זקופה ונחושה היא צועדת במסדרונות כלא רימונים, מבקרת בתאים של עברייני המין ובאגף הסמוך, של אלה שרצחו את בנות זוגם. בכלא נפחא היא מסיירת באגפי האסירים הביטחוניים. ביחידות המיוחדות צור, מצדה ודרור היא נחשפת לקשיים ומציעה פתרונות. את מעמדה בשב"ס היא קנתה בשקט, ברגישות ובזכות חדות המחשבה שלה. זה לא מובן מאליו לכבוש את פסגת הארגון הגברי הקשוח כאישה. זה עוד יותר מעורר השתאות כשמבינים שרק לפני קצת יותר משנה — היה נדמה שהדרך של רב־גונדר עפרה קלינגר בשב"ס הגיעה אל קצה.

זה היה בדצמבר 2016. נציבת בתי הסוהר המתינה לפגישה השבועית שלה עם השר לביטחון פנים גלעד ארדן, כשלפתע תקפה אותה הרגשה מוזרה. מין נימול בלחייה הימנית, שהלך והתפשט ליד ולרגל. היא ניסתה לומר משהו, אבל שום קול לא יצא מפיה. "זה היה מבהיל מאוד, אבל חשבתי שזה יעבור, כמו אחרי ישיבה ממושכת או טיפול של רופא שיניים", היא אומרת עכשיו.

למרבה המזל, האנשים שהיו סביבה הבהילו אותה מיד לבית החולים הסמוך, שערי צדק בירושלים, ושם נקבע שהיא לקתה בשבץ. "איבדתי את היכולת הכי חזקה שלי – הדיבור", היא אומרת. כשהועברה למחלקת השיקום בבית החולים שיבא, כל צד ימין שלה היה משותק. "בהדרגה, עם הרבה עבודה, זה הסתדר, אבל השפה הלכה. כשהשתחררתי הביתה החלטתי שאני עובדת על הדיבור. לקחתי משחקים של ילדים, כאלה שמלמדים איך בונים מילה, קלפים של תמונות ואותיות. פרחים, חיות, כלי תחבורה. כמו ילד שלומד לדבר, למדתי מחדש איך קוראים לכל דבר".

היו רגעים של שבירה?

"המון". היא אומרת, ובפעם הראשונה בשלושת החודשים האחרונים, מאז התחלנו ללוות אותה, דמעות מתנוצצות בעיניה. "יום אחד חזר לי הקול והמאבטחים עשו חגיגה, אבל השמחה הייתה מוקדמת: הקול שוב נעלם", היא מספרת על רגע כזה שבו כמעט נשברה. "זה תסכול נוראי. כל הזמן חשבתי שעוד מעט הדיבור יחזור אליי, וכל פעם מחדש הייתי מתאכזבת. יום אחד בעלי אמר לי, 'תפסיקי, זה לא יקרה כמו שאת רוצה, תביני את זה'. אמרתי לו, 'אני בחורה חזקה, אבל יש גבול'. והוא אמר לי, 'לא. אין גבול'.

"בתל השומר אמרו לי שהרבה אנשים במצבי מתייאשים. איך אני לא התייאשתי? הגעתי לפסיכולוגית ואמרתי לה, 'אני חוזרת לעבודה'. היא אמרה לי, 'לא, תעשי משהו אחר', אבל התעקשתי. ראיתי אותה כותבת בדו"ח, 'אין הבנת המצב'. אמרתי לה, 'את לא מבינה את המצב'. אחרי כמה זמן עשו בשיקום ישיבה, ושוב אמרתי שאני חוזרת לעבודה. הם שאלו, 'באמת? איך נעשה שתחזרי לעבודה?' עניתי: 'לא אתם תעשו, אני אעשה'. אמרו לי, 'אנחנו רוצים לעזור לך'. אמרתי להם, 'תתחילו בזה שתכתבו בדו"ח שאני חוזרת’. השר ואשתו באו לבקר אותי בבית. עוד לא יכולתי לדבר. כתבתי. הוא שאל אותי 'את רוצה לחזור?' אמרתי 'כן'. והוא אמר בפשטות, 'אז תחזרי'. אמרתי, 'אי־אפשר, אני צריכה להשתקם', והוא ענה, 'קחי כמה זמן שאת צריכה'. אחרי ארבעה חודשים חזרתי".

קלינגר חזרה לתפקיד בתקופה קשה: בעיצומה של שביתת האסירים הביטחוניים. "בשב"ס היו גאים בי שאני רוצה לחזור", היא אומרת. "גונדר אשר וקנין החליף אותי כממלא מקום, ובהדרגה עשיתי יותר ויותר. קיבלו אותי באופן שאין דברים כאלה. הייתי מגיעה לישיבה, מדברת, ומישהו היה חוזר אחריי כי לא הבינו ממני אף מילה. מרגע לרגע זה רק הולך ומשתפר. יש משהו בקבלה ובהבנה שמאוד עוזר. חשוב לי שאנשים יידעו שאפשר להצליח להשתקם".

בכל זאת, צריך הרבה נחישות כדי לחזור בשלב כל כך מוקדם.

"נכון. העבודה הזאת חשובה לי. אני רוצה לעשות שינוי אמיתי, ועכשיו זה קורה. השגנו תקציב להגשמת החזון שלי לפיתוח חלופות כליאה ושיקום".

הזדמנות היסטורית

קלינגר, 56, צמחה בתוך שירות בתי הסוהר, והיא הנציבה הראשונה שהגיעה לתפקיד מתוך הארגון. אל תפקיד הנציבה, שמובילה את הארגון הביטחוני השלישי בגודלו במדינה, אחרי הצבא והמשטרה – היא הגיעה עם חזון שאפתני: להקים בתי סוהר חדשים, דבר שלא נעשה כאן כשני עשורים. בג"ץ רובינשטיין, שמתח ביקורת על תנאי הכליאה הקשים בישראל וקבע שיש להגדיל את מרחב המחיה של אסירים משלושה מ"ר בממוצע לאסיר ל־4.5 מ"ר תוך שנה וחצי — נפל לידיה בדיוק בזמן. "זו הזדמנות היסטורית לממש את החזון", היא אומרת.

לדברי קלינגר, האסטרטגיה שלה היא לתת מענה שלא מסתמך על הקיים, אלא מקדם הקמת 4,000 מקומות כליאה נוספים. "יכול להיות שניתן ליישם את פסק הדין ללא תוכניות בינוי, אבל הרגשתי שאסור לפספס את ההזדמנות לבנות סוף־סוף בתי סוהר מודרניים שתומכים בגישת השיקום שאני דוגלת בה", היא מסבירה. "כדי שאסיר יתייחס לעצמו כאדם, הוא צריך לחיות בסביבה שמתאימה לבני אדם. לא כדי לעשות לאסיר כיף, אלא כדי שאפשר יהיה לשקם אותו".

קלינגר בתחנת "רדיו פוקוס" בכלא איילון. אסירים משדרים לכלל האסירים בבתי הסוהר

לאחרונה הצליחה קלינגר להשיג תקציב של 2.8 מיליארד שקל ליישום פסק הדין. עכשיו נותר לוח הזמנים. רשויות המדינה ביקשו מבית המשפט אישור לדחות את יישום הבג"ץ. ארגוני זכויות האדם שהגישו את העתירה התנגדו בתוקף, ואף השופטים הביעו ביקורת חריפה על בקשת הדחייה. בשבוע שעבר הגישה המדינה את תשובתה לעתירה, ובשב"ס ממתינים כעת להחלטת השופטים.

"אנחנו ובית המשפט באותו הצד", אומרת קלינגר. "אנחנו הפה של האסירים. שנים אנחנו נאבקים בצפיפות ובתנאים. בתי הסוהר חנוקים, אין אוויר. יש אסירים שנאלצים לחיות בשטח של 2.5 מ"ר. הכרחי להגדיל את השטח של תאי המאסר, וזה לא פשוט. בתי הסוהר ישנים. התשתיות רקובות. הפשפשים הם לא אידיאולוגיה. אנחנו עושים ריסוס, והם חוזרים. עשינו מיטות מברזל כי ברזל דוחה את הפשפשים, וזה לא עוזר. צריך להרוס הכל ולבנות מחדש. תראי את כלא איילון, טיח על טיח על טיח. גם למבנים יש תאריך תפוגה. הגיל הממוצע של בתי הסוהר הוא 68 שנים. הכלא הכי חדש נבנה בבנייה פרטית של לב לבייב. המדינה לא השקיעה בו. אין ספק שצריך להשקיע במבנים חדשים. בד בבד צריכים לפעול בנוגע לפיקוח על מעצרים. הצפיפות בבתי הכלא והמעצר משפיעה על כמות המעצרים שאפשר להכיל. מי שלא מסוכן – שיהיה בבית שלו".

אז לדעתך הצפיפות תיפתר על ידי צמצום המעצרים?

"היום כל אחד יכול להיעצר: נשיא, ראש ממשלה, חברי כנסת, כל אזרח. היד קלה על הדק המעצרים. בשנה מבוצעים 52 אלף מעצרים, ומחציתם מסתיימים ללא המשך הליך משפטי. כלומר, משתמשים במעצרים כמטרה. להיות במעצר זה קשה מאוד, לא רק בשביל אדם נורמטיבי, גם לעבריינים זה קשה. לפעמים אין לזה סיבה. יש חלופות מעצר, יש איזוק אלקטרוני. אם מישהו ביצע עבירת אלימות במשפחה או ניהל תחנת סמים בבית — ברור שהוא לא יכול להיות במעצר בית, אבל במקרה של עבירת מרמה או גניבה אפשר בהחלט לשקול חלופת מעצר. אין למערכת הרגל לשאול את עצמה אם המעצר באמת הכרחי. המדיניות של המפכ"ל הקודם הייתה הרתעה. כולם היו פושעים, היה צורך בכמה שיותר מעצרים. המפכ"ל הנוכחי מגיע מגישה קצת אחרת, ועדיין נושא המעצרים לא השתנה. אני רוצה לפעול לכך שהמדיניות תשתנה, זה לא תלוי בשב"ס".

איך מתמודדים עם מעצרים ומאסרים של אנשים חשובים מאוד?

"זה לא קל להתמודד עם אסירים עם פרופיל גבוה. אנחנו בונים להם מעטפת אישית כי אנחנו חוששים שיתאבדו מההלם. הומלס שמגיע מהרחוב או שנעצר פעם שביעית — מבחינתו להגיע למאסר זה טוב, הוא מקבל מיטה. אבל מי שמגיע מאיגרא רמה חווה נפילה מאוד גדולה. אנחנו עושים איתם שיחה כדי להבין מה מצבם, משגיחים עליהם. עושים מה שאפשר כדי שיהיה להם טוב. לא בגלל שהם יותר טובים או שאנחנו רוצים ביקרם, אלא מתוך חשש. הכלל הוא שתנאי המאסר שווים לכולם. אין פה סלבים".

אולמרט בכניסתו לכלא. "דיברתי איתו כמו עם כולם"

לראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, הייתה ביקורת על ביקורך אצלו באגף, שהגעת עם מאבטחים.

"ביקרתי אותו שלושה חודשים אחרי שנכנס למאסר. דיברתי איתו כמו שאני מדברת עם כל האסירים. לגבי המאבטחים - הם צמודים אליי תמיד".

אולמרט העביר ביקורת גם על החיפוש הדקדקני שבוצע בתאו כשכתב את ספרו.

"שירות בתי הסוהר עושה את תפקידו. מי שאינו נשמע להוראות מסתכן בצעדים העומדים לרשותנו, יהיה מי שיהיה".

בעניין אחר, נשמעה גם ביקורת על כך שתנאי הכליאה של אסירים ביטחוניים טובים מדי, לעומת הפשע שביצעו.

"אני רואה באסירים הביטחוניים, אסירים. אין לנו רשות לנהוג אחרת. התנאים בבתי הסוהר קשים, והמאסר אינו קל לאף אדם. בעבר האסירים הביטחוניים למדו בגרויות ותארים באוניברסיטה הפתוחה, היום זה כבר לא קיים. ואגב, רוב ההנהגה הפלסטינית הייתה בבתי הסוהר בישראל. יחיא סנוואר, לדוגמה, ראש החמאס בעזה, היה כאן 22 שנים. מי מכיר אותו יותר טוב משב"ס?"

צילום: צביקה טישלר

מצלמה נסתרת

קלינגר, נשואה לעו"ד מאיר קלינגר ואם לשלושה, נולדה בבת־ים. את דרכה בעולם החוק החלה בגיל 26 כעורכת דין בפרקליטות הפלילית במחוז מרכז. ב־1989 הגיעה ללשכת היועץ המשפטי של שירות בתי הסוהר. בהמשך קודמה ועמדה בראשות מחלקת האסיר בשב"ס וכיהנה כראש חטיבת הכליאה. ב־2015 מונתה לנציבת שב"ס. היא האישה השנייה בתפקיד. "לפני המינוי שלי, כל פעם הגיע לתפקיד מישהו מהמשטרה שלא מונה למפכ"ל, מעין פרס ניחומים. אנשים שלא גדלו בתוך הארגון מביאים משהו שונה, אך גודעים תהליכים קודמים. האופן שבו התנהגו אליי אחרי האירוע שעברתי, מראה שהארגון בשל לעוד נציב מתוכו. יש כאן עניין של מורשת".

ביקשת את התפקיד?

"לא. היינו מספר גונדרים, כולם רוצים את התפקיד. תמיד קיוו שיהיה מינוי מתוך הארגון. פעם אחת כמעט נבחר מישהו משב"ס, ובסוף הוא לא עבר את הוועדה, אז חשבתי שאין סיכוי. שבוע לפני המינוי השר התקשר ושאל אותי אם אני מעוניינת. אמרתי שכן".

הופתעת?

"האמת היא שלא האמנתי. זה היה מרגש מאוד. כשהתמניתי לראש אגף האסיר, אבא שלי אמר לי, 'מה את צריכה את זה? את אישה'. אבא שלי היה סגן־אלוף בחיל קשר, הוא הכיר את הצבא. אמרתי לו, 'זה חשוב לי', והוא בירך אותי. הוא נפטר לפני המינוי שלי לנציבה. אם הוא היה יודע, הוא לא היה מאמין. הוא לא יכול היה לדמיין דבר כזה, שאישה תהיה נציבת שב"ס, אבל הוא היה מאוד גאה בי כשהיה בחיים, ואני בטוחה שהוא גאה בי גם עכשיו".

קלינגר אחראית על 23 בתי סוהר, שבעה בתי מעצר, מרכז רפואי אחד, כ־9,000 אנשי סגל וחיילים וכ־21,500 אסירים ‑ בהם 7,555 אסירים פליליים, 3,631 אסירים ביטחוניים וכ־5,000 עצורים. בנוסף, היא אחראית גם על 2,500 שפוטים לעבודות לתועלת הציבור, ועל מפוקחי יחידת צור — היחידה המיוחדת לפיקוח על עברייני מין משוחררים. יחידת צור עוקבת אחריהם, ובמקרה של הפרת תנאי השחרור או סכנה שיבצעו עבירות מין נוספות, עוצרת אותם ומגישה נגדם כתבי אישום בהליך מהיר, תוך שיתוף פעולה עם הפרקליטות.

בביקור שלה במטה צור במתחם כלא אשמורת מציג מפקד היחידה סגן־גונדר אסף זגורי בשידור ישיר בפני קלינגר כיצד מתבצע מעקב באמצעות מצלמה נסתרת אחרי אחד המפוקחים. "היחידה החלה עם 25 מפוקחים, והיום יש לנו 1,233", היא אומרת בגאווה. במהלך כהונתה גדלה פעילות היחידה ונוספו תקנים ואמצעי פיקוח, בהם גם אמצעים טכנולוגיים, מתוך הבנה שעבירות המין מתבצעות כיום בעיקר באמצעות הרשת. "אם בעבר חששנו מגנים ציבוריים, היום לילדים יש טלפונים חכמים מגיל חמש־שש וההורים לא מודעים לסכנות", אומר זגורי. "אני מדווח לכנסת על שיעור רצידיביזם (עבירות חוזרות ונשנות — נ"ב) של 1.5 אחוז בקרב מפוקחי צור, כששיעור הרצידיביזם השנתי של כלל עברייני המין הוא 20 אחוז. ב־2017 הוגשו 79 כתבי אישום על הפרות צו, ו־48 מפוקחים הורשעו בהליך מהיר. זה אומר פחות עשרות ילדים שנפגעים בשנה. זאת ההצלחה שלנו".

קלינגר, עושה רושם, מאוד מחוברת ליחידה הזאת. "צור חביבה עליי", היא מודה. "השקעתי מאוד ביחידה, ובאמת הם עושים עבודה טובה. שוטר מחפש את העבריין. הוא ירצה להביא ראיות לעבירה ולהרשעה. אנחנו מחפשים את האדם. אנחנו מכירים אותו מבית הסוהר. רבים מהעבריינים משתחררים ואין להם לאן ללכת. אנחנו עוזרים להם במטרה למנוע עבירות. אם אין להם בית נעזור להם למצוא מקום מגורים. אם לא תהיה להם כתובת מגורים, לא נוכל לפקח עליהם. אנחנו אומרים להם, אם יש לך דחף, בוא אלינו. מי שנמצא תחת פיקוח מתנהג אחרת. את המודל של יחידת צור צריך להרחיב לאוכלוסיות נוספות, כמו עברייני האלימות במשפחה".

יש לא מעט ביקורת על יחידת צור, בעיקר סביב העומס המטורף על כל קצין פיקוח, שלא באמת מאפשר למנוע את עבירת המין הבאה.

"יחידת צור צריכה משאבים נוספים, אבל היא עושה תפקידה בהצלחה גדולה".

כשאת מתעסקת בתכנים של יחידת צור או מסיירת באגפים של עברייני מין, את חושבת גם על הילדים שלך?

"אני חושבת עליהם, לכולם יש ילדים בבית. כשהתחלתי להתעסק בנושא, רציתי לדעת כמה עברייני מין יש בעיר מגוריי. מפקד היחידה אמר לי, 'אני לא אגיד לך'. אמרתי לו, 'אתה צודק. אני יודעת שיש'".

אחרי יום מול רוצחים ואנסים, אפשר לחזור הביתה ולהשאיר את זה מאחור?

"עבודתם של רוב האנשים היא חלק מחייהם, וכך גם שלי, אין לעבודה השפעה על חיי מעבר למקובל".

מה ההבדל בין האסירים של היום לאלה שהכרת בתחילת הקריירה שלך? הם מסוכנים יותר? מתוחכמים יותר?

"משפחות הפשע הן תופעה שהתפתחה, גם התעוזה וההעזה. נדמה שבעבר היו כללי התנהגות אחרים בין העבריינים לבין מוסדות אכיפת החוק בכללותם, ובכלל זה שב"ס, שעובד מול האסירים והעצורים כקו ראשון. אנחנו מטפלים בסוהרים מאוימים ובבני משפחתם שמאוימים גם הם".

ואת עצמך מאוימת? מפחדת לפעמים?

"אין עליי איומים ולא היו, אינני פוחדת כלל. זו עבודתי ואני אוהבת אותה מאוד".

דלתות מסתובבות

באחד מבתי הכלא במרכז הארץ מציג בפניה אחד האסירים את ציוריו העדינים. אותו צייר רצח באכזריות קרובת משפחה. באגף לטיפול בעברייני מין היא מתעכבת לצד אסיר שרכון אל השולחן וטווה ציציות. "אני יכול לעשות חמישים ציציות ביום", הוא אומר. "זה עוזר?” היא שואלת, והוא משיב, "לפחות אני מתעסק בזה ולא במשהו אחר".

את מצליחה לנתק בין האסירים לבין העבירות שביצעו?

"כן, אין ברירה. אני לא מתמקדת במה שרע. אני עם הפנים קדימה, מה קורה ביום שאחרי המאסר. ביום שהוא חוזר לקהילה. העבודה בשב"ס היא תפקיד חברתי. שליחות. את לא יכולה לחיות בביטחון בלעדינו, אם זה בתקופת הכליאה ואם זה בחזרה של האסירים לחברה. יש פה עניין ערכי אמיתי. החצר האחורית זה אצלי. זה לא האסירים החשובים — אלא האסירים החלשים ביותר. הם טעוני פיקוח. צריך להסתכל לטווח הארוך — כולם משתחררים מתישהו. בעבר כל השיח בשב"ס היה ביטחון. מבחינתי זה לא הכל. גם הטיפול לא יכול לעמוד לבד. המפתח הוא השילוב".

במהלך כהונתה בתפקידה הקודם וכנציבה פתח שב"ס עשרות מסגרות טיפול וחינוך. באחד מסיורינו בבית הסוהר איילון מציגה קלינגר את "רדיו פוקוס" — מתוכניות השיקום הבולטות שהקימה — שבו אסירים משדרים לכלל האסירים בבתי הסוהר. בכל בתי הסוהר נפתחו כיתות השלמת שנות לימוד ומחלקות גמילה מסמים ואלכוהול.

"אנחנו מטפלים באסירים ששפוטים למאסרים על אלימות במשפחה, ומצליחים להביא אותם למצב טוב יותר, כשהם חוזרים למשפחה ולקהילה", היא מספרת. "יש אנשים שמגיעים לכלא בלי לדעת קרוא וכתוב, וכאן הם לומדים. יש אסירים שמגיעים מרקע כלכלי נמוך, אנשים שלא יודעים לקום בבוקר, שלא עבדו יום אחד בחייהם, ופתאום הם יכולים לכלכל את עצמם. זה מאוד משמעותי. הכליאה בחלקה היא ענישה, אבל היא גם נועדה לתת להם כלים שלא היו להם. לתת להם אלטרנטיבה. אחרי תקופות המאסר שלהם הם חוזרים לקהילה, אז אם הם יוצאים יותר טובים ופחות כועסים, זה טוב לכולם. ברור שיש עבריינים שאי־אפשר לדבר איתם. הם נכנסים לכלא כדי לשמור על הציבור".

בנוסף, פתחה קלינגר את בתי הסוהר למחקר, והשנה יושק "בית סוהר אוניברסיטאי". "חשוב לי ללוות את תוכניות השיקום הניסיוניות שלנו במחקרים אקדמיים, חשוב שההחלטות שלנו יתבססו על עובדות ולא על תחושות בטן", היא מסבירה.

אחת התוכניות שלה היא להשמיש מבנה מחוץ לכותלי כלא איילון כדי לאפשר לאסירים משוקמים, שנידונו לתקופות מאסר ממושכות, לעבור לקהילה בהדרגה, כך שהם ירצו את הזמן שנותר להם עד שחרורם בבית מעבר. "הם יראו את חומות הכלא מבחוץ, וכך תהיה להם תזכורת שמי שלא עומד בתנאים — חוזר. כל הפרה תיחשב כבריחה שמשמעותה חזרה לכלא לכל התקופה". בית המעבר יתאים גם לאסירים שביצעו עבירות קלות, ונידונו למאסר קצר, כדי למנוע חיכוך עם האוכלוסייה העבריינית. "זה לא מיועד לעבירות מין, אלימות במשפחה, לא לעבירות המתה או סמים קשים".

בין תוכניות השיקום הנוספות שהיא גאה בהן: תוכנית טיפול לגברים אלימים, תוכנית המנטוריות בנווה תרצה ש"מישהי נורמטיבית לוקחת חסות על אסירה משוחררת", ובעתיד — פרויקט צהלה שיאפשר להכין אסירים לקראת גיוסם לצה"ל. "אם לא נעשה שיקום – הדלת מסתובבת", אומרת קלינגר.

מאז שהגעת לשב"ס חל בך שינוי?

"אני יותר אופטימית ממה שהייתי. המכלול הוא קשה, אבל עם הרבה תקווה". •

נעם ברקן