לספר את אבא
בא שלי. מאיר קוטס, ניצול בירקנאו־אושוויץ, מספר B 7021.
"ככל שאני מזדקן", אבא אומר, "אני אומר שרק אנשי סגולה מסוגלים לעמוד במסלול כמו שאני עמדתי. אפילו פלדה", אבא אומר, "הייתה מתמוטטת".
רק השבוע אכלנו אבטיח וישבנו במטבח משני צדי השולחן במקומות הקבועים, ואבא נזכר איך הנאצים השתמשו בו כמו בסוס. "שמו אותנו בתור סוסים לעגלות", אבא סיפר, סיפור שלא שמעתי קודם. זה היה בינואר 45'. הוא כבר היה יחיד ולבד. יצאו מפירסטנגרובה, תת־מחנה של אושוויץ, לצעדת המוות. "עגלות עם גלגלים של ברזל" - אבא צוחק בפה מלא אבטיח - "ובתוך העגלות היו שני אנשים במקום סוס, ביצול. והיו חגורות, מהצדדים", אבא מדגים. ככה היו צריכים לסחוב את העגלות.
"ואנחנו", אבא ממשיך, "הלכנו בנעלי עץ והשלג נדבק ונדבק, וחושך מצרים, רוחות ושלגים. הבנאדם היה לו כוח סבל עצום", אומר אבא. "היה יכול להיות ערום ויחף שעות. היום בן־רגע קריר וצמא לך. בשביל זה כשאני מדבר, אני אומר שרק אנשים מיוחדים במינם היו מסוגלים לעמוד בכאלה דברים".
אבא היה בגטו לודז' מפתיחה עד סגירה. "אין אנשים שנפלה עליהם כזו 'זפטה' כמו אלה מלודז'", אומר אבא. בגלל זה הוא כמו סיירת המטכ"ל של השואה. "קומנדו ימי", אבא צוחק. בסוף 39' כבר שלפו אותם מהבית. לקחו ברכבת. "בכי ונהי", אבא זוכר. ואבא שלו, שרץ לקרון ותלש אותם מהרכבת, ושלג דק־דק ואנשים שרצו ונדרסו מתחת לרגליים.
"חמש סלקציות. ארבעה טרנספורטים". כתבתי ואמשיך לכתוב. בלי להבין. "בקרונות משא של בהמות, בקרונות שלושת רבעי, ימים ושעות. אחרי טרנספורט אחד אנשים כבר נחנקו", אומר אבא. "מהדוחק". והוא עבר ארבעה! חיפש תמיד את הגלגל דרך חריץ בקרון הרכבת. ושלג נופל ועשן הקטר שנכנס ועצירה. "לקחו את הקפואים", אבא אומר. מתכוון לאנשים. "וכל אחד תפס ברגל אחת וגררנו אותם. וזרקו. כמו לזרוק קליפה".
"בגלל זה נשארתי אלרגי לרכבות", אבא צוחק. "לפעמים אומרים זה צחוק מתוך בכי", אבא מסביר. "הטכניקה שלי הייתה שאני את כל הדברים סיפרתי תמיד בצורה הומוריסטית, ולא בצורה מחרידה. כל החכמה, מדברים כאלה שיוצאים בהומור, ולא בעצבות", ככה אבא, על השואה.
מלודז' לבירקנאו־אושוויץ. "הבנאדם כבר צלו אותו לפני זה מכל הכיוונים" אבא אומר, "אחרי ארבע שנים של צום. את המילה רעב בכלל צריך להחליף במילון". מבירקנאו לפירסטנגרובה, לעבודת כפייה במכרה. מפירסטנגרובה לצעדת המוות. אחר כך לדורה, עוד עבודות כפייה. מדורה לברגן־בלזן, שם שוחרר, באביב 45'. פעם אחת, במחנה, עבר ניתוח, בהרדמה מלאה. רופא יהודי ניתח אותו. בסתר. "יש עוד אדם שעשו לו ניתוח בנרקוזה?" אבא שואל ועונה. "הרי השמידו אנשים בריאים וחזקים!".
משפחה שלמה שהייתה ואיננה. נמחקה. סבים וסבתות. דודות ודודים. הורים, רצה (רעיה) וזאבל. חמש אחיות. ציפורה וחנה ורבקה ורוחל ורייזלה הקטנה, שהבת שלי קרויה על שמה. "כמו לזרוק את הבנאדם לטרף לחיות טורפות", אבא אומר, על הקריעה מהמשפחה. לאט לאט לא נשאר אפילו אחד. כולם נעלמו.
שנתיים היה בשוודיה. אחר כך עלה לישראל. לחם בצבא ונפצע. התחתן עם אימא. עבד במכרות ובחציבה, מה שלמד אצל הנאצים. פעם כתבו בעיתון שאין חציבה מדן ועד אילת, שאבא לא שם בה יד.
הוא בעל, אבא וסבא שאין כמוהו. האיש הכי חזק, אופטימי, אוהב ואהוב שאני מכירה.
בכל בוקר, בדיוק בשעה 6:47, אבא ואני נפגשים. אני עושה סיבוב עם הכלב ואבא מביא לי קפה חם שאימא הכינה. אנחנו מתנשקים ומתחבקים, ואני אומרת לו שאני אוהבת אותו. ואבא אומר "תודה רבה" ו"תשמרי על עצמך" ו"שמחתי לראות אותך" וצוחק בכל פעם מחדש, שזה כמו בחילופי המשמרות במכרה בפירסטנגרובה. "חסר רק", אומר אבא, "שנגיש אחד לשני מרק מלא קוביות תפוחי אדמה".

