ביום שני השבוע, כשהחל לרוץ בווטסאפ הסרטון שבו נראה צלף של צה"ל יורה במפר סדר על גדר המערכת בעזה, כשברקע נשמעים קולות צהלה וקללות בוטות, היה סגן־אלוף אבישי ברוקנטל, מפקד גדוד 13 של חטיבת גולני, בטקס הענקת דרגות לאחד ממפקדי הפלוגות שלו. בתום הטקס פתח ברוקנטל את הנייד שלו וראה את הסרטון. התגובה הראשונה שלו הייתה: "אוי, זה שלי".
"הקשבתי פעמיים להקלטה", הוא משחזר את אירועי אותו ערב. "לפי הקודים שנאמרו שם זיהיתי מיד שמדובר בגדוד שלי. תוך פחות משעה – אחרי שיחה עם מפקד מחלקת צלפים ושיחה עם מפקד פלוגת צלפים – הייתה לי כבר התמונה המלאה של האירוע המדובר. הרי לכל ירי צלף יש גם דפי תיעוד מפורטים. תוך שעה וחצי כבר העברתי את הממצאים שלי למח"ט".
פרשת הסרטון תפסה את חטיבת גולני בעיצומו של קו סוער על גבול רצועת עזה, התקופה המורכבת ביותר מאז צוק איתן. תעסוקה מבצעית רצופת אירועים, בהם הפרות הסדר בימי שישי, מטען הדגל שהונח על הגדר, חדירת שלושת המחבלים שהצליחו להגיע עד צאלים, ועכשיו גם אירוע הצליפה. הסרטון, שבשלב הראשון נסיבותיו עדיין לא הובהרו לציבור, עורר סערה. אלוף (מיל') גיורא איילנד אף אמר בתוכנית הבוקר של קשת: "רואים פה התנהגות שגובלת לדעתי ברצח בדם קר".
את אלוף־משנה שלומי בינדר, מפקד חטיבת גולני, השיפוט המהיר מרתיח. "רק אתמול (שלישי) חתמתי על התחקיר הסופי של האירוע", הוא אומר בהתייחסות ראשונה לנושא. "צריך להפריד בין שני דברים: בין הצליפה, שנעשתה בצורה סופר־מקצועית וסופר־ערכית, לבין הדיבור שנשמע ברקע, שהוא שיח לא ראוי שאנחנו מגנים. על פי התחקיר, אירוע הצליפה היה תקין אפילו עד רמת הפגיעה במפר הסדר. אחרי שכל ההוראות התקבלו לפי כל הנהלים, ואפשר לשמוע בסרטון באיזה שיקול דעת מדובר – הצלף לא יורה כי יש תלתלית שיכולה להסיט את הקליע ולפגוע במישהו אחר, ואחר כך עוצרים כי יש ילד – בסוף גם הירייה עצמה היא בדיוק לפי הפקודה. ההנחיה במקרה כזה היא לירות לרגליים, לחלק התחתון שלהן. הוא נפגע בדיוק מעל הקרסול".
בינדר מדגיש כי ירי הצלף לא נעשה מאותה עמדה שממנה צולם הסרטון. "היה מרחק של מאה מטרים ויותר בין עמדת הצילום לבין נקודת הירי. אבל מרגע שהסרטון הזה יצא החוצה, חוסר הסבלנות היה מדהים. תמתינו רגע, תבינו מה קרה. אני מבין שדעת הקהל בישראל ובעולם היא זירת פעולה נוספת שאני כמח"ט מחויב לה. כשקורה אירוע כזה, מזיזים לו"ז אחר הצידה ועוסקים בזה. עושים תחקיר שקוף, פתוח וכן, ומוציאים את האמת כמה שיותר מהר. אבל אסור שאיכות התחקיר תיפגע בגלל לחץ חיצוני. אסור שהתחקיר ייפגע כדי שנוכל לצייץ תגובה במהירות. זה מקום לא טוב".
המג"ד היה על הגדר
על פי התחקיר, האירוע שתועד בסרטון התרחש לאחר הכרזתו של נשיא ארצות־הברית, דונלד טראמפ, על החלטתו להעביר את השגרירות האמריקאית מתל־אביב לירושלים. לדברי ברוקנטל, בזמן אותה הפרת סדר גם הוא עצמו היה שם בשטח, על הגדר. "הנוהל ברור. ליד כל עמדת צלפים יש מפקד – מג"ד או סמג"ד", הוא אומר. "כל פתיחה באש נעשית בשיקול דעת. מהרגע הראשון היה לי ברור שלא הצלף צילם. זה צולם דרך משקפת של לוחם אחר, שהיה במרחק גדול מהעמדה של הצלף. מאחר שאני מכיר כל כך טוב את הנהלים ואת הפעילות בשטח, ידעתי מיד שמבחינת התפקוד המקצועי של הוראות פתיחה באש אין מה לדאוג, והכל נעשה כשורה".
לא חששת? לא חשבת מיד על אירוע אלאור אזריה?
בינדר המח"ט מזדעק. "אני לא יכול לשמוע על המקרה הזה ועל אלאור אזריה באותו משפט", הוא כמעט נוזף. "במקרה הזה אין סוגיה ערכית שקשורה לירי הצלף. נקודה. זה צורם לי באוזניים לשמוע שבכלל מזכירים את זה יחד. אחרי שתיחקרתי לעומק את האירוע אני יכול לומר בשקט שזה עוד אירוע מתוך אינספור אירועים שגרתיים. אם היה בו כשל ערכי, זה כבר היה אירוע אחר בעיניי, והייתי מקדיש לו יותר קשב ועוד זמן ניהול. מה שהיה כאן הוא לא כשל ערכי בפעולת הירי, אלא כשל נורמטיבי בשיח שאפילו לא היה קרוב למקום הירי. אני לא כועס על הפרסומים. טוב מאוד שיש לנו קונטרה. שדברים שאנחנו עושים ניתנים לשיפוט. לא צריך לאתרג אותנו ולעטוף אותנו בצמר גפן. התפקיד שלי הוא להגיד יחסית מהר אם אני נותן פה גיבוי מוחלט ואם פעלו כשורה. אבל אם לא יהיו לי לפחות 12 שעות לתחקר, אני לא אדע להגיד אם האירוע טוב או רע".
ומה התחושה האישית כשסרטון כזה מתפרסם?
ברוקנטל: "באופן אישי, הופתעתי מזה שמישהו צילם. יותר מזה, חרה לי שעם כל העבודה הקשה שעושה כוח הצלפים, שכבר חמש שבתות לא היו בבית, ועם כל הדיוק, ההשקעה והמקצועיות, בסוף זה מה שיוצא החוצה. אותו לוחם שצילם ושנשמע מדבר בסרטון הוא גם אחד שבקרבות מסתער ראשון קדימה. בבירור שעשיתי איתו, הדבר היחיד שהדאיג אותו היה שנדיח אותו מלחימה. הוא אמר לי, 'אני לוחם, אתה מכיר אותי'. הוא התחנן שלא נדיח אותו".
וְהִדחתם?
בינדר: "גם טיפול באירועים כאלה צריך להיעשות בפרופורציה. אסור להיגרר לשיפוט מהיר מדי בגלל התייחסות לא אוהדת של התקשורת. אירוע הצליפה היה תקין לחלוטין. לגבי הדיבור, להביע סיפוק זה דבר אחד, אבל אנחנו לא רוצים לשמוע קללות. זה ראוי לגינוי ולטיפול ואכן יינקטו צעדים, אבל מידתיים".
לצד עמנואל מורנו
אל"מ בינדר, 43, נשוי ואב לשלושה, נולד וגדל בחיפה ולמד בתיכון ליאו־בק בעיר. "מגמה ביולוגית, צופים, שנת שירות. אני פה בטעות", הוא צוחק. את שנת השירות עשה ברמת הגולן, התאהב בה באותה תקופה ולימים קבע בה את ביתו.
את רוב שירותו הצבאי עשה בצללים. צמח בסיירת מטכ"ל וביצע בה מגוון תפקידים ומבצעים שמטבע הדברים – והצנזורה – לא ניתן לפרטם. אבל שש שנים לאחר גיוסו נדמה היה שהקריירה הצבאית שלו תגיע לקיצה. מטען שהתפוצץ בקרבתו במהלך תרגיל גרם לו לפציעה קשה מאוד שהצריכה שיקום מורכב וממושך. אלא שלא אדם כבינדר יוותר. הוא הדהים את כולם, החלים כמעט לחלוטין, וחזר ליחידה ולפעילות המבצעית ברמה הגבוהה ביותר.
במלחמת לבנון השנייה הוביל בינדר מבצעים בסיירת מטכ"ל תחת מפקד היחידה דאז, עודד ראור ז"ל. "הערכתי אותו מאוד", הוא אומר. לפני כארבע שנים נפטר אל"מ (מיל') ראור במפתיע מדום לב והוא בן 46 בלבד. אחת מאגדות היחידה, סא"ל עמנואל מורנו ז"ל, שנפל באותה מלחמה, היה מבוגר מבינדר בכמה שנים, אך הם הכירו היטב משירותם המשותף ביחידה. "אישיות מדהימה", אומר עליו בינדר.
בהמשך היה בינדר סגן מפקד סיירת מטכ"ל. מפקד היחידה באותה עת היה אורי גורדין, מח"ט הנח"ל במבצע צוק איתן וכיום ראש מטה זרוע היבשה בדרגת תת־אלוף. ב־2010, לאחר שהועלה לדרגת סגן־אלוף, עזב בינדר לראשונה את סיירת מטכ"ל ומונה למפקד יחידת אגוז, שהייתה אז עדיין חלק מחטיבת גולני ושייכת היום לחטיבת הקומנדו. ב־2012 עבר בינדר לתפקיד מטה, ולאחר פחות משנה הועלה לדרגת אלוף־משנה וקיבל את הפיקוד על היחידה שבה גדל – סיירת מטכ"ל.
תחת פיקודו זכתה הסיירת לצל"ש רמטכ"ל על תפקודה במבצע צוק איתן. ב־2016, כשסיים בינדר את פיקודו על סיירת מטכ"ל, זכתה היחידה לצל"ש רמטכ"ל נוסף על המבצעים שבוצעו בתקופתו. בזכות פועלו הרב, הדברים הרבים שעשה, כמעט בכל מקום, מכונה בינדר בצה"ל, מאחורי גבו, במשחק מילים על שמו: been there done that.
המעבר מפיקוד על יחידת עילית קטנה וממוקדת פעילות כסיירת מטכ"ל לחטיבה גדולה כגולני, עבר אצל בינדר בקלות יחסית. לדבריו, התקופה שעשה כמפקד אגוז, כשזו עוד הייתה שייכת לגולני, הפכה אותו כבר לחלק מהחטיבה.
ובכל זאת, באילו הבדלים נתקלת?
"החוויות שונות מאוד. ברמה טקטית, לאמן חטיבה למלחמה זה לא לתכנן ולהוציא לפועל מבצע. יש כמה נקודות ממשק, אבל באופן כללי זה שונה. אתה לא נבחן על מה שאתה עושה כל הזמן. בגולני מצאתי מפגש מרתק עם כל החברה הישראלית. מצאתי אתגרים חינוכיים, מקורות הנעה. לשמחתי, מ"כים מיחידות כמו 669 ושלדג רואים את האתגר אצלנו ורוצים לבוא ולהישאר בחטיבה. על כל תפקיד מ"פ יש לי לפחות שני מתחרים, ואני לא מדבר על רק הגדס"ר".
הבדל נוסף בין הפיקוד על סיירת מטכ"ל לבין הפיקוד על גולני הוא היציאה מהצללים היישר אל אור הזרקורים של התקשורת. "זה מאוד קשה לי. אני ממש לא אוהב את זה", אומר בינדר, ונזכר איך בסיום טקס ההשבעה הראשון שלו כמח"ט גולני כיכב בדפי הפייסבוק של משפחות הלוחמים שביקשו להצטלם איתו.
אבל נראה שאתה עושה את זה מצוין.
"גם ריצה. זה לא אומר שאני אוהב את זה".
בעוד כחודש וחצי הוא צפוי לסיים את תפקידו כמח"ט גולני ולהעביר את השרביט למחליפו, אל"מ שי קלפר. כשיסיים את התפקיד הוא ייקח את האישה והילדים ויעבור לשנת לימודים במוסד יוקרתי בחו"ל. ומה אחר כך? הוא פורש את ידיו בסימן שאלה. אבל לקצינים שמכירים אותו היטב אין ספק – הוא יוכל להגיע לכל מקום שירצה.
שעתיים שינה בלילה
את הראיון עימו, שנערך שלשום, מסרב אל"מ בינדר בתוקף להגדיר כראיון סיום תפקיד. לדבריו, לא זו המטרה. הוא הסכים להתראיין לכבוד יום העצמאות ה־70 של מדינת ישראל, וגם בעקבות ההד שיצר אותו סרטון, כדי להציג את פניה האמיתיות והיפות של חטיבת גולני.
אנחנו נפגשים באוגדת עזה. בינדר מגיע עם ארבעת מפקדי הגדודים של החטיבה: מג"ד 13 סא"ל אבישי ברוקנטל (33), מג"ד 12 סא"ל סיון בלוך (33), מג"ד 51 סא"ל עדי גנון (35) ומפקד הגדס"ר (גדוד הסיור) סא"ל שמעון סיסו (32). ארבעתם גדלו בחטיבת גולני. בתעסוקה הנוכחית מחזיקים הגדודים של ברוקנטל ושל גנון את הגזרה הדרומית בגבול רצועת עזה, הגדוד של בלוך יושב בצפונית, והגדס"ר של סיסו נמצא באיו"ש.
"האירוע שרואים בסרטון הוא חלק קטן מתוך שלושה שבועות רצופים של פעילות", מסביר גנון. "יש פח"ע קבוע על הגדר. המון אירועים יומיומיים. מטענים. על הרוב בכלל לא שומעים. המציאות כאן מורכבת מאוד עבור החיילים. צלף בגולני מאומן להרוג מחבלי חיזבאללה במלחמה הבאה. זה הייעוד שלו. ברצועת הביטחון בלבנון הצלפים ישבו במוצבים, וכל מי שהתקרב למוצב נורה. כאן הזירה היא אחרת. הפגיעה צריכה להיות מדודה מאוד. זה אתגר מבצעי שספציפי לכאן, לגזרה הזו. אבל זה לא האתגר המרכזי של חטיבת גולני. האתגר המרכזי של גולני הוא המוכנות למלחמה מול חיזבאללה. חטיבת גולני נועדה להסתער עם נמ"רים (נגמשי מרכבה – י"י, ר"ו), אש, טנקים, מרגמות, שיתוף פעולה עם חיל האוויר, לכבוש יעדים בלבנון. כאן בגזרה אנחנו עוסקים בירי מדוד. זה מנעד ענק. אני מאוד גאה בתפקוד של הלוחמים בשלושת השבועות האחרונים הסוערים כאן".
ברוקנטל: "המהירות שבה לוחם צריך להתרגל כאן למציאות אחרת היא מטורפת. לפעמים, תוך כדי הפרות סדר שבהן צריך להפעיל שיקול דעת בכל ירי, אותו לוחם יוכל להיות מוקפץ לנקודה אחרת בגזרה שבה יש דיווח על כניסה של חמושים, והוא חייב לשנות את התפישה שלו לתפישה של לחימה ומניעת פח"ע. פתאום הוא כבר לא נמצא באירוע של הפרת סדר, אלא בעמדה אחרת שבה זורקים עליו מטען. כל קשת התגובות שלו צריכה להיות שונה לחלוטין".
"זה שינוי מוד. היפוך קערה", מחזק בינדר, המח"ט. "שעה אחרי הפרת סדר, שבה אתה צריך לחשוב לפני כל ירי, יכול להופיע מולך מישהו עם תיק על הגב, נשק, רימונים ומטען, וכאן התפקיד שלך הוא להרוג אותו".
למרות העבודה המאומצת של לוחמי החטיבה, בסוף החודש שעבר הצליחו שלושה מחבלים מעזה לחצות את הגדר, חמושים בסכינים וברימונים, לעבור מרחק של כ־20 קילומטרים ולהגיע עד לצאלים.
"זו תחושת פספוס. תחושה של אי־עמידה במשימה", מודה ביושר גנון, שהחדירה התרחשה בגזרתו. "אנחנו עדיין מתחקרים ולומדים את האירוע. היה באותו יום נוהל ערפל מטורף. הגדוד היה פרוש כמה שיותר בשטח. כולם היו מלפנים. ובכל זאת, בסיכומו של דבר, זו חוויה מבצעית של כישלון. קיבלנו דווקא תמיכה עצומה מהתושבים באזור. אנשים התקשרו כדי לעודד: 'אנחנו איתכם', 'אנחנו מבינים'. פשוט מדהים".
כששואלים אותם כמה שעות יוצא להם לישון בלילה בתקופה האחרונה הם שותקים. "האירועים הם סביב השעון", מודה המח"ט בינדר. "עדיף לא לשאול כמה מח"ט ישן בממוצע".
ברוקנטל, נשוי ואב לארבעה, מתגורר בברוכין שבשומרון. הוא גדל בגדוד הסיור (גדס"ר) של חטיבת גולני, ועבר מגוון תפקידי פיקוד בחטיבה עד שהגיע לתפקידו הנוכחי. "כשאשתי שואלת אותי איך אני מצליח לתפקד עם שינה של שעתיים בלילה, אני מסביר לה שהשיטה שלי היא שברגע שאני נכנס למיטה אני משכנע את עצמי שזו שנת צהריים ואז אני קם רענן. היא מצידה אומרת לי שגם היא פועלת בדרך דומה. שגם היא משכנעת את עצמה שזה רק עוד יום עד שניפגש, וככה היא עוברת יום אחרי יום".
הניתוק הפיזי מהמשפחה, מהאישה, מהילדים, בעיקר לנוכח המתיחות הגבוהה בשבועות האחרונים, קשה לכולם. "היציאות עכשיו קצת מורכבות", מודה ברוקנטל. "כולנו פה כבר שלוש שבתות ברציפות, כולל חג הפסח באמצע".
"אני", מודה המח"ט בינדר, "עשיתי טעות. לפני חודשיים החלטתי שהשנה אנחנו מארחים את ליל הסדר אצלנו בבית. אבל בגלל האירועים 'רותקתי'", הוא מחייך. "עשיתי את ליל הסדר עם הלוחמים, על הגדר. אשתי אירגנה הכל לבד ואירחה את כל המשפחה".
כשבינדר אומר שאת ליל הסדר הוא עשה על הגדר, הוא מתכוון לכך פשוטו כמשמעו. לאורך ערב החג היו לוחמי החטיבה פרושים כולם לאורך הגדר, ובכל פעם קבוצה אחרת מתוכם נכנסה לאחד המתקנים הצבאיים שסמוך למקום וערכה ליל סדר.
"זה היה ליל סדר מדהים. כל החטיבה על הגדר", מחייך סא"ל בלוך. "הרב החטיבתי עבר בינינו וערך את ליל הסדר באותו לילה ארבע פעמים. זה היה אחד הדברים החווייתיים שעברתי. גם הלוחמים הבינו. הם קיבלו שם משהו שאין בשום מקום אחר. את עם ישראל. זה משהו שיישאר איתם לכל החיים".
בלוך החל את דרכו בגולני כלוחם באגוז. הוא נשוי ואב לשלושה ומתגורר ביישוב אלון שבוואדי קלט. "זה אתגר לגדל משפחה בצבא, בטח בתפקידים ובתקופות כאלה", הוא מודה. "השיח עם הילדים פתוח על הכל, כמובן, תוך תיווך לגילם. אני שומע מהם לא מעט שאלות מעניינות ומאתגרות. בליל הסדר למשל, הייתי אמור להיות בבית. כשהסברתי לבן שלי, בן שמונה, שאני צריך להישאר בחטיבה ושלא אוכל להגיע הביתה, והוא אמר לי, 'אני גאה בך', הרגשתי שעשיתי את שלי. עם כל הקושי, זה מעניק מסד ערכים למשפחה. לנשות המג"דים והמ"פים יש קבוצות ווטסאפ שלהן. אני מעריץ אותן. הן עובדות קשה".
סיסו, היחיד מבין המג"דים שעדיין ללא ילדים, מחייך. "אשתי מאושרת שאני נהנה מהצבא", הוא אומר. "אני יכול לחזור הביתה ביום שישי, אחרי תרגיל של 120 קילומטרים בגשם מבול, ואני זורח מאושר. כשאני רואה את הלוחמים לא עוצרים זה ממלא אותי".
המשימה שלא הושלמה
בשנת 2007, כשעוד היה קצין צעיר בדרגת סגן, השתתף סיסו במבצע "צלול כיין" ברצועת עזה. במהלך הפעילות נתקל הכוח במחבלים. "ניסו לחטוף לי חייל בתוך מבנה", הוא משחזר. "חצי מהמחלקה נפגעה. אחד מהם נפצע אנוש. לשמחתי, אחרי שיקום ארוך הוא יתחתן בעוד שנה".
באותה תקרית הסתערו סיסו וחייל נוסף שהיה עימו, על חוליית המחבלים, ובקרב מטווח קצר חיסלו את כולה. על תפקודו באירוע זכה סיסו לצל"ש אלוף פיקוד דרום.
הלוחמים של היום שונים ממה שאתם הייתם בתחילת הדרך?
סיסו: "גולנצ'יק מקצועי תמיד יעשה את הכי טוב שהוא יכול, ולא חשוב אם זה במערכות שו"ב (שליטה ובקרה), באם־16 או ברחפן. מבחינה טכנולוגית הדור היום מתקדם מאוד. סמארטפונים, מחשבים. הם יותר טובים מאיתנו".
בלוך: "הדרישות שונות. מבחינת הטכנולוגיה הדרישה היום הרבה יותר גבוהה ממה שהיה בתקופתנו, וגם מבחינת ידע מקצועי, הבנה, בגרות, חיבור למשימה. אבל המורשת של הרעות ושל הדבקות במשימה — אלה דברים שלא ישתנו".
גנון: "הדור הנוכחי הוא מצוין. אחלה לוחמים. טובים יותר ממה שאנחנו היינו. הרצון והשאיפה שלהם לתרום עצומים. זו רוח החטיבה, ה'רבאק' של גולנצ'יק. יש הקפצות, פתאום מטפסים להרים. אין שום שאלות. שמים את הווסטים ומתחילים ללכת".
"אני", אומר בינדר, "יושב כל ארבעה חודשים בישיבות הכנה לגיוס. על כל מקום בחטיבה עדיין מתחרים חמישה מלש"בים. זה טוב יחסית. אבל אנחנו בגישה של לא לעולם חוסן ועושים פעילויות מול החברה כדי למשוך עוד כוח אדם איכותי. בעיניי חשוב להסביר לנוער מה הוא מרוויח משירות קרבי משמעותי. מי שנבחר למסלול פיקוד, מרוויח מקצוע. הוא הופך להיות מחנך, פסיכולוג, מש"קית ת"ש. להנהיג ולהעצים זה מקצוע. זו ההכשרה הכי טובה לתפקידי הובלה בעתיד. אני שומע את זה לא מעט מאנשי עסקים בתפקידים בכירים, גולנצ'יקים בעברם".
"וגם החברות", מוסיף סיסו. "צוות, למשל בגדס"ר, זה חברים לכל החיים. אתה מרוויח חוסן ועוצמה לאזרחות".
בינדר מייחס חשיבות רבה מאוד לסגל הפיקוד הזוטר בחטיבה. "המ"כ החזק" הוא מכנה זאת. "המטרה", הוא מסביר, "היא לפתח כבר בדרג הזה יכולת קבלת החלטות. מ"כ יכול למצוא את עצמו מנותק בעמדה צדדית, או במטע, או במבנה סגור, כשהוא לא רואה את מפקדיו ובקשר לא עונים ושלושה מתקרבים אליו. הוא צריך לקבל החלטה. זה עיסוק חשוב מאוד בעיניי - לפתח מפקדים לחשיבה. להיות הרבה יותר שקולים. המ"כים אצלנו עוברים שיחות חניכה עם מג"דים. המג"דים מתאמנים איתם. הם מקבלים משימות עצמאיות, שותפות בתחקירים, בתדריכים. העצמה. כדי שאם מ"כ כזה במהלך לחימה יידרש להפעיל טנק, הוא יידע להשתמש בקשר ולהעביר הוראות ברורות ונכונות".
גם היום צפויים מפקדי ולוחמי גולני להתמודד עם הפרות הסדר המתוכננות על הגדר. "בגזרה שלנו, בהפגנה השנייה, הגיע מספר קטן בהרבה של מפגינים מאשר בשבוע הראשון", אומר גנון. "העשן מהצמיגים שהם הבעירו פגע גם בהם. הם לא הצליחו להתקרב".
בלוך: "גם חמאס מפיק לקחים. אנחנו רואים את זה מהפגנה להפגנה. מדובר באויב, ואנחנו מתאמנים מול האתגרים שהוא מציב. למרות שהאתגר האמיתי שלנו הוא חיזבאללה, חמאס צריך לפחד, בטח מחטיבת גולני. אני לא רואה שום כוח של חמאס שעוצר את גולני מלהגיע לאיזה יעד שהיא רוצה. והוא מוטרד מזה".
בינדר: "כשמ"מ חוזר אליי מבה"ד 1, אני מדמיין איתו מלחמה. אני דואג שיכשיר את הלוחמים שלו למלחמה, למנהרות, לאויב ב־360 מעלות. אם הוא מוכן לזה, אז בטח שבהתאמות הנדרשות הוא יהיה מוכן להפרות סדר. מה שקורה כאן עכשיו זה לא מלחמה. זה רחוק ממלחמה. לכן, ב־17 השבועות האלה שאנחנו כאן בתעסוקה מבצעית יש מאבק לשמור על כשירות ללחימה – מטווחים, מד"ס, תרגול טכניקות, זיהוי פיר, תרגול במטעים".
ברוקנטל: "עכשיו סיימנו בוחן פלוגה: חודש שלם של הכנות לבוחן — שנמשך שבוע — כלל כושר גופני, קליעה, נוהלי קרב, הכרת חמאס וחיזבאללה".
בינדר: "אנחנו לא אוהבים להצטלם ולא לדבר. הסיבה שאנחנו פה היא שאנחנו מבינים את החשיבות. חשוב שיידעו – חמאס וחיזבאללה – שגדוד 13 עשה בוחן פלוגה. שיידעו שאנחנו נדרשים למשימה הגדולה: ניצחון ללא עוררין".
שאכן יהיה כזה, אם נידרש לכך?
"חד־משמעית".
הראיון עימם נערך ערב יום השואה, שבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות ה־70 למדינת ישראל. "בעיניי", אומר סא"ל בלוך, "יום השואה הוא מהימים היותר מעצימים של המשפחה. אני מחובר אליו מאוד. המשפחה שלי הם שורדי אושוויץ. והחיבור של מה שהם חוו שם, עם גדוד 12 והמשפחות השכולות — שאנחנו מלווים באופן קבוע וששילמו את המחיר היקר ביותר כדי שדבר כזה לא יקרה שוב לעולם — אלה בעיניי שורשי העץ. ימים כאלה גורמים לך לעצור לרגע ולהסתכל לתוך השורשים שלך".
סיסו נקרא על שם אחיה של אמו, סרן שמעון איפרגן ז"ל, לוחם הנדסה שנפל במלחמת לבנון הראשונה. "התפישה שלי היא שעשו את זה לפניי ואני צריך להמשיך", הוא מסביר. "זו בעיניי מעין ירושה או צוואה. 70 שנה למדינה זה אירוע עוצמתי. תמיד אחרי אירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות, שנוגעים בכולנו, מגיעים אליי המפקדים הצעירים יותר בחטיבה, מלאים במוטיבציה, ואומרים: 'שים טופס, אני חותם לעוד עשר שנים'".
כולם איבדו לאורך שנות שירותם חברים קרובים או פקודים. "עוזי פרץ, בן כיתתי, נהרג מטיל נ"ט בהר דב", מספר סיסו בכאב. "בן כובאני שנפל בעזה היה חייל שלי. לפני חודשיים שלושה מחייליי – אשטו טספו, בר יעקוביאן ושילה סימן טוב – נהרגו בתאונת דרכים בכביש 6. צביקה קפלן וצפריר בר־אור שנפלו בצוק איתן היו חברים קרובים".
קפלן ובר־אור היו גם חבריו הטובים של ברוקנטל, ושלושה מפקודיו — עוז מנדלוביץ', גילעד יעקבי ומשה מלקו — נהרגו אף הם בצוק איתן. "בעופרת יצוקה", הוא אומר בצער, "איבדתי גם את הקשר שלי שנפל בעזה, דביר עמנואלוף".
"דגן ורטמן (שנפל בעופרת יצוקה) היה המ"פ שלי", אומר בלוך. "ויונתן וולסיוק, שנפל במלחמת לבנון השנייה בקרב במארון א־ראס, היה חבר שלי לצוות באגוז".
"לחטיבת גולני, שקמה בפברואר 1948, עוד לפני קום המדינה, יש בערב יום הזיכרון הזה 1,476 חללים", אומר אל"מ בינדר. "לקראת סיום תפקידי התחלתי, לפני כשבוע וחצי, בסיור פרידה מהמשפחות השכולות של החטיבה. זה בנוסף למכתב הפרידה שכולן יקבלו ממני. קיים קשר הדוק מאוד בין המשפחות השכולות לחטיבה. לצערי משפחת השכול גדלה. אצלי זה מחדד לא רק את הזיכרון, אלא גם את האחריות למה שאנחנו עושים. לצערי, בתקופתי כמח"ט גולני יש משימה שלא הצלחתי להשלים — החזרתו של סמ"ר אורון שאול. אני מלווה צמוד את אמו, זהבה, ואת האחים. היא אישה מדהימה וזו משפחה מדהימה. הייתי שמח מאוד לסיים את התפקיד כשאורון איתנו בחזרה". ¿
