yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 15.04.2018
    קץ לילדות
    שנים שתום אבני ניסה לחסל את מוגלי, הדמות שגילם בתור ילד והפכה אותו לסופרסטאר מאילת עוד לפני גיל עשר. זה לא עבד. עד שפתח את הכל על ספת המטפל, והכיר את המחירים ששילם, למשל העובדה שפחד להסתובב ברחוב. עכשיו הוא משחק אותה בעוד הצגה בתיאטרון באר–שבע, ואוטוטו בסדרה החדשה 'שלטון הצללים', ומנסה להשתיק את ייסורי המצפון עם הולדת הבת החדשה
    נבו זיו | צילום: גבריאל בהרליה

    כל החיים תום אבני רצה להיות גדול, זה לפחות מה שהוא חשב. בדיוק היום הוא חוגג 32, שחקן תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע מוערך, אבל מגיל עשר הוא היה ידוע בעיקר כמי שגודל בידי זאבים, הילד האיקוני עם החיתול האדום שרדף אחריו כל חייו - מוגלי. במשך שנים אבני ניסה לחסל את מוגלי, אבל הצל הזה לא הרפה. החמצן של מוגלי נגמר רק כשאבני עצמו הבין שהוא כבר לא שם. גזר על עצמו צום של שנתיים מהפקות מסחריות ומעולם הילדים, החל לקבל תפקידים דרמטיים איכותיים, ובמקביל התחתן עם השחקנית והזמרת לירז צ'רכי והפך אבא לבתם ג'וּן. אין יותר מבוגר מזה.

     

    "ג'ון נולדה בדיוק ברגע שבו קרה כל מה שרציתי שיקרה מבחינה מקצועית. אומרים שילד שנולד מכניס אותך לפרופורציות, אבל אותי זה רק הוציא מפרופורציה. קיבלתי את תפקיד רומיאו בתיאטרון באר־שבע, הנקודה שבה חלמתי להיות. הכי רציתי לחגוג ולהתמסר לזה, אבל בפועל נדרש ממני להתחיל לתפקד כאבא: לקום בשש וחצי ולשים אותה בגן, ולהכין סנדוויצ'ים, ולמצוא את עצמך מנדנד נדנדה ומהנהן להורים במקום לעוף על עצמך.

     

    "הייתה תקופה שבאמת לא תיפקדתי כאבא. מספיק שאתה חושב לא לקום בבוקר או מתמסר לסדרת הצגות ולא נמצא בבית, הייתי בעיקר מנותק רגשית מכל זה. מלא בייסורי מצפון על זה שאני לא בבית, מוצף בחרדות. כל מה שרציתי היה להסיר מעצמי אחריות, לשכב על הרצפה ולדפוק עם הידיים והרגליים ולצרוח, שמישהו מבוגר יבוא לקחת אותי משם ויעזור לי. אמא ואבא, תצילו אותי".

     

    תנו לי לשים מחדש את החיתול של מוגלי?

     

    "הילד על המסך זה אבא". אבני ואשתו לירז צ'רכי מטיילים עם בתם
    "הילד על המסך זה אבא". אבני ואשתו לירז צ'רכי מטיילים עם בתם

     

    "תנו לי רק לשחק ותדאגו לי, כמו כשהייתי בגיל עשר".

     

    כניסה של ילד לעולם של מבוגרים היא כמו התעסקות עם המאזן האקולוגי שבטבע, כל נגיעה קטנה מייצרת שריטה ושינוי במרקם העדין. באותו רגע נראה שהכל עבר בשלום, אבל כמה שנים אחרי, המחירים האמיתיים התחילו להתברר. אבני חשב שהוא בקונפליקט בין האבא שהוא רוצה להיות לאמן שאין לו זמן להיות אבל בפועל הבין שהדרמה שהתחוללה בו קשורה לשני קצוות אחרים - האם הוא בעצמו מבוגר או ילד? זה היה גם הרגע שבו הפסיק לנסות לחסל את מוגלי והתחיל לבחון בטיפול את כל מה שקרה לו בתור ילד. עד אז מעולם לא עשה זאת.

     

    "תמיד כששואלים אותי על הילדות שלי בהשוואה לסיפורים של ילדי פלא בחו"ל אני אומר שאני לא סיפור מעניין - לא הידרדרתי לסמים, לא מצאו אותי זרוק בסמטה חשוכה, לא הלכתי לרצוח את ההורים שלי, הם לא התגרשו מריב על הכסף וגם לא תבעתי אותם. הילדות שלי הייתה באמת נהדרת. אבל זה יותר מורכב, כי בעצם יש לזה השלכות ומחיר, ורק בשנים האחרונות אני מתחיל להכיר בו".

     

     

    × × ×

     

    כדי להבין כמה מפורסם היה אבני צריך בעיקר להיזכר כמה דרכים מעטות היו אז להתפרסם. שנת 1996, לאינטרנט מתחברים לפי דקות כדי לבדוק אם הגיעה הודעה בהוטמייל, הסלולר הוא מכשיר עם כפתורים, ובטלוויזיה בערב כולם צופים בערוץ 2 עם 49 אחוזי רייטינג. "וערב אחד הגעתי להופיע בתוכנית של דודו טופז בשיאו, הייתי בן עשר. נתנו נאמבר מתוך 'ספר הג'ונגל' ולמחרת כולם ידעו מי אני. ואז הבנתי שאני לא בקנזס יותר. נגמר הסיפור, לא יכולתי ללכת במסדרונות בית הספר בלי שהעיניים מופנות אליי. לא היו עוד ילדים כמוני על המסך או על הבמה אז. אם מישהו איפשהו בסוף שנות ה־90 היה צריך ילד לשחק במשהו, הוא היה מתקשר לסוכנים שלי או להורים שלי".

     

    גרתם באילת. איך הגיבו אליך ברחוב?

     

    "לא הייתי מסתובב ברחוב. לא יכולתי. היו מזהים אותי והייתי קטן פיזית וקטן בגיל וזה היה אירוע מפחיד. אנשים באים להצטלם איתך או מבקשים חתימות או קבוצות ילדים שמחכים לי מחוץ לבית. זה לא ללמוד בבית ספר כמו כולם אלא להגיע כשזה מסתדר, להגיע למבחנים וללמוד את כל השאר בבית עם מורים פרטיים. חברים בבית ספר היו לי תמיד אבל היו לי גם חברים בני 20 ו־30. חברים על אמת, אנשים שהייתי נפגש איתם בבית קפה והיו לנו שיחות כשהייתי מגיע לתל־אביב בגיל 11 ו־12".

     

    ואיך היה בבית ספר?

     

    "תמיד העדפתי לקפוץ מעל הגדר בשער האחורי מאשר לצאת מהשער הקדמי ולפגוש את כל הילדים שהיו מתאספים מכל קצוות העיר לפגוש אותי. תגובות של ילדים היו יכולות להיות אכזריות אם היית פוגש אותם ברחוב. יש הרבה תוקפנות בלהיות ילד מוכר בחברה של ילדים, כשמביטים בך יש עיניים מעריצות ואוהבות אבל גם מקנאות ושונאות".

     

    פעם היינו אומרים את הטוקבקים בפנים.

     

    "זה נכון. מ'איזה נמוך הוא במציאות' עד 'מי הוא חושב שהוא', 'יאללה', 'מתלהב' וכאלה. זה נגע בי מאוד אבל עם הזמן פיתחתי יכולת לעבור במסדרון ולקבל את צבעי ההסוואה של הקיר בלי לייצר קשר עין".

     

    הייתה לך חברה מהכיתה?

     

    "לא. החברה הראשונה שלי הייתה אגם רודברג בגיל 17".

     

    ואיך כל זה שינה אותך?

     

    "כשילד בן עשר מסתובב בחברה רק של מבוגרים קורים לו שני דברים: הראשון - הוא חושב שגם הוא מבוגר ומתחיל להתנהג כמו מבוגר. התחלתי למדוד את עצמי לפי לוח זמנים של אנשים שגדולים ממני ב־30 שנה. כשהייתי בן 16 לא הבנתי למה אני לא עושה תפקידים של ששון גבאי. זה החזיק אותי כל הזמן בתחושה של חוסר מנוחה. הדבר השני הוא שאולפתי לראות את העולם מזווית של ילד. המשכתי לחוות את העולם כמו ילד בעולם של מבוגרים".

     

    ומה קורה כשאתה באמת גדל?

     

    "כשהייתי קטן ידעתי שכל מה שצריך זה לחייך, להיות מקסים. בינינו, לא עשיתי הרבה יותר מזה. אינסטינקטים מאוד טובים ולרכוב על הטיקט המקסים מכל כיוון אפשרי. עם השנים טיקט החמידות נגמר, אתה מסתכל לצדדים ואתה כבר לא הילד היחיד שפונים אליו כשצריכים ילד. פתאום אתה אחד מני רבים שמתמודדים על אותו תפקיד. וזה עלבון כל כך גדול".

     

    פג הקסם.

     

    "ולחייך כבר לא עובד. אבל החוויה האישית היא - למה יש עוד שחקנים? ומה זאת אומרת אודישן? אני חייתי חוויה שאני צריך לשחק את כל התפקידים בעולם, אגב גם של נשים. רומן גארי כתב שמי ששתה בילדותו ממי מעיין נובע יישאר צמא כל ימי חייו. לי היה שם מנוי, הייתי על הבאר, שתיתי מהמוביל הארצי, וכנראה שאני אשאר צמא לנצח".

     

     

    × × ×

     

    בינתיים הוא שותה לא מעט, וטעים לו. אבני פרש מעולם הילדים ומהפקות מסחריות, "פיתחתי לזה ציניות מאוד גדולה עד כדי סלידה. התגרדתי בכל הגוף מלעמוד בכל מיני שורות ולשיר דברים מגוחכים בהצגות או בערוץ הילדים". ואז המציא עצמו מחדש כשחקן בתיאטרון באר־שבע. קיבל תפקיד ועוד תפקיד והפתיע והבריק ב'רומיאו ויוליה' שהיה מעין חותמת נוספת לגבריות שצמחה בו. עכשיו עולה בתיאטרון באר־שבע הצגה חדשה בכיכובו - 'פרפרים הם חופשיים', ובקרדיטים (לצד המחזאי לאונרד גרש והבמאי אלדר גרויסמן גוהר) נמצא שמו של אבני כמתרגם. זה כבר המחזה הרביעי שתירגם עבור התיאטרון. חוץ מזה גילם את ג'רמי ב'החטאים' של אבי נשר ואת אדם רוזן ב'סברי מרנן' בקשת זו העונה הרביעית, וגם, בין שתי הפגישות שערכנו, נולדה לו בת נוספת.

     

    "וזה שק חדש של ייסורי מצפון. כמה דקות אחרי שהתינוקת נולדה לירז ואני התחלנו לבכות מהתחושה הקשה של מה שג'ון, הבת הבכורה שלנו, הולכת לעבור. היא מאוד מתרגשת כרגע אבל אנחנו מרפדים את הפינות בבית ומעלימים את הסכינים. בגדול זו תחושה של בגידה, אתה מבין נורא מהר שיש אהובה חדשה".

     

    ועוד דבר שקורה בחייו, בעוד כמה שבועות תעלה ב־HOT הסדרה 'שלטון הצללים'. "סדרה שמוציאה לאור את מי שמושכים בחוטים בכנסת", מסביר אבני. "אני משחק את היועץ הפרלמנטרי המנוסה ביותר".

     

    מה למדת על זה?

     

    "פגשתי המון יועצים פרלמנטריים מימין ומשמאל, הכניסו אותי לחדרי חדרים. מהרגע שהתחלתי לעבוד על הסדרה הזו נכנסתי לחרדה שאני לא יוצא ממנה עד היום. הבנתי מהם שאין כזה דבר 'אידיאולוגיה', אין כזה דבר 'טובת המדינה'. יש לנו ראש ממשלה ועוזריו שטורחים להגיד לנו מי אוהב את המדינה ומי לא, אבל מאחורי הקלעים אין דבר כזה 'אהבת המדינה'. פגשתי בפוליטיקה חבורות אנשים שרוצים כוח וכיסא, והכיסא משחית אותם. הם מקיימים תפקיד פרזנטורי, סיסמה שהם רצים איתה, הם מגלמים תפקיד".

     

    הם משחקים טוב?

     

    "הם משחקים בצורה קלישאתית ושטחית אויבים אחד של השני. אבל ראיתי את האנשים האלה צוחקים ומבסוטים יחד, וברגע שנדלקת מצלמה הם מקיימים דמויות שונות שנלחמות על אידיאולוגיה. אלא שאידיאולוגיה לא קיימת שם. והדבר הכי אבסורדי, זה שכל מה שאנחנו רואים הוא לא האמת. עושים לנו הצגה כל הזמן של דחיפות, של דרמה, של מלחמה, או עם השכנים שלנו או בינינו. הרי הסיכוי שנמות מטיל איראני או מכל טיל קטן יותר משנמות בתאונת דרכים או סרטן. וברגע שאתה מבין שאנשים שיושבים שם משמאל ומימין, טובת הציבור לא באמת קיימת אצלם - זה מחריד".

     

    הבנתי שהדמות שלך מבוססת על דמותו של משה קלוגהפט – יועצו של בנט שייעץ לאחרונה גם לתמר זנדברג שניסתה להסתיר את זה.

     

    "קלוגהפט הוא היועץ לענייני ספינים של הסדרה. יצא לי לשבת איתו הרבה, במובנים מסוימים הדמות שלי מבוססת על הפעילות שלו".

     

    למדת להיות ציני בשתי שניות?

     

    "כשקראתי את התסריטים אמרתי, 'לא הגיוני'. אחרי שישבתי איתו הרשיתי לעצמי ללכת הרבה יותר רחוק עם הציניות והזדוניות של הדמות שלי".

     

    כי הבנת שזה קיים?

     

    "כן".

     

    זה עצוב.

     

    "זה מחריד, זה מזעזע. המלחמה העיקרית פה נהייתה - הרבה בגלל קלוגהפט – מי אכפת לו מהמדינה ומי בוגד. ועל פי אמות המידה האלה אני כנראה נחשב בוגד. כולם מתהדרים באהבת המדינה אבל בשיחות של האנשים שמנהלים את המדינה זה לא קיים. הם מוכרים לנו את זה כדי להעצים את היצרים בינינו".

     

    הוא עבד אצל זנדברג.

     

    "ובסופו של דבר מה התוצאה? מי הוחלש? לא יודע אם זה היה טריק מכוון, אבל בוא נגיד שאני לא אתפלא".

     

    ובעניין אחר, מה אתה חושב על הפקות לילדים היום ולפני 20 שנה, כשהיית שם?

     

    "רוב הילדים היום צורכים תכנים בלי שום סינון, גם ג'ון צופה ביוטיוב בתכנים שעולים לה אחד אחרי השני. ויש תכנים שאתה מסתכל על מה שהם עושים וזה ברמת להזמין להם משטרה. הם מביאים את השטויות העילגות מהסלון שלהם לסלון שלי, ובהרבה מקרים הם נהיים כוכבי הילדים היום. פעם תרבות לילדים הייתה מקום לעשות בו אמנות ועל הדרך גם לייצר כסף, היום זה הפך למפעל מסחרי שמשתמש באמנות כדי לייצר כסף".

     

    כאבא לשתיים אתה בבעיה.

     

    "אני לא בבעיה, אני לא אחראי על ילדי העולם אלא על שתי הילדות שלי. אולי משרד התרבות צריך להוציא מין תו תקן כמו של רכב שכתוב עליו כמה הוא מזהם את הסביבה, אז אותו הדבר - כמה הצגה מזהמת את המוח של הילדים שלנו. מצד שני, עם שרת תרבות כמו שלנו, אולי עדיף שנחכה עם זה".

     

    הבת שלך כבר צפתה בך כמוגלי?

     

    "ברגע שהיא הגיעה לגיל מסוים מצאתי את עצמי מרגיש צורך להשוויץ בדברים שעשיתי, אז הדבר הראשון שדחפתי לדי־וי־די זה ספר הג'ונגל. זה מאפשר להסתכל אחורה באהבה ועם נוסטלגיה. לקח לי הרבה זמן לשכנע אותה שהילד על המסך זה אבא. זה בילבל את שנינו. אותה ברור למה, ואותי כי הילד שם היה במשך הרבה שנים אויב שלי. פתאום להתעקש שהוא זה אני, יכול להיות שזה מה שסגר את הסיפור אצלי".

     

     

    nevo21@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 15.04.18 , 23:11
    yed660100