סביב השולחן ארבע נשים - ל' הלוחמת, נ' החוקרת, א' הדסקאית וש' הסייבריסטית. שלוש הראשונות, הוותיקות והבכירות יותר, כבר מכירות זו את זו. הן מכהנות כראשי ענפים בשירות הביטחון הכללי, המקבילה לסגן־אלוף בצה"ל. אחת מהן עשתה היסטוריה כאישה הראשונה בתפקיד, חלוצה בתחומה. כולן מאומנות היטב לשמור סוד, אך הפעם הן מדברות, מציצות מעולם הצללים, וחושפות טפח ממה שנגזר עליו להיות סמוי מן העין.
כולן עובדות במערכת דינמית ומשתנה, לעיתים תחת לחץ רב ואחריות כבדה מנשוא. כל טעות ופספוס עלולים להסתיים באסון. כל הצלחה משמעה הצלת נפשות. ל' הלוחמת מצאה את עצמה לא פעם לבד בקו התפר או בשטח עוין: "יש פחד וחוסר ודאות, אבל זה לא כמו בסרטים. יש מעגלי אבטחה של הדסק ומודיעין בחפ"ק וצוותים בשטח שעושים את עבודתם כדי לשמור על ביטחון הכוח. גם ברגעי מתח הרגשתי ביטחון ביכולות שרכשתי, בכיסוי ובעמיתים שלי לעבודה". נ' זוכה לאיומים מצד נחקרים וגם חוותה אירוע של תקיפה: "פעם אחת נחקר השתולל ופגע בי. איומים של 'מה אעשה לך כשאשתחרר' אני כבר לא סופרת".
א' הפכה לכוכבת בתחומה, אחרי שכבר כדסקאית מתחילה הביאה לפענוח של פיגוע ולמעצר של מחבל: "הייתי חדשה בשירות והגיע מידע מחקירה. אחרי שיחה עם החוקר ישבתי במשך ארבע שעות וערכתי כל מיני בדיקות. חשבתי שמי שביצע את הפיגוע זה אדם מסוים והמלצתי לעצור אותו. זה אכן היה המפגע. זה היה הלם. אם זה מה שקרה בחודש הראשון לתפקיד, מה עוד מחכה לי בהמשך?"
ש' ניצבת מול אתגרים טכנולוגיים שצעירים בגילה יכולים רק לחלום עליהם: "אנחנו מתמודדים ביום־יום שלנו עם קשיים ובעיות שעד לא מזמן חשבו שהם בלתי ניתנים לפיצוח. ההתמודדות היא גם טכנולוגית וגם תפיסתית - שוברים קונספציות. הצוות שלנו יוצר שינוי דרמטי באופן ובתפיסה שבו השירות מייצר מודיעין ומסכל איומים באמצעות סייבר שנועד לאתר מפגעים בודדים".
סגירת מעגל עם האח שנפל
הראיון הנדיר הזה - "נדיר מאוד", אומרים בשב"כ, שלא במקרה תיזמן אותו לחגיגות ה־70 של המדינה - מתקיים במשרד מואר אי־שם במרכז הארץ. שולחן עגול. עוגה ריחנית שאף אחת מהן לא נוגעת בה, ופלחי פירות הדר ערוכים בכלים נאים. הכי רחוק ממסדרונות אפלים, ובכל זאת מתח באוויר. לא קל להן לדבר. הן חוששות לחשוף סודות, נזהרות שלא יזהו אותן ולוקחות בחשבון מה יאמרו עמיתיהן לעבודה.
הנוקשות והמתח מתפוגגים בעיקר הודות לנ'. קשה לעמוד מול הכריזמה וחוש ההומור הכובש שלה. זה בדיוק מה שנדרש ממנה כחוקרת, להמיס אנשים, לקנות את אמונם. "התפקיד שלי מחייב להיות אתה עצמך. להיות אותנטי. מי שמזייף לא יצליח", מסבירה נ'.
היא הייתה לוחמת קרבית בצבא, משם התגייסה לשב"כ כמאבטחת רכזים. ב־2002 עברה קורס רכזים וחוקרים והייתה בין הנשים הראשונות בשב"כ שהפכו לחוקרות. אחרי שמונה שנים כחוקרת בגזרת רמאללה מונתה לראש צוות חוקרים - האישה הראשונה בתפקיד ניהולי בתחום החקירות. "יחד איתי היו עוד שלוש נשים ב'אולפן' (בית הספר לשפות של השב"כ, י.א) רכזים חוקרים. שתיים לא סיימו את המסלול. אחת עדיין עובדת. לשמחתי כרגע נקלטות נשים נוספות".
ואת אמא לילד בן שבע.
"בן שבע וחצי", היא צוחקת, "ביום שישי בדיוק חגגנו חצי. חצי עוגה, חצי מתנה".
מה זה חצי מתנה?
"הילד אוהב קקרים, זה דמויות כאלה עם אסלה. אז ביום הולדת חצי הוא קיבל אסלה בלי הבובה. שנה קודמת זה היה חצי פלסטלינה. הוא ממש מתבאס ממתנות חצי, אז אחר כך אני משלימה את המתנה כדי שזה יעבור חלק".
את חצי העוגה היא אופה בעצמה. "לקחתי שנת חופש מהשב"כ ולמדתי קונדיטוריה". את החופשה ההיא ניצלה גם להשלמת תואר שני בלימודי איסלאם ומזרח תיכון.
בת כמה את?
"שלושים פלוס. שלושים פלוס עשר, פלוס אחד. את יכולה לרשום ארבעים פלוס. גיל טוב. מוחמד קיבל את הנבואה בגיל ארבעים".
משמאלה של נ' יושבת א'. גם היא בת ארבעים פלוס. אם לשלושה. גרה במושב בו גדלה בדרום, "ליד ההורים". בצבא שירתה בתפקיד משמעותי והייתה מצטיינת. "הייתי האישה הראשונה בתפקיד מסוים, לא קרבי וגם לא קשור למודיעין. אני לא יכולה לפרט כי זה יחשוף אותי", היא מתנצלת. "למדתי תואר ראשון ושני בסוציולוגיה, ואפילו התחלתי לעבוד כיועצת ארגונית, עד שהבנתי שזה לא בשבילי.
"ראיתי מודעה מסקרנת בעיתון. לא היה לי מושג לאיזה תפקיד אני מגישה מועמדות. בקורס הייתי בהלם, כי לא היה שום ידע מוקדם על העולם העצום הזה של קהילת המודיעין".
א' החלה לעבוד בשב"כ ב־2004 כדסקאית במרחב ירושלים. כיום היא מכהנת כראש שלוחת דסק בנגב. "הדסק הוא תחום שיחסית יש בו יותר נשים", היא אומרת, "קרוב לחצי".
והתפקיד של דסקאית הוא לרכז את כל המידע? כמו אנליסט?
"זה דומה ושונה. מעבר לתכלול של כל המודיעין ולבניית תמונה זה גם לתת את ההוראות איזה מודיעין צריך עוד לאסוף, כלומר להוביל את הסיכול".
כמה את רואה את שלושת ילדייך?
"מעט מאוד. היום עוד פחות. כעובדת מהשורה הצלחתי לשמור על איזון. עכשיו, בתפקיד הניהולי, פחות. יש לי הרבה תמיכה מהבית: בן הזוג, ההורים שלי, ההורים שלו, מטפלת, עוזרת. זה מערך סיוע שלם שמגויס למטרה".
את מנהלת גם את דסק מערך הסיוע הביתי?
"לגמרי. שני החמ"לים מתנהלים במקביל".
"אצלנו יש שותפות בניהול הדסק", מבהירה ל'. "שנינו עסוקים, שנינו מחויבים ומחוברים לשתי החזיתות. תמיד שואלים את הנשים על המחיר המשפחתי. זו הבניה תרבותית. גם גברים משלמים מחיר. אני לא חושבת שיש הבדל, ולכן אני לא מוכנה לנהל שיח על המחירים".
ל', 35, בוגרת תואר במדעי ההתנהגות וניהול משאבי אנוש ותואר שני בייעוץ ארגוני, היא אם לשניים, שחזרה מחופשת לידה לפני חצי שנה. יש בה שילוב מיוחד, כמעט בלתי אפשרי, של קשיחות ועדינות. היא גבוהה מאוד וחיוכה רך. אחרי שירות מגוון בשב"כ היא עומדת כיום בראש צוות לוחמים ביחידה המבצעית של הארגון. את בן זוגה פגשה בשירות, והוא מכהן בתפקיד ניהולי בתחום החקירות. "אנשים תמיד אומרים לי 'איזה מזל שכל המשפחה גרה קרוב כל כך', ואני עונה: זה לא מזל, זה מנוהל. כולנו גרים קרוב לשירות וקרוב למשפחה".
המשפחה כוללת גם את שתי אחיותיה של ל' שבני זוגן לוחמים בשב"כ. "אני חיברתי בין אחותי האמצעית לבן זוגה, והם חיברו בין האחות הקטנה לבן הזוג שלה. ערכתי את טקס החתונה של האחות הצעירה. זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי".
אז איך נראית אצלכם ארוחה משפחתית?
"אנחנו מתייחסים לארוחת השבת בז'רגון המבצעי", היא מגחכת, "אבל לא באמת מדברים סודות. במציאות החיים שלנו נדיר בכלל שנשב כולנו יחד".
אחד חסר תמיד בשולחן השבת. הבן הבכור. אחיה של ל', קצין ביחידה מובחרת, נהרג ב־2002 בהיתקלות עם מחבלים. ל' הייתה אז חיילת, מדריכת כושר קרבי, באותה יחידה של אחיה. "בליל הסדר שבו אירע הפיגוע במלון 'פארק' הייתי בכוננות ביחידה והקפצתי את האח שלי. כמה חודשים אחר כך הוא נהרג במהלך מעצר של אחד ממתכנני הפיגוע. אף פעם לא דאגתי לו. לא חשבתי שיכול לקרות משהו לבן אדם כמוהו. זה היה אקורד הסיום של השירות הצבאי שלי, שהסתיים בקול ענות חלושה.
"אחרי השחרור ראיתי בעיתון מודעה עמומה, שמחפשים נשים בעלות כושר קרבי, ונדלק בי הניצוץ. הייתי צעירה ובכושר, לפני הצבא הייתי ספורטאית מקצועית. עברתי מיונים והתגייסתי לשירות. אח שלי נהרג בפעולה שיחידת המבצעים של השב"כ הייתה מעורבת בה, אז מבחינתי זו הייתה סגירת מעגל".
ש', הצעירה מארבעתן, בת 25, נשואה בלי ילדים, הגיעה לשירות כעתודאית, ואת שירותה הצבאי היא עושה בשב"כ במסגרת תוכנית מצטיינים. "למדתי תואר ראשון בהנדסת תוכנה ותואר שני במדעי המחשב. הייתי בקורס קצינים, ואז הגעתי לפה. בניגוד לעתודאים שלרוב משובצים לתפקיד בלי הרבה אפשרות לבחור, אני בחרתי את הסייבר של שב"כ. היה תקן אחד, ומאוד רציתי דווקא אותו, כי במקומות קטנים יש הרבה יותר השפעה.
"אני עוסקת באיתור מפגעים פוטנציאלים ברחבי הרשת, בצמוד לחטיבות הסיכול. אין אח ורע בקהילת המודיעין למבצעים שעושים אצלנו. אנחנו יכולים להציף מפגעים עוד בשלבי התכנון, להעביר את הפרטים שלהם לחטיבת הסיכול, והם יכולים לשלוח רכז, לחקור ולסגור מעגל.
"התפקיד דורש הרבה יצירתיות. זו הסתכלות על סייבר מכיוון אחר. כולם בעולמות הסייבר רגילים לחשוב על פרצות ועל כלים. אנחנו מביאים תובנות מהתמונה הגדולה, בלי תקיפה. העבודה היא מחקר. כולם היום מדברים על BIG DATA, ובכן, אצלנו זה הדבר האמיתי.
"אצלנו באגף יש גם חיבור הדוק בין אנשי הטכנולוגיה והשטח. זה מאוד ייחודי לארגון ולא רואים את זה הרבה במקומות אחרים. אני לא חושבת שחייל במקומות אחרים במודיעין יכול לראות את הקשר בין מידע שהוא הביא לבין פעילות בשטח. אני נמצאת בקשר ישיר עם רכזים, ביום־יום, ברמת הטלפון. אני גם לוקחת חלק פעיל במבצעים ויכולה להתמודד עם אירועים בהם צריך לתת מענה לצורכי השטח בזמן אמת. זה מרגש ומביא הרבה ערך ומשמעות לעבודה. בטח שאין מה להשוות בין פיתוח אפליקציה באיזו חברת היי־טק לבין מחקר שיכול להציל חיי אדם".
כמה נשים יש בתחום הטכנולוגי?
"אני רגילה להיות האישה היחידה בחדר, ואני בסדר עם זה. בכיתת מחוננים יש חמש בנות מתוך 20 תלמידים. בצבא יש שלוש בנות מתוך 20 חניכים. בענף שלנו עד לפני שנה הייתי הבחורה היחידה. לאחרונה נוספו עוד שתי בנות. יש מגמת שיפור וקידום נשים גם בעולמות שלנו. הייתי בדיון, שבו נדרש סבב להתייחסויות המשתתפים. אני התייחסתי ראשונה, ומנהל הדיון אמר אחריי 'הדיון נסגר, ש' צודקת'. בגדול, אני לא מרגישה יחס שונה לטוב או לרע. העיסוק בסייבר הוא מקצועי נטו. הצחיק אותי שפעם, עוד לפני השירות בשב"כ, הגעתי לכנס וחשבו שאני זאת שבאה לסדר את המצגת, ולא זאת שתעלה לבמה להציג".
העז של חמישי בערב
"בגדול", מנתחת נ' את התפקיד של כל אחת, "ש' תאתר את המפגע, תעביר את המידע לא', א' תבנה לנו תיק מודיעיני ותעביר את הפרטים לל'. ל' תעצור אותו, ואני אקבל אותו ל'שיחת היכרות קלה'", היא מפלבלת בעיניה וחברותיה צוחקות. "זה המעגל המודיעיני השלם", מבהירה נ', "ככה הארגון עובד, גם אם זה לא קרה אף פעם בפועל, כי כל אחת מאיתנו עובדת במרחב אחר".
"לפעמים אחרי שהדסק יקבל מידע טכנולוגי ויתחיל לבנות תיק, הוא לא מיד יעצור את המבוקש", מעירה ל'. "ברוב הפעמים הדסק יבקש להרחיב את תמונת המודיעין ואז יפנה אלינו, ליחידת המבצעים, כדי שאנחנו נשלים את התמונה באמצעות היכולות המיוחדות שלנו, ורק אחר כך יתבצע מעצר".
ל', מה התפקיד של אישה ביחידת המבצעים?
"קודם כל להיות לוחמת ככל אחד מהלוחמים. היא עוברת בדיוק אותה הכשרה והיא משובצת לתפקידים שונים. מהותה של יחידת המבצעים היא לא רק ביצוע מעצרים. יש לה אחריות גם על סיכול טרור, אבל היא אחראית גם על סיכול ריגול, וזה עולם תוכן אחר.
"זה היופי. זה גם וגם. גם שותפות בסיכול טרור נקודתי וגם להיות שותפים בפעילות ארוכת טווח שדורשת השלמה של תמונה מודיעינית, עקב בצד אגודל, במעקב אחרי אובייקטים שהם לא המחבל והפצצה המתקתקת, ממש לא, להפך. הם מגיעים מעולם התוכן של הריגול הנגדי. בעולם הזה לנשים יש יתרון מאוד משמעותי בגלל יכולת ההיטמעות שלהן בשטח ומגוון הכיסויים שהן יכולות להחליף. ושם זה אזור שאין לנו בו שותפים. יחידת המבצעים של השב"כ פועלת שם באופן בלעדי.
"בנוסף לעבודה השוטפת יש גם צוות כוננות. ואז ברגע שיש הקפצה זה מאפס למאה. גם כשאני לא בכוננות, אבל פקודים שלי מוקפצים, אני לא מסוגלת להישאר במיטה לישון. לרוב אני גם לא מסוגלת להישאר בבית והולכת לחפ"ק. מפקד מרגיש מחויבות להיות עם האנשים שלו בשטח".
מה התדירות של הקפצות כאלה?
"זה מאוד משתנה. יכולה להיות הקפצה פעמיים בשבוע, ויכולה לעבור תקופה רגועה יותר של כמה שבועות בין הקפצות. כשיש כוננות עם התראה חמה אז יש במקביל גם צוות כוננות משפחתי, לרוב אמא שלי. בערב סילבסטר אחד, כשתיכננו לצאת לבלות, אני ובן הזוג הוקפצנו לאותה המשימה, בעקבות התראה על פיגוע חטיפה. המשימה הסתיימה במעצר של מתכנן הפיגוע. אורח החיים הזה, לדעת שבכל רגע את צריכה לעזוב הכל בבית ולרוץ, הוא לא קל".
"זה נכון לכולנו", אומרת א'. "אני חושבת שיש משהו באי־ידיעה שהוא יותר קשה מהעומס השוטף בעבודה. לעבוד כל הזמן באופן עמוס זה בסדר גמור, כי זה צפוי. לצאת פעם בשבוע מוקדם לילדים, לאסוף אותם מהמסגרות, ואז אחרי חצי שעה לקפוץ שוב לעבודה - זה אירוע מורכב.
"אני מאוד מסכימה עם מה שאמרת", אומרת ל'. "אין מצב שאני, כראש ענף, אקפיץ אנשים לעבוד ולא אהיה איתם. גם אם זה בערב פסח, בלילות ובשבתות. יש תמיד את העז של יום חמישי בערב. גם אצלכם זה ככה? כל יום חמישי קורה משהו. ביום חמישי האחרון מתקשרת אליי אחת הדסקאיות: 'תראי איזה יופי, העז של יום חמישי בערב הגיעה באחת בצהריים, אולי עוד נספיק לטפל בה ולצאת מוקדם'".
נ': "זה תמיד תופס אותך ברגע הכי לא מתאים. באמת. אני לא זוכרת אי־פעם שזה התאים. יום שישי אחר הצהריים. כל החברים אצלי בבית. ביפר. רצח בעין בועין. זהו. אין חברים. הם נשארו לבד בבית שלי. ככה זה. לא היה ערב פסח אחד שלא עבדתי בו".
ל': "את הסדר האחרון תיכננו לעשות עם המשפחה המורחבת אצלנו בבית. בגלל המתיחות בדרום הבנו שיש מצב שהסדר יהיה אצלנו, אבל בלעדינו".
"משום מה אין פרגון מהצד השני לחגים שלנו", אומרת נ' וכולן צוחקות, "בייחוד לא אם בדיוק לקחת סוף שבוע ארוך באילת".
ל': "הייתי בחופש. יכולתי סוף־סוף להתנתק. יצאתי לריצה בלי הסלולרי, ופתאום בזווית העין אני רואה אובייקט מעולם הריגול הנגדי שאנחנו חושדים בו כבר זמן מסוים. משהו נראה לי מסריח בסיטואציה. ראיתי אותו עושה איזו פעילות שיכולה להצביע על משהו אחר. לא היה איתי צוות או יכולת לתעד או לדווח למישהו. עקבתי אחריו בעדינות. זכרתי את הזמנים והמספרים שהייתי צריכה לזכור, וככה כל הריצה שיננתי לעצמי את הפרטים. עידכנתי מהר את הדסק, וזה פתח מודיעין משמעותי שהביא אחר כך עוד הצלחות. לא היה כאן שום דבר הירואי. לא סיכול טרור, אבל זה מוכיח כנראה שהעבודה היא חלק מהחיים שלנו, מהזהות. את כבר לא יכולה להתעלם משם דבר ברגע שאת בתוך העולם הזה".
אז אין חיים חוץ מהעבודה?
ש': "אצלי זה בדיוק להפך. העבודה והבית מאוד מופרדים. אנשים בהיי־טק יכולים לעבוד שעות רבות ואז לחזור הביתה ולשבת שוב בלילה על המחשב. לי אין את היכולת הזו. אם יש משהו מבצעי, אני כמובן אקפוץ גם באמצע הלילה, אבל בשגרה, כשאני בבית, אני לגמרי בבית. יש לי גם תחביבים. אני כל כך אוהבת את העבודה ונשאבת אליה, אז אני נרשמת לקורסים כדי להיות מחויבת גם לתחביבים. לקחתי קורס בצורפות והכנתי את טבעות הנישואים לי ולבעלי. עכשיו אני בקורס תפירה".
נ: "אנחנו יודעים לחיות. כאם חד־הורית אני יכולה לומר לך שיש חיים, ויש ילדים, ויוצאים לנופשים ולחו"ל. שלא יצטייר שאנחנו כל הזמן בעבודה. גם רופאות ועורכות דין עובדות קשה. בארגון יש גיבוי מלא ועובדים בצוותים ומסייעים זה לזה כשצריך. יש חיים טובים וגם התנאים פה טובים – היחס לעובדים, הסביבה הערכית והמשכורות".
אבל התנאים של ש' בעולם ההיי־טק יהיו טובים יותר, לא?
ש': "לא בהכרח. צעירים טכנולוגים בגילי היו חולמים לעשות את מה שאני עושה. כל בוקר אני מרגישה שהיום אוכל להביא למעצר של מפגע או לסיכול של פיגוע. גם אם אלך לעבוד בחברת סטארט־אפ הכי מתקדמת שיש, לא אגיע לרמות הסיפוק, המשמעות והאקשן שיש אצלנו. הארגון גם יודע להתחרות עם מה שנותנים לעובדים בחוץ בתנאים ובשכר. לראיה, יש הרבה אנשים שהיו במשרות בכירות בחברות הכי גדולות בתחום והגיעו אלינו משום האתגר, העניין והמשמעות. היום רבע מכוח האדם בארגון הוא טכנולוגי, והשירות משקיע בזה המון משאבים ורוצה מאוד לגייס עוד אנשים".
בחדר סגור עם פסיכופט
כדי להבין עד כמה משפיעה הפעילות בתחום הסייבר, מספיק להציץ בנתונים. ב־2017 הצליח שב"כ לאתר באמצעות פעילות מודיעינית טכנולוגית ומבצעית למעלה מ־1,100 מפגעים בודדים פוטנציאליים. עוד כ־2,200 מפגעים אותרו וסוכלו במהלך 2016. ש' לא יכולה לדבר על מקרים שאותם חשפה בשנים האחרונות, אך הוותיקות יותר בתחום מדברות בזהירות על סיכול משנים קודמות.
במארס 2011 התפוצץ מטען נפץ שהונח בתיק מול בנייני האומה בירושלים. בפיגוע נרצחה מרי ג'ין גרדנר, תיירת מסקוטלנד, ונפצעו 47 אזרחים כולל ילדים. "זה היה פיגוע קשה, עם הרוגה ועם ילדה שפצועה אנוש, ולא היה לנו קצה חוט", מספרת א', שהייתה אז דסקאית בירושלים. "בדקנו מיליון כיוונים ועבדו מאוד קשה. אחרי חצי שנה הגיע מידע שלא קשרנו אותו בהתחלה לאירוע הזה.
"עבדתי על זה עם עוד בחור בצוות ופתאום חתיכה של הפאזל מסתדרת, ובבת אחת את רואה את כל התמונה מצטיירת לפנייך ומבינה היכן יוצר המטען, ומי שלח ומה היה, ועכשיו את צריכה לשכנע את כולם מסביבך. אני זוכרת שהצוות התפצל מיד לחדרים שונים כדי לשכנע כמה שיותר גורמים במקביל. רצינו לבצע מעצר מיד, אבל הרגיעו אותנו. יחידת המבצעים נשלחה להכין את הקרקע ורק אז בוצעו מעצרים".
המעצרים לא רק הביאו לפענוח הפיגוע מול בנייני האומה, אלא חשפו תשתית של חמאס שבסיסה בחברון ומנעו פיגוע התאבדות בפסגת זאב, יום לפני הוצאתו המתוכננת לפועל. אותו תא טרור התכוון לבצע מספר פיגועי הרג המוני וחטיפות. "לסייע בפענוח של סיפור כזה זו הרגשה מדהימה שאי אפשר לתאר", אומרת א'.
"כל הקושי של השבתות והלילות שהשקענו מתגמד מול הרגע שבו יש פיצוח ומניעה של פיגוע", מוסיפה נ'. "באמת שאין הרגשה יותר טובה מזו. בקיץ 2014, בזמן חטיפת שלושת הנערים, הייתי ראש צוות ברמאללה. עבדתי מול דסקאית צעירה, מדהימה, שהתחילה להגיש לי ניירות עמדה סביב איזו פרשייה אצלי במתקן. עוד לא הבנתי מה טיבה של הפרשה, אבל לאט־לאט היא שיכנעה אותי שמדובר בחבית חומר נפץ אדירה. הייתי צריכה לשכנע את כל העולם להקצות לסיפור הזה משאבים, בתקופה שכל הכוחות מרוכזים לחטיפה ומיד אחר כך ל'צוק איתן'. הרגשנו שאנחנו נלחמות יחד בכל המערכת".
המלחמה השתלמה והביאה להישג נדיר – חשיפת כוונת חמאס לבצע הפיכה ברשות הפלסטינית. במהלך החקירה נעצרו 93 פעילי תשתית חמאס ביהודה ושומרון. החקירה העלתה כי מי שהוביל והכווין את הפעילות הייתה מפקדת חמאס בטורקיה. התכנון של אותה תשתית, כך עלה מהחקירה, היה לערער את היציבות הביטחונית בגדה ולבצע סדרת פיגועים בשטח ישראל. מלבד עשרות הפעילים נחשפו גם אמצעי לחימה רבים ומאות אלפי שקלים מכספי חמאס שהועברו דרך ירדן.
"זה היה שיתוף פעולה מוצלח מאוד עם אותה דסקאית, וראייה אחרת שהייתה לנו, שאולי קשורה להיותנו נשים. כל תשומת הלב הלכה לאירוע החטיפה, ואנחנו ראינו תמונה אחרת ברקע. זה גם מסמל משהו מאוד בולט בארגון - לאדם אחד יש אפשרות להסית את הקשב והמשאבים. אף אחד הוא לא פיון במערכת. לכל אחד יש אחריות וסמכות".
מה היתרון של חוקרת אישה?
"תשאלי את הנחקרים", צוחקת נ' ומרצינה. "הארגון הוא גברי, והנחקרים שלי הם גברים. חקרתי עד היום מאות גברים ורק שתי נשים. אני לא חושבת שהשתמשתי במגדר שלי בחקירות. מצד שני, איך שלא מסתכלים על זה, בסוף יש מתח. ככה זה כשאישה וגבר, גם אם הכי סחי מהחמאס, נמצאים שעות ארוכות מאוד בחדר אחד. כאישה אני מגיעה למצבי קיצון יותר מגברים, אבל אני שומרת על עצמי.
"בתחילת הדרך, כשהייתי חוקרת צעירה, הפכתי לאטרקציה. איך שהייתי הולכת הביתה, בתשע בערב, היו מתחילות המניפולציות: 'שמענו שיש אחת, נ', אנחנו רוצים להודות, אבל רק בפניה'. ואז הייתי יושבת איתם והיו מורחים אותי שעות. קיבלתי עשרות הצעות נישואים מנחקרים. הייתי בסיטואציה שבה נחקר, התצפיתן שהשתתף ברצח השר רחבעם זאבי ז"ל, חלם שאני אעזור לו לברוח מהמעצר ונתחתן.
"אכלתי ארוחת ערב מאותה צלחת עם נחקר שקיבל למעלה מ־50 מאסרי עולם – הוא היה צמחוני, חס על בעלי חיים מאידיאולוגיה. היה מבריח כספים מעזה שהציע לי חצי קילו זהב בתמורה לשחרורו ממעצר. חוקר רואה הכל. נחקרים הכינו לי מתנות – מסאבחה (צמיד י.א) מחוט דנטלי וגלעיני זיתים, או מחוטים של שמיכה, עם השם שלי. התשורות הקטנות האלה מרגשות אותי. הדינמיקה בחדר החקירות היא רגישה ואישית. זה שני אנשים שיושבים בחדר לעיתים 15 שעות רצוף, ולעיתים לאורך שבועות. אבל אני עושה הפרדה כמובן. את המתנות אני לא לוקחת הביתה, והצעות נישואים נענות בפוקר פייס.
"ברור שאני מקבלת יותר הערות על מראה ולבוש. הנחקרים כבר יגידו לי אם עליתי במשקל או הסתפרתי, ובת כמה בדיוק אני נראית.
"יש נחקרים שזה הפוך. הם אומרים 'את אישה, בטח תעשי עליי מניפולציות', ואז הם יותר מאיימים. קיבלתי הרבה איומים, כמו 'את הראשונה שאני אחסל ברגע שאשתחרר'. כשהייתי בהיריון, נחקר הודה בחקירה שלי בתכנון פיגועים וישב בכלא. הוא השתחרר, המשיך לעסוק בטרור וחזר שוב לכלא. הוא פגש אותי שוב ושאל אותי: 'ילדת בן? מאחל לך שהבן שלך יהיה גיבור ואמיץ וחטוף כמו גלעד שליט'. זו סיטואציה מורכבת מאוד לאמא. אין מה לעשות. לומדים לפתח חוסן, כך ששום דבר לא יחדור אלייך.
"עם הזמן בניתי את המוניטין. נחקר אמר לי פעם: 'נ' בשטח מפורסמת יותר משרית חדד'. בגדול, אני קשוחה ודעתנית, גם במקומות שלא אוהבים את זה, כי זה אני. אני מביאה את עצמי. ככל שחוקרים שמים יותר מסכות, כך הסיכוי שלהם להגיע לנחקר נמוך יותר".
אז חוש ההומור שלך גם נכנס לחקירה?
"בטח. למשל, מאוד מעניין אותי כמה כסף הם נותנים מתנות לחתונות, ואז אני עושה מניפולציות, 'למה אתה קמצן, נתת פחות כסף מהשני'. אבל ברצינות, כדי להיות חוקר עליך להיות אוהב אדם בבסיסך. להיות בעל יכולת להתחבר לאנשים, להיות סקרן, ורסטילי, להכיר את הנפש ואת מורכבות החיים. לנחקרים יש סיטואציות קשות מאוד, ואתה כחוקר חשוף אליהן. סיטואציות של שברים משפחתיים, כמו אב ששולח בן למאסר עולם, או אח שמוסר מידע על אח ושולח אותו לכלא לכל החיים.
"הקושי הגדול הוא לחקור את הפסיכופטים, אלה ששוחטים בידיים. מאוד לא קל לפגוש נחקר ששחט חייל והדם של החייל עוד על החולצה שלו. חקרתי רוצחים שהשתתפו בלינץ' ברמאללה. לומדים לנטרל רגשות".
אמא נעלה אותי בבית
בשנים האחרונות עולות טענות על כך שהשב"כ מפעיל יותר לחץ פיזי על נחקרים, הן כלפי טרור ערבי והן כלפי טרור יהודי, מה שמביא לכאורה ליותר הודאות שווא. כך למשל מוחמד חטיב מחברון הודה במעורבות בחטיפת שלושת הנערים בעקבות חקירה אגרסיבית, אך בדיעבד התברר שלא היה לו כל קשר לאירוע. טענות על הודאות שווא נשמעות גם מצד בני משפחתם של נאשמים ברצח בדומא. נ' מבהירה כי לא חקרה יהודים וכי היא בטוחה שאין פלסטיני חף מפשע שיושב בכלא בגללה.
"יש סיטואציות של הודאות שווא בעקבות לחץ, זה ידוע, אבל אני לא רוצה לתת פרשנות למקרים שלא הייתי מעורבת בהם. באופן אישי, אני לא חושבת שלא ידעתי לזהות הודאות שווא. המטרה היא להגיע לחקר האמת. זה שנחקר הודה, זה נחמד, אבל צריך לערוך פוליגרף, לבדוק את כל הפרטים. הודאה זו רק תחילת הדרך".
היו לך פספוסים מסוג אחר?
"אין מאה אחוז הצלחה. היה נחקר שחקרתי אותו על עבירה קלה יחסית של מעורבות בטרור. לא היה עליו הרבה מודיעין. הוא הודה ונכנס לכלא. מאוחר יותר התברר, אחרי שעצרו אחרים, שעוד קודם לכן הוא רצח חייל ולא עליתי על זה בחקירה. זה מבחינתי כישלון. הוא עבר את הרדאר שלי".
א': "לכל אחת מאיתנו יש מקרים של מחבלים שעברו מתחת לרדאר ופיספסנו אותם. זה קשה. אני קוראת כל מילה שמתפרסמת על הנפגעים. אבל חייבים להמשיך הלאה. אנחנו חווים את הפקת הלקחים ברמה יומיומית.
"אני לא חושבת שיכולנו למנוע, למשל, את הרצח של החייל רון קוקיא ז"ל בערד, אבל התסכול היה אדיר. בעבודה מטורפת הצלחנו בדיעבד תוך 24 שעות לעלות על המפגעים, לעצור אותם ולמצוא את הנשק שנגנב. יצאו מנהלים בכירים מהמרחב שלי לפגוש את המשפחה ולעדכן אותה לפני הפרסום. אנחנו חיים כל אסון כזה וחושבים איך אפשר להנמיך עוד את הרדארים כדי למנוע אירוע כזה בפעם הבאה. תמיד מנקרת המחשבה 'אולי יכולתי להיות יותר טובה, ואז האירוע הזה לא היה קורה'".
עם כניסתו של ראש השב"כ נדב ארגמן לתפקידו במאי 2016 הוכפל מספר הנשים המכהנות בתפקיד רמ"ח - המקביל לדרגת אלוף־משנה בצה"ל. מדובר בתפקיד הניהולי השלישי בבכירותו בארגון. בנוסף הורה ארגמן על שילובן של נשים במקצועות ובתפקידי שטח ייחודיים בליבת העשייה המבצעית של השירות. בארגון גם מספר נשים בדרגת ראש חטיבה, המקבילה לדרגת תת־אלוף, ביניהן ניתן לציין את ראש חטיבת המחקר האמונה בין השאר על הערכת המצב השירותית המוצגת בפני הדרג המדיני.
"השב"כ צריך את האנשים הכי טובים. במצב הביטחוני שבו אנחנו חיים אין לנו פריבילגיה להיות בינוניים", אומרת ל'. "כדי להיות הכי טובים אנחנו צריכים להיות מגוונים גם מגדרית. נשים מביאות גוון נוסף, חשיבה אחרת, ראייה אחרת ויתרונות בשטח, ולכן חשוב שיהיו נשים בשב"כ ובכל עמדות ההשפעה האחרות. יש כל כך הרבה נשים מוצלחות, חכמות ומוכשרות, שחוסמות את עצמן. הן חוששות להגיש מועמדות לתפקידים. גם רווקות בנות 20 עסוקות בשאלה 'מה יהיה כשארצה להיות אמא'".
את הנשים שמגיעות אליה כדי להתייעץ היא דוחפת קדימה. "בכל צומת בעתיד אפשר לבחור אחרת, אבל למה לא להתקרב אל הצומת, לבדוק, לנסות? מאוד קשה לי עם השיח התרבותי שלנו שעסוק במחירים ובהקרבה של נשים שמפתחות קריירה ולא בהישגים ובסיפוק שלהן. השילוב בין קריירה לאימהות הוא מאתגר אבל אפשרי. אני קיבלתי את ההודעה על קידומי לניהול כשהייתי בהיריון השני. יצאתי לחופשת לידה וכשחזרתי נכנסתי לתפקיד. יש פה אמירה של הארגון שזה אפשרי".
שישה שבועות אחרי הלידות, אגב, ל' שבה לרוץ – עם התינוקות בעגלה. "הם רגילים לזה ופשוט נרדמים תוך כדי. בשגרה אני רצה 10 ק"מ, אבל זה משתנה: בתקופות של עומס פחות, ולפני מרתונים יותר".
אפרופו לידות, הלידה הראשונה של ל' הייתה סמוך לחטיפת שלושת הנערים. עד היום היא נאנחת כשמזכירים לה את זה. "היינו בדרך לברית של הבן הראשון כשבדיוק קיבלנו הודעה מודיעינית על חטיפת הנערים. המשכנו לברית בלב מאוד כבד. אחר כך התגלגל מבצע 'צוק איתן', ובן הזוג שלי, שהיה אמור לצאת יחד איתי לחופשת לידה, כבר לא יצא.
"הייתי בחופשת לידה, ואת 'צוק איתן' חוויתי ככל אזרחית מודאגת. עד היום זה הולך איתי. לא הייתי שותפה במבצעים המטורפים שהיו בניסיונות לאתר אותם. הייתי כמה פעמים בהרצאות של רחלי פרנקל, אישה מדהימה, ונצבט לי הלב שלא הייתי אז בחלק מהעשייה. אלה תקופות שנחרתות בזיכרון היחידתי והארגוני. תחושת חוסר האונים של האזרח מהשורה היא משהו שלא היה מוכר לי, והיום אני מעריכה הרבה יותר את העמידה של העורף. אמרתי שאני לא מוכנה לקיים שיח על מחירים, חוץ מהמחיר של אישה אחת - אמא שלי. אמא שלי היא בת יחידה לניצולי שואה, ואם שכולה, וצריך להוסיף על זה את המחיר שהיא משלמת ביום־יום כשהיא חיה על הביפר וזמינה ועוזרת לנו כל כך הרבה".
"אמא שלי פעם נעלה אותי בבית", נכנסת לדברים נ'. "אני לא צוחקת. הייתי לוחמת בצבא בחברון. היה אירוע ירי, באו לאסוף אותי, ג'יפ עם צ'קלקה, והיא נועלת אותי ואומרת: 'את לא יוצאת מהבית'. התקשרתי לאבא שלי, אמרתי לו: 'אמא התחרפנה'. בסוף היא פתחה את הדלת ומאז היא לא שואלת אותי יותר מה אני עושה. אני מבינה את הפחד שלה. לא ידעתי פחד עד שהפכתי לאם. עם האחריות נולד גם פחד".
מה מסבירים לילדים?
ל': "הם חיים את זה. אני לא מרגישה צורך להצטדק בפניהם או באופן כללי. זו דרך החיים שבה בחרתי. היא מתאימה לי".
א': "הילדים שלי קצת יותר גדולים. אחד הילדים מסביר שאמא שלו מחפשת אנשים רעים במחשב".
נ': "אני אומרת לבן שלי שאני תופסת גנבים ומענישה אותם. אם אגיד לו את האמת, תוך שנייה כל הכיתה שלו תדע. יש לו אפס יכולת לדחות סיפוקים. כמוני. חייב להגיע לחקר האמת עכשיו".
כדי לחבר את הבית אל השירות עורך השב"כ יום כיף לילדים פעם בשנה. "הם קופצים על טרמפולינה ואוכלים מקל סוכר ולחמנייה עם נקניקייה, ואז הם בטוחים שכל מה שאנחנו עושים בעבודה זה לקפוץ על טרמפולינה", צוחקת א'.
מציאות החיים בשב"כ אכן קפיצית במיוחד. "יש פיקים, ושיאים של הקפצות, אבל יש גם הרבה שגרה אפורה, יומיומית", אומרת ל'. "בסופו של דבר הילדים מאושרים כשההורים שלהם מאושרים, מאותגרים ומסופקים. אני יודעת להסתכל במראה ולומר לעצמי שאני אמא טובה, הכי טובה שאני יכולה להיות. אני יודעת למה אני פה, ואני יודעת להסביר את זה לעצמי כשאני קמה בבוקר".
למה?
"בשביל המשמעות שאני מרגישה בתפקיד שאני נמצאת בו. כשאת אחראית על אנשים, אין לזה תחליף. אני מניחה שגם המוות של אחי מאוד משפיע עליי, על מי שאני. מי ששילם את המחיר הכי יקר שאפשר לשלם מחויב לחיות, מחויב להמשכיות ולעשייה. זו תפיסת העולם שלי. אם לא נהיה טובים יותר ואקטיבים יותר לא תהיה משמעות למוות של אחי, או למוות של כל הנופלים האחרים. החיים זה גם ליהנות, ללמוד, להתפתח, אך גם ובעיקר לדאוג להמשכיות, לדאוג לכך שהילדים שלנו יבחרו לחיות כאן, לא מפני שגדלו כאן אלא כי בחרו לחיות במדינת ישראל". ¿
