הבמה והיא רשמה אותי לחוג לריקוד. כשהייתי בת תשע עשיתי אודישן לפסטיגל, חלום חיי היה להופיע שם, ואמרו לי: 'לא, תודה'. בכיתי חודש, אשכרה חודש, בדמעות".
ואיך אמא עודדה אותך?
"היא אמרה, 'תשני, תקומי ומחר יהיה יום חדש'. החיבוק שלה היה זריקת העידוד הכי חזקה".
מגיל 13 היא פיזזה על במת הפסטיגל כאחת הרקדניות בסטודיו של סיגי ניסן, ובמסיבת הסיום של תיכון ברנר בפתח־תקווה גנבה את ההצגה, "וזו היתה הפעם הראשונה שביטאתי את עצמי כמצחיקה".
למרות זאת, היא אפילו לא העלתה בדעתה לגשת לבחינות ללהקה צבאית, אבל התפקיד שבו שובצה, אפסנאית טכנית בחיל האוויר, היה רחוק מלהצחיק. "מרוב סבל הפכתי לפקעת עצבים ואז איבחנו לי בעיה בבלוטת התריס. האמת? גם לפני המדים הייתי עצבנית. בסוף התיכון עליתי תשעה קילו בבום, הייתי חסרת סבלנות, עייפה, נרדמת, המשקל העודף הזה לא התאים לרקדנית, ימים שלמים לא אכלתי ואף גרם לא ירד. והבטן שלי כאבה, מה־זה כאבה. בצבא שלחו אותי לבדיקות, נתנו לי כדורים לאיזון הבלוטה, ואחרי שנה וחודשיים אמרו לי: 'תודה רבה על שירותך בצה"ל ושלום על ישראל'. ככה. שחרור מוקדם. ישבתי בבית, הסתכלתי על התקרה ושאלתי אותה: 'מה עכשיו?' בזכות הכדורים התחלתי לרדת במשקל, ומרוב שעמום ארזתי תיק ונסעתי לעבוד בצוות בידור באילת".
בשלב הזה היא התחילה לפתח ויכוחים וסכסוכים עם ההופעה החיצונית שלה. "אף פעם לא חשבתי שאני יפה, ידעתי שאני חמודה", היא פוסקת. "מבחינתי, יפה זה בר רפאלי ואין שום דמיון ביני לבינה, למקרה שהתבלבלת. ידעתי שאני מגניבה, נראית סבבה, שאני שחקנית ושלתחרות מלכת היופי לא הלכתי וגם לא אלך. כשאמרו לי: 'את לא יפה, אבל את חיננית', שמעתי רק את ה'לא'. כיום זה להפך, אני שומעת רק את המחמאות".
איך התחולל המהפך?
"זה היה תהליך. אחרי עשרה חודשים באילת חזרתי לפתח־תקווה ונרשמתי לבית הספר למשחק 'הדרך' של אייל כהן ורות דייכס. אחרי שנה של מכינה התקבלתי לבית צבי, אבל החלטתי להמשיך איתם מפני שהרגשתי שזה המקום שממנו אצא שחקנית יותר טובה. בסוף שנה ב' עשינו בוק וחטפתי הלם. מה לעשות, המצלמה לא משקרת. היא תפסה אותי מקרוב וראיתי רק את הפגמים".
כמו?
"שחורים על האף. אני חושבת שגם מישהו שהוא יפה תואר רואה את הפגמים שלו, אבל הפגמים שלי בלטו מאוד. ראיתי שהעיניים שלי באמת גדולות, כאילו מוגזמות. אפשר להחליף אותן? לא. רות דייכס עזרה לי להבין שהעיניים הן הראי של הנשמה והחיסרון הפך ליתרון. ישבתי עם התמונות ולא האמנתי שהפה שלי באמת קצת עקום. למה? הרי הסתובבתי שנים עם גשר. הסבירו לי שזו לא בעיה של השיניים, אלא של הלסתות, ושהדרך היחידה לפתור את הבעיה היא באמצעות ניתוח. סליחה, אני צריכה שישברו לי את הפרצוף? זה הייחוד שלי. ייחוד קצת עקום. כשיצאתי מבית הספר זה לא היה פשוט למצוא סוכנת. הייתה אחת שאמרה לי: 'אני אקבל אותך בגלל ההמלצות, אבל תדעי שיהיה לך קשה בתעשייה בגלל שאת לא בר רפאלי'. מה שהיא ניסתה להגיד לי זה 'את צריכה לעזור לעצמך כדי שיראו אותך' ובדיעבד היא צדקה, זו הסיבה שאני יוצרת תוכן עצמאי ולא יושבת רגל על רגל, אבל במקום להקשיב לה ולהפנים את הרמז אמרתי, 'לא צריך, אני אמצא סוכנת אחרת'. שלחתי המון מיילים עם עבודות, עד היום אני מחכה לתשובות".
איך לא נשברת?
"לא יכולתי להישבר מפני שזה המקצוע שלי, זה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב, זה מה שמציל אותי, מה אני בחיים האלה אם לא שחקנית שיוצרת וכותבת ושרה והכל? הבנתי שיצאתי מהחממה ושאף אחד לא מחכה לי עם שטיח אדום. את לא הופכת ליבגניה דודינה בן לילה וגם לא בן יום. על בשרי למדתי שאת לא יכולה לשבת בבית ולחכות להצעות. התחלתי לרוץ בין אודישנים, קיבלתי פידבקים טובים, אבל המון פעמים הייתי 'כמעט' והראש שלי נטרף משאלות. למה ההיא התקבלה ואני לא? בתקופת הלימודים עבדתי בבר כדי לממן את עצמי, ובחופשות התפצלתי בין שתי עבודות מפני שהמינוס היה גדול, אבל במה אני אמורה לעבוד כשחקנית שעוד לא גילו אותה? האחים שלי פתחו מסעדת המבורגר, אז נעמדתי מאחורי הקופה וגם מזגתי גזוז. הרבה חומרים הבאתי מסועדים שאכלו לי את הראש, רצו תוספת בלי להוסיף חצי שקל, כאילו שהם הבעלים של המקום".
לראות ולצחוק
כסטודנטית למשחק היא גילמה את סימה הספרית בסרט "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", לצד ציון ברוך. "אמא שלי הספיקה לראות ולצחוק", היא נזכרת, "אבל אחרי הסרט הזה לא קרה כלום. במשך שנתיים היה רק שיממון, עד שקיבלתי את שירה ב'אפס ביחסי אנוש'. לא הייתי מגדירה אותו בתור הפריצה שלי מפני שאני לא בנאדם של פריצות. עברתי מתפקיד קטן בסרט סטודנטים לעוד תפקיד קטן בסרט סטודנטים, והשפשוף הזה עזר לי להכיר עוד ועוד מלהקות. ככה התגלגלתי לאודישן של 'האחיות המוצלחות שלי' וגורי אלפי שאל אותי: 'איפה היית כל חיי?' והשאר היסטוריה. עכשיו סיימנו לצלם את העונות השנייה והשלישית. זו זכות גדולה להיות בת טיפוחיו של גורי, שפתח לי המון דלתות. אני גם מאמינה שהרוח של אמא שלי ליוותה אותי בכל צעד. בלעדיה, לא הייתי מצליחה לשרוד".
נעזרת בפסיכולוג?
"ממש לא. ארבע פעמים בשבוע אני רצה חצי שעה בשביל הנפש, ותוך כדי ריצה מנהלת עם עצמי שיחות נפש".
עכשיו היא כבר יכולה להתגאות ברזומה ארוך בסדרות: ב"לצבי יש בעיה" של צביקה הדר היא הייתה סעידה, מגדת עתידות, ב"בתולות" היא הייתה שוטרת חדשה בתחנה, בעונה הראשונה של "צומת מילר" היא הייתה חיילת בדואית, יש לה תפקיד סודי ב"כפולה" של נועה קירל ("הבחורה הזאת עובדת קשה, היא נולדה לעשות את זה, אז מה אם היא רק בת 16? החיים קצרים, עכשיו זה עכשיו") ומאחוריה גם הצגת ילדים עם יובל המבולבל ומיכל הקטנה, שלדבריה אהבה מאוד את "סיגל הצמאה", מפני ש"זה לא היה חיקוי שלה, אלא פארודיה על כל עולם הילדים".
מה את אוהבת יותר – להצחיק או...
"להבכות? אני גם וגם, שני הקצוות, תלוי על איזה רגל קמתי בבוקר. השבוע מישהי שלחה לי הודעה 'עדי, בכל פעם שאני עצובה אני נכנסת לפרופיל שלך' וזה מה־זה שימח אותי. כשאמא שלי הייתה חולה, בשיא הדיכאון, היה רגע אחד שבו היא שכחה הכל. בטלוויזיה הקרינו את 'הישראלים' ופתאום היא התגלגלה מצחוק. אם הצלחתי להצחיק מישהו בבאסה זה וואו גדול. כרגע אני מאוד שמחה לשמח אנשים, זה עושה לי טוב, אולי זה משחרר ממני את הכאב, אבל אני מחכה גם לתפקיד דרמטי שיעורר בצופים מחשבות ורגשות".
ואהבה?
"כרגע אין. היו לי קשרים של חודש, חודשיים, גג חצי שנה, אף פעם לא הייתה לי התאהבות סוחפת של שנתיים, אולי אני לא טובה בזה, אולי לכל דבר יש את הזמן שלו. אני לא מודאגת, אבל כל מי שסביבי מודאג נורא. כשאני קמה לשירותים תמיד יהיה מי שיזרוק אליי 'תחזרי עם חתן'. מה קרה? ומה אני אמורה לעשות עם הבחור שכותב לי 'היי'? לשאול אותו בן כמה הוא ומתי החתונה? העולם הווירטואלי גדול, אבל אין בו מקום להיכרויות. אז עד שיבוא המישהו שאותו אוכל לסבול עד סוף חיי אני כותבת מופע".
מיומנה של רווקה בת 31?
"בערך, אבל לא בשם הזה. אולי בעוד שנה כבר אהיה נשואה?" *
סמדר שיר | צילום: רונן פדידה | סטיילינג: דור מרדכי
הפקה: מיטל ברונר, איפור: איציק וקיל, שיער: עדן ירושלמי (במוצרי אמיקה)
קרדיגן, אמריקן וינטג'; עגילים, סברובסקי (לפלאנט)
בשער: גופייה, Zadig & Voltaire (ה' באייר 48, ת"א)
גופייה ועליונית קימונו, ZARA; חזייה, קסטרו; תכשיטים, סברובסקי
