בתנועה בטוחה מותחת לוסי דובינצ'יק את זרועה לעבר דלת הברזל האפורה. כובע הצמר שהיא חובשת מגן על שיערה מפני פתיתי השלג הנושרים למדרכה, והקור - מינוס שבע מעלות - לא מרעיד את גווה. היא מחוסנת מלידה. הרי היא הייתה בת שבע ושבוע כשעזבה את מוסקבה, עטופה במעילים, נחתה בישראל וכמעט התעלפה מהחמסין.
דלת הברזל מסרבת לשתף פעולה. גם בעיטה לא עוזרת. היא נעולה.
"את בטוחה שהגענו לכתובת הנכונה?", אני שואלת. "כאן דובטורה 4/7?"
"נראה לך שאני לא אזהה את הבית שלי?", היא מגחכת מתחת לאף. "הוא נראה בדיוק אותו הדבר, כלום לא השתנה".
"יש אינטרקום", מעירה ברוסית הצלמת.
"מוזר, אני לא זוכרת שהיה אינטרקום כשעזבנו, לפני 28 שנה", מהמהמת דובינצ'יק כשאצבעותיה לוחצות על מקשי הספרות. "ואם היה אינטרקום בבניין הזה לפני 28 שנה, איך אני יכולה לזכור את קוד הפתיחה?"
"הנה חתול!" אני מצביעה על יצור אפור שמשתרע על אדן החלון של קומת הקרקע. הווילון שבדירה משמש לו כשמיכה.
היא נעה לכיוון החתול, מאגרפת את כף ידה ונוקשת על החלון. דמות גבוהה מציצה לרחוב. "אלה?" - היא צועקת בשמחה, "אני לוסי, הבת של הדובינצ'יקים מהקומה השלישית".
בתוך דקה נפתחת דלת הברזל האפורה והאישה הגבוהה, שנראית כאילו הקיצה מנמנום הבוקר, קולטת לחיקה את הילדונת בת השבע שנהגה לשהות ימים ולילות בדירתה מפני שבנה היחיד, דימיטרי־דימה ארמנסקי, היה החבר שלה.
מיום שבישרתי לדובינצ'יק שאנחנו יוצאות למסע חזרה למוסקבה, היא לא חדלה מלספר על בבושקה, סבתה מצד אביה, ועל דימה, החבר הראשון שלה מגיל אפס עד שבע. כששאלתי אם הוא היה "חבר־חבר", או חבר במשמעות של ידיד ושכן, היא הסמיקה קלות וטענה: "חבר־חבר, אהבה אמיתית. את כל מה שדימה יודע הוא למד ממני".
והוא למד הרבה? "אין לי מושג", היא השיבה, "לא נפגשנו מאז שעזבנו, לא הייתה לי הזדמנות לערוך לו מבחנים". ומה את יודעת על מצבו המשפחתי? חקרתי. הוא נשוי? גרוש? יש לו ילדים? "מאיפה לי לדעת?" היא התרגזה, "כשנגיע לשם נברר הכל. חכי ותראי".
"דימה לא בבית", מבשרת לה אלה ארמנסקי, "הוא יחזור בערב".
"זה סימן שהוא עדיין גר עם אמא?" אני ממהרת להסיק.
"כנראה שכן", היא נסחפת לשיחה עם האישה שבשנות חייה הראשונות הייתה לה כאמא שנייה. אמו של דימה מסתייעת בשרפרף עץ קטן כדי להגיע למדף העליון שבמסדרון הדירה, ומתחילה להוריד אלבומים. "כן", דובינצ'יק מתרגמת לעברית את עיקרי השיחה, "דימה עדיין רווק. הוא עובד כפסיכולוג וגם יש לו כל מיני עסקים פרטיים".
תשאלי אותה אם דימה בן ה־35 נותר ברווקותו מפני שהוא מחכה לך, אני מפצירה בדובינצ'יק.
"השתגעת?" היא עונה בכעס, "ברוסית אומרים 'שאלות טיפשיות מזמינות תשובות טיפשיות'. בעצם, גם בעברית אומרים את זה. למה שהוא יחכה לי כל כך הרבה שנים?"
"אולי מפני שלימדת אותו את כל מה שהוא יודע", אני מזכירה לה.
"פחחחחח", היא צועדת לעבר חדרו של דימה שבקצה המסדרון. בדרך היא מגלה מזגן קיר שלא היה שם בזמנה, ואמו של דימה מאשרת שרק לפני שנים ספורות הותקן האינטרקום בפתח הבניין ("זה אזור טוב, ממש במרכז מוסקבה, וצריך להיזהר מגנבים"). חדרו של דימה מעלה דמעות ראשונות בעיניה. המיטה, לדבריה, היא אותה המיטה, והשולחן הוא אותו השולחן, ורק טפט הקיר השתנה. במקום רצועות של פרחים הקיר מכוסה בדולרים. החתול ששמו גמלט, הגרסה הרוסית להמלט, מתעקש להתרפק עליה. "גם כשגרתי כאן דימה גידל חתול", היא משחזרת, "החתול שלו היה גם החתול שלי ושל נתן, אחי הגדול, כי אמא שלנו לא הסכימה להכניס הביתה בעלי החיים. וזה החלון שזיהיתי מבחוץ", היא מעדכנת בטון של מדריכת תיירים. "זכרתי את החלון הזה מפני שדימה ואני אף פעם לא עברנו דרך הדלת. הוא גר בקומת קרקע, אז בכל פעם שרצינו לרוץ לגן המשחקים שנמצא ממש מעבר לכביש יצאנו דרך החלון. כנראה שמאז ומתמיד אהבתי חלונות".
"תשאלי את אלה אם היא יודעת שנפלת מהקומה הרביעית", אני מבקשת.
אלה מהנהנת. כן, היא שמעה על התאונה. ממי? מאלכסנדר דובינצ'יק. מתברר שמדי פעם הוא מצלצל לשכנתו לשעבר. "אבא שלי בטח מזיין לה את המוח", לוסי מצחקקת, בעוד אלה מבהירה שעל הביקור במוסקבה הוא לא הספיק לספר לה. היא מוכנה להישבע שעבורה זו הפתעה.
אלה מפתיעה את האורחת בארכיון פרטי שנבנה מאז עזבה את רוסיה. מצילומים ראשונים שלה בישראל ("אין לי מושג איך הם התגלגלו אליה", אומרת דובינצ'יק) ועד לעמוד שער בעיתון רוסי שבו היא מצולמת לצד סשה דמידוב שגילם את בעלה בסדרה "תחת שמי ורונה". המארחת שולפת עוד גזירי עיתונים. "ספאסיבה", מודה לה דובינצ'יק ונשימתה נעתקת למראה מעטפה לבנה המנוקדת בלבבות אדומים.
"אני לא מאמינה", היא ממלמלת, "זה מכתב ששלחתי לדימה שנתיים וחצי אחרי שעליתי לישראל". עיני החתול שלה בולעות את השורות, שנכתבו בעיפרון, והיא מתרגמת: "דימה, מה שלומך? אצלי הכל כיף חיים. באיזו כיתה אתה כבר? למה אתה לא כותב? במה אתה אוהב להתעסק? אני משחקת טניס, מצטלמת לפרסומות ובעתיד הקרוב אשחק בסרט בתפקיד הראשי".
הדף שלא הצהיב נשמט מידה. ועוד דמעה זולגת. האם התכוונה ל"קלרה הקדושה", שבו כיכבה כשהייתה בת 11 ושהפך אותה לשחקנית הצעירה ביותר שזכתה אי־פעם בפרס אופיר, או שהייתה זו משאלת לב שהתגשמה? ואולי היא רק ניסתה להרשים את אהוב ילדותה?
היא בולעת את הרוק וממשיכה לתרגם. "אני כבר מטר ארבעים ושש, מה הגובה שלך? טוב, נגמרו לי המילים, אז בבקשה תכתוב גם. נשיקות, לוסי".
ואז פורץ ממנה בכי גדול. "לוסי, למה את בוכה?" אני שואלת.
בבת אחת מתחלף הבכי הגדול בצחוק. "עצוב לי לגלות שמגיל תשע וחצי ועד היום גבהתי רק בעשרה סנטימטר!"
"דימה", מעדכנת אמו, "צעיר ממך בשלושה חודשים, אבל הוא איש גדול", היא מצביעה לעבר התקרה. "והוא שוקל יותר ממאה קילו".
המארחת מביאה לחדר ספסלי עץ ("ספסל יותר טוב מכיסא") ומספרת שהיא הייתה חברה טובה של אמה של לוסי, אירנה. את לוסי היא זוכרת בשמה המקורי – לוסה. "כן", דובינצ'יק מאשרת, "כשהגענו ארצה ונכנסתי באמצע השנה לכיתה א', המורה הציעה לי לבחור בין ליסה ללוסי, כאילו שאלה שמות עבריים. לוסי נשמע לי יותר אני, השינוי לא נראה לי עקרוני".
מאחד הארונות מוציאה אמו של דימה כיפה לבנה עם רקמת מגן דוד. מה, דימה יהודי? - אני שואלת. "לא הספקתי לבדוק, נפרדנו בגיל שבע", דובינצ'יק משיבה ומקשיבה להסבר של אמו. לפני כשני עשורים הם ביקרו בישראל. אחד מאחיו של אבא של דימה נשוי בפעם השלישית ליהודייה מנתניה.
אז למה דימה לא חיפש את לוסי במהלך ביקורו בארץ?
אמו של דימה מושכת בכתפה. "אני חושבת שהוא התבייש".
לוסי השתנתה?
"היא התבגרה, כמו שכולנו מתבגרים", משיבה האם בדיפלומטיות, "אבל בשבילי היא תמיד תהיה ילדה קטנה".
חולמת בעברית
בינתיים, עד שהאנשים שגרים בקומה השלישית, בדירה שפעם הייתה שלה, יסיימו את יום העבודה ויחזרו למעונם, אנחנו חוצות את הכביש ונכנסות לגינת המשחקים של ילדותה. אילו ניתן היה להרים את שמיכת השלג הלבנה, אולי היא הייתה מזהה את טביעות מגפיה באדמה. היא מתרפקת על הנדנדות והמגלשה של ילדותה.
שמונה חודשים אחרי אותה נפילה מפורסמת מחלון דירתה שבקומה הרביעית היא לא יודעת מתי תחזור לתפקידים הלולייניים שגילמה בתיאטרון גשר, וזה בסדר מבחינתה. השברים שמתאחים עדיין מכאיבים לה, גם הגב מציק, והליכה ממושכת דורשת ממנה להסתייע במקל, אבל במו עיניי ראיתי איך שפת הגוף שלה השתנתה מרגע שמטוס "אל על" נחת במוסקבה. היא הזדקפה, עצמות לחייה גבהו, צעדיה הפכו ליציבים יותר, והרוסית קלחה מפיה כאילו מעולם לא התרחקה משפת אמה.
"כבר שנים אני חושבת בעברית וחולמת בעברית", היא מעידה, "אבל פה ושם חסרות לי מילים ברוסית. ורוסי מבטן ומלידה שומע שאני מדברת רוסית עם מבטא".
מקל ההליכה פתח בפנינו את הדלת. ליתר דיוק, אשנב מיוחד נפתח עבורנו בביקורת הדרכונים, ונדמה היה לי שהבעה של סיפוק הציפה את פניה. הנחתי שהילדה של פעם מתגאה במולדתה, שיודעת להעניק יחס מיוחד למי שקשה לו לעמוד בתור ממושך. אך השמחה הפכה לאכזבה חמישים דקות לאחר מכן, כשנהג המונית עצר בפתח בית המלון, הצביע על המונה ודרש 22 אלף רובל (קרוב ל־400 דולר) עבור הנסיעה. לפחות פי ארבעה מהנסיעה במונית רגילה.
"שערורייה", היא נשפה לעבר הנהג בעברית צחה, "איך יכולתי לנחש שזו מונית וי־איי־פי? מה כל כך מיוחד במונית וי־איי־פי? איך עבדת עליי כאילו שאני סתם תיירת, אה?"
סיפור עלייתם לישראל של דובינצ'יק ומשפחתה מייצג את סיפוריהם של מאות אלפי יהודים, שהגיעו ארצה בשנות ה־90 מברית־המועצות לשעבר, לאחר שזו פתחה את שעריה. ההמונים שעלו לישראל שינו את פני המדינה ותרמו לעיצוב דמותה המיוחדת כפי שהיא כיום.
"אני לא זוכרת מתי בדיוק הוריי הודיעו לי ולאחי נתן, שגדול ממני בשלוש שנים וחצי, שאנחנו טסים לישראל", דובינצ'יק משחזרת. "אני מניחה שזה היה כמה חודשים לפני ה־24 בדצמבר 1989, התאריך שבו עלינו ארצה. הוריי, כדרכם, לא עשו מזה עניין. הם אמרו משהו כמו 'אנחנו יהודים ולכן אנחנו עולים לארץ היהודים'. לא התחלתי את כיתה א' במוסקבה מפני שהוריי חיכו לניירות ולמועד הטיסה".
המבט שלה מופנה לצד. במרחק ארבעה בניינים מבית ילדותה שכן הגן שבו למדה. בינתיים הגן נהרס, ועל השטח הוקמו בנייני דירות. "לא שמחתי כשהוריי הודיעו לי שאנחנו עוזבים את מוסקבה", היא מודה. "אבא הראה לי את ישראל על המפה ונדהמתי מכמה שהיא קטנה. כל מדינת ישראל בגודל מוסקבה. דמיינתי את ישראל כארץ פרימיטיבית עם אוהלים וגמלים. בנוסף, לא רציתי להיפרד מהחברים שלי, במיוחד לא מדימה".
הקליטה של משפחת דובינצ'יק הייתה חלקה בהשוואה לסיפורי עלייה אחרים. "כילדה לא התעמקתי בפרטי העלייה ולא עניין אותי מה קיבלנו או לא קיבלנו מהמדינה. לא הייתי הרוסייה היחידה בבית הספר, וראיתי סביבי הרבה ילדים שלא חוו קליטה קלה. חלק מהילדים הרוסים התעקשו להתיידד רק עם עולים ונשארו בתוך גטו. אני לא חיפשתי חברים רוסים ולא רציתי להמשיך לדבר רוסית. שאלתי את ישראל 'מה את יכולה להציע לילדה סקרנית והרפתקנית כמוני?', והיא נתנה לי המון. כבר שנים אני מרגישה שישראל היא הבית היחיד שלי".
בשלוש השנים הראשונות הם גרו ברחובות ואחר כך עברו לצפון תל־אביב, שם כבר נולדו לאירנה ולאלכסנדר עוד שני ילדים: נועם (20) ושני (16.5), שניהם דוגמנים. "בין נועם לשני יש הפרש של שלוש שנים וחצי, בדיוק כמו ההפרש שבין נתן, אחי הגדול, לביני".
"ההורים שלי לא אנשים בכיינים", היא ממשיכה, "כשהגענו לרחובות הם הלכו לאולפן, למדו עברית והתחילו לעבוד. אמא שלי עובדת עד היום כשרטטת מפות, זה המקצוע שהיא רכשה כאן, במוסקבה. ואבא שלי, שהיה בעל מפעל לחולצות, ניסה לעשות עסקים. כיום הוא עובד כשליח בסופרמרקט".
ואת?
"לא למדתי באולפן, למדתי עברית מהחיים, בבית הספר וברחוב. אני לא זוכרת מה הייתה המילה הראשונה שהוצאתי מהפה שלי, אבל אחרי שלושה חודשים כבר פיטפטתי בעברית חופשי־חופשי. ביום העצמאות הראשון שלי בארץ כבר שרתי את 'התקווה' כמו צברית".
התגעגעת למוסקבה?
"ממש לא. אני טיפוס שמסתגל בקלות לכל מקום. נהניתי מהחיים החדשים בישראל. בבית הספר 'אוסישקין' ברחובות הקפיצו אותי מכיתה ב' לכיתה ד' כיוון שהייתי תלמידה מצטיינת, במיוחד במתמטיקה. אי אפשר לזקוף את זה לזכות דוקטרינת החינוך הרוסית מפני שלא התנסיתי בה, פשוט אהבתי ללמוד. כשעברנו לצפון תל־אביב הלכתי לחוג טניס בהדר יוסף, היה לי שיער ג'ינג'י עד התחת, ומישהי ניגשה אליי. היא סיפרה שבאותו היום פתחו את סוכנות 'יולי', שאין להם מחלקת ילדים ועל המקום היא החתימה אותי. בגיל תשע וחצי עשיתי פרסומת ליוגורט וכל קמפיין אפשרי לילדים. הייתי עצמאית, נסעתי באוטובוס לאן שהזמינו אותי, ואת מה שהרווחתי הקפדתי לחסוך. בגיל 10 שיחקתי בסרט 'זהר' על זוהר ארגוב. אני ודאנה איבגי היינו החברות של גילי, הבן שלו. אורית אזולאי, שליהקה אותי לאחת הפרסומות, לקחה אותי ל'קלרה' כשהייתי בת 11 ומשם הכל התחיל להתגלגל. אף פעם לא חפרתי לעצמי יותר מדי בשאלות כמו איך החיים שלי היו נראים אילו נשארנו במוסקבה. אני מאמינה שבכל מקום בעולם שאליו הייתי נקלעת הייתי הופכת לשחקנית. אצלי זה בדם".
לפני כשבע שנים הגיעה בפעם הראשונה למוסקבה מאז עלתה ארצה. זה היה במסגרת ההצגה "שש נפשות מחפשות מחבר" של תיאטרון גשר. אלא שאז היא שהתה על הבמה ומאחורי הקלעים, ולא היה לה רגע פנוי לפגישות או לטיולים.
החושך מתחיל לרדת על הנדנדות. גן השעשועים הזה, היא מספרת, היה לה כמו בית שני. בחורף, בקיץ, ללא קשר למזג האוויר. לא פעם היא ירדה אליו עם פיג'מה וברגליים יחפות כדי לשחק עם הבנים בחיילים, וגם להתחרות איתם בטיפוס על קיר. לא שלא היו בנות באזור הזה, אבל בחברת בנות המין היפה היא נטתה להשתעמם. לרגע נדמה היה לה שהיא שומעת את אמה הקוראת לה מהחלון "אידי דאמוי". בואי הביתה.
דמות גדולה מתקרבת לגן השעשועים בצעדים כבדים.
"דימה?" היא קופצת מהספסל.
ככה זה כשאת נפגשת, אחרי 28 שנים, עם מי שהיה האהבה הראשונה שלך. בבת אחת את שוכחת מה כואב לך, וגם שוכחת שעלייך להיזהר בצעדייך ולא לזנק.
איש גדול
דימה אוסף אותה אליו בחיבוק דובי. היא 46 ק"ג, קטנה ושברירית. אמא שלו לא חטאה בהגזמה כשהגדירה אותו כ"איש גדול". אחרי שהוא משחרר אותה מצבת זרועותיו ומחזיר את רגליה למדרכה, הם בוחנים זה את זו מקרוב.
"מה השתנה?" אני נדחפת. ושניהם עונים פה אחד: "מה לא?"
אין כינורות ברקע וכבר אין זכר למחול של פתיתי השלג, שיכול להוות תפאורה רומנטית למפגש בין שני לבבות. רק הקור חודר לעצמות. קשה להאמין שהם בני אותו הגיל. היא נראית כמו בתו.
"אז מה, הפסדתי?" היא שואלת מאחורי גבו.
דימה, מתברר, יודע שהיא התחתנה והתגרשה, שהיא אמא לילדה מתולתלת, אלמה בת רבע ל־11, ושהיא שוב מאורסת. ויקיפדיה. וגוגל טרנסלייט.
"ומה את יודעת עליי?" הוא מתריס מולה.
דובינצ'יק משפילה מבט במבוכה.
"את יודעת איך גבהתי והשמנתי?" הוא שואל ומיד מנפיק תשובה: "אכלתי הרבה שמנת!"
לדבריו, הוא לא הופתע כשקרא ושמע שדובינצ'יק הפכה בישראל לשחקנית מפורסמת. "מגיל אפס ראו עליה שהיא מיוחדת. הייתה לה פתיחות לכל דבר וגם חוסר בושה".
"חוסר בושה?" היא שואלת, מתלבטת אם זוהי מחמאה.
"תראי!" הוא מצביע על מתקן המגודר בסורגים כחולים. "עכשיו מחדשים את תשתית האינסטלציה של כל הבניינים, עובדים ועובדים. אבל מה המקום הזה מזכיר לך?"
אי אפשר שלא לשמוע את הקליק של האסימון שנופל אצלה.
"לוסי כמעט מתה כאן", הוא מלשין.
"לא היו לי שום תוכניות למות", היא מוחה בתוקף, "אבל זו הייתה חוויה קשה שאירעה כשהיינו בני שבע, כמה שבועות לפני שעלינו לארץ. סיימנו לשחק בגן השעשועים, אני וכל הבנים, ועלינו בכביש לעבר המקום שבו עומד עכשיו המתקן. גם אז, לפני 28 שנה, עבדו על האינסטלציה, אבל זה לא היה שטח מגודר, אלא בור גדול ועמוק שעליו צפו כל מיני קרשים".
"והיה קר נורא", דימה מזכיר לה.
"בטח, זה היה בדצמבר", היא מאשרת. "המים בבור לא קפאו לקרח, אבל הם היו נורא־נורא קרים. התקרבתי לבור עם כל הבנים, נעצרתי ושאלתי למי יש אומץ לחצות את הבור בהליכה על הקרשים. הייתי בטוחה שכולם ישתפנו ובאמת אף בן לא התנדב להיות הראשון. שאלתי אותם 'ככה אתם?' ובלי לחשוב פעמיים טיפסתי והלכתי על הקרשים עד לצד השני של הבור. כשהגעתי לשם ראיתי שהבנים מתחילים להתאפס על עצמם. לאט־לאט גם הם טיפסו והלכו על הקרשים עד לצד השני. כיוון שהביטחון שלי גבר שאלתי אותם למי יש אומץ לעשות את הדרך חזרה. התחלתי לצעוד על הקרשים ופתאום..."
נפלת?
"ועוד איך. הבור היה עמוק והמים היו קפואים כמו קרח ובגיל שבע עוד לא ידעתי לשחות. נאחזתי באחד הקרשים כדי להחזיק את הראש מעל המים. חלק מהבנים רצו להזעיק שכנים, ומישהו משך אותי מתוך המים ורצה להחזיר אותי הביתה, אבל לא הסכמתי. פחדתי שאמא שלי תעניש אותי".
למה?
"בגלל שהרטבתי את הבגדים. יותר משעה עמדתי ליד הבור, רועדת, עד שנשברתי והלכתי הביתה, להתנגב ולהתחמם".
ואמא שלך הענישה אותך?
"אני כבר לא זוכרת".
מאחורי גבה דימה עושה תנועה של 'הענישה ועוד איך'.
תספורת ילדות
שבע וחצי בערב. קשה להחליט אם יותר חשוך או יותר קר, אבל זו השעה שבה אנשים חוזרים לבתיהם מהעבודה. אנחנו חוזרים לבניין. אמו של דימה כבר הספיקה לשוחח עם הדיירת, שמתגוררת בדירה שבה גרה פעם משפחת דובינצ'יק, וזו מסכימה לפתוח את הדלת לילדה שמחפשת נקודות חיבור לעברה.
במעלה המדרגות דימה נוקב בשמו של חבר משותף ודובינצ'יק נקרעת מצחוק. "בטח שאני זוכרת", היא קורנת. "ההורים שלו היו חברים טובים של הוריי, ובאחד מימי ראשון הם הביאו אותו אלינו לכמה שעות. לעולם לא אשכח שהיה לו שיער ארוך־ארוך. אחרי ארוחת הצהריים הוריי הלכו לשנ"צ, הוא ואני נשארנו בסלון, וכששאלתי אותו אם בא לו להסתפר הוא לא התנגד. אז לקחתי מספריים והתחלתי לקצוץ. קצת פה, קצת הרבה שם. אמא שלו כמעט התעלפה כשבאה לקחת אותו. זה היה היום האחרון לחברות בין הוריי להוריו".
הדהודי הצחוק לא מצליחים להקהות את האכזבה שפוקדת אותה כשמגיעים לדירה, שעברה שיפוץ יסודי וזכתה בעיצוב מודרני. אריחי האבן הוחלפו בפרקט ואפילו החדרים חולקו מחדש. היא נכנסת למטבח, נעצרת מול משטח הגז ונושאת את מבטה לעבר הארון. "כאן היה בוידעם", היא ממלמלת, "חדרון קטן עם כריות ושמיכות. סולם חבלים השתלשל ממנו עד לרצפה ואהבתי לטפס עליו כדי לחלום".
הדיירת הנוכחית מספרת שעברה אל הדירה לפני מספר שנים, ושהשיפוצים נערכו בשנה האחרונה. לוסי מנסה לנחש איפה היה החדר שלה ושל אחיה נתן. "אני זוכרת חדר לבן־בז', עם שתי מיטות והרבה מתקני ספורט. אולי כאן", היא נכנסת לחדר השינה. "היה לי בחדר חלון שהשקיף על גן המשחקים. עמדתי לידו שעות כדי לראות אם דימה כבר יצא לגן".
עכשיו הידיים שלה מגששות בחלל כמחפשות אותו סולם חבלים של ילדותה, ונתקלות במתקן של כוסות יין. "פעם זה היה הבית שלי", היא מסכמת, "ועכשיו זה בית, עוד בית".
אצל בבושקה
את מנת הנוסטלגיה (מרק בורשט עם גבעת מיונז ותלולית שמנת) היא מקבלת בקומה העשירית בשדרות וולגוגרדסקי 197, שבה עדיין גרה סבתה, מרי ולדירמירנוביץ' בת ה־89. "לוסינקה", לוחשת לה סבתה כשהן נפגשות, ושתיהן דומעות.
"אבא גדל בדירה הזו. אני זוכרת שבילדותי נסענו לבבושקה במשך שעה", היא מספרת. "במונחים של מוסקבה זה קרוב". פגישתן האחרונה התקיימה לפני שמונה שנים, בישראל. "כשסבא היה בחיים, הוא וסבתא באו ארצה לבקר אותנו. לפני שלוש שנים סבא נפטר, וסבתא אומרת שכבר אין לה כוח לטיסות".
סבתה של לוסי נולדה במינסק. בגיל שש עברה למוסקבה ועבדה במשך 52 שנה במשרד ההנדסה הממשלתי. היא נעזרת בהליכון כדי לנוע בין חדרי הדירה. שיערה אדום־לוהט, כשל נכדתה, ופניה חלקים. המטפלת של סבתא מרי מגלה לדובינצ'יק שלא הכל ורוד. "יש לה בעיות, אסור לה לאכול מתוק, ואסור לה לאכול מלוח, ואסור לה לאכול מטוגן, אבל היא לא מתלוננת".
הדירה מרופדת בשטיחים ונראית כמו מוזיאון. בזכוכיות של הארונות והמזנונים מתנוססים תצלומים. באחד מהם גבר נאה, אחיה של הסבתא, בוריס ולדירמינוביץ', פסנתרן נודע בבוסטון. בתמונה אחרת ילדה יפהפייה, לוסי. המטפלת מזמינה אותנו לחדר האחרון המשמש כמחסן.
על השולחן שבמחסן קופסת עץ לאחסון תמונות, מתנה שלוסי קנתה לסבתה לרגל יום הולדתה ה־70. על הדלת תלוי פוסטר גדול של "קלרה הקדושה", שכולו עיניה של דובינצ'יק בת ה־11. בבושקה מצביעה על הנער הנאה שניצב לצידה בפוסטר, מי שיהפוך שנים אחר כך לבן זוגה של דובינצ'יק ולאבי בתה, ממנו תיפרד בהמשך. "נכון", נכדתה מאשרת, "זה ג'וני פיטרסון, אביה של אלמה".
השולחן כבר ערוך לכבודנו, ולוסי מעירה: "חבל שאין פילמני. אלה כיסוני בצק שבבושקה הכינה לי בילדותי, עם מילוי של בשר, גבינה או ירקות. בכל ארוחה זללתי לפחות שלושה כיסונים כאלה, אחד מכל סוג. בבושקה של ילדותי לא הייתה עקרת בית שמבשלת מהבוקר ועד הערב. הייתה לה קריירה, אבל בסופי שבוע היא הכינה לנו את מה שאהבנו. אני מניחה שעכשיו המטפלת מבשלת לפי המתכונים שלה".
וסבתא מתנהגת כמו סבתא. מפצירה בנכדתה לנקות את קערת המרק, לטעום מסלט המלפפונים ולהוסיף מיונז לסלט הגזר. יש לה שני ילדים ("הבן שלי, אבא של לוסי, מצלצל אליי בסקייפ ביום שישי, אחרי ארוחת הערב"), שישה נכדים ("ארבעה מהם בישראל") וחמישה נינים.
לוסי קיוותה שגם סבתה השנייה מצד אמא - לודמילה חימיץ' בת ה־80 - תגיע מסנט פטרסבורג לפגוש את הנכדה מישראל, אבל האחרונה ראתה בטלוויזיה שבמוסקבה יש ריבוי מקרי שפעת ואנשים מסתובבים ברחובות עם מסיכות, וחששה לבוא. "בגיל שלנו כבר לא מחפשים מחלות".
ממי ירשה לוסי את הכישרון, אני שואלת את סבתא מרי. "מאמא שלי, אירינה, שהייתה הסבתא־רבתא שלה. וגם מבעלי, סבא שלה. לוסי הייתה מוכשרת מהרגע שנולדה. כל דבר היא עשתה בצורה יוצאת דופן. אפילו כשזחלה על השטיח היא הסתכלה לצדדים כדי לראות אם כולם מתלהבים".
אחר כך סבתא מרי שואלת בדאגה את נכדתה "לוסיקנה, את בריאה? את מאושרת?"; היא מתעניינת בבשורה על כך שמצאה אהבה חדשה, חגי פוקס, בזמן שהייתה מאושפזת בבית החולים ושהתארסה. ואז היא מגישה לנכדתה קופסת קרטון בצבע כסף. עגילי פנינים ושרשרת. "זה לכבוד החתונה", היא אומרת ומדביקה לה נשיקה של סבתא.
בבית המלון, אחרי המפגש עם סבתא מרי ולפני שחוזרים, מצפה ללוסי הפתעה. מתברר שפוקס נחת במוסקבה במפתיע. הוא דואג לה, ולא בכדי: מתברר שלוסי בהיריון. ללא עכבות היא מרימה את שכבות הבגדים ופותחת את רוכסן הג'ינס. קשה להאמין, אבל היא בחודש השביעי. שניהם קיוו לבן, אבל מרגע שהתברר שזו בת הם בעננים. השם הראשון ברשימת המועדפים הוא מאי. ודובינציק מהרהרת בקול רם: "אני אספיק לתקתק קמפיין של בגדי היריון לפני הלידה?"
