עשרים מטרים מהבית שבו גרה אמא שלו הדה, לפני שנשלחה על ידי הנאצים לגטו, מול החנות לחלקי חילוף למכוניות שקמה על חורבות בית הכנסת שהוצת באישון ליל, שלמה בראבא חזר להיות יאצק - אותה דמות מיתולוגית שגילם בשנות ה־80. הוא אחז באקורדיון שמצא באחת החנויות הסמוכות, הצמיד אותו לחזה והחל לשיר בהתלהבות: "שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה, אש יוקדת בחזה, והמחרשה שוב פולחת בחזה". הוא גיבב מילים, חלקן ג'יבריש מוחלט, עבר ל"הבה נגילה", המשיך ל"היום יום הולדת" - והכל בזמן שתושבי הכפר הנידח רייצ'ה מתבוננים באיש הספק מצחיק ספק הזוי הזה, ולא יודעים מאיזה כוכב נחת עליהם. רגע לפני שקיפל את האקורדיון הזקן והמצולק, פנה אל התושבים והכריז בפאתוס: "תושבי רייצ'ה והסביבה, המעגל נסגר. הפיוס הושלם. הבן שב אל אמו, מוצא את ביתו. אל הנהר יורד ביגונו, ופורץ בחיים של שמחה למרות שהייתם דרעקים רציניים ביותר".
הכפר רייצ'ה, לא רחוק ממפגש הגבולות פולין וצ'כיה, היה הנקודה האחרונה במסע הפיוס של בראבא עם עצמו ועם משפחתו. שישה ימים אינטנסיביים ומעוררי רגש שהחלו בלודז', העיר שבה נולד אביו יצחק, והסתיימו בכפר הציורי ההוא.
יותר מדי שנים עברו עד שבראבא הסכים להתעמת עם העבר המשפחתי שלו. אנחנו יודעים כל כך הרבה על אלף הפרצופים של הקומיקאי הישראלי הוותיק, אבל יש דברים שמטאטאים לפינה. לכל היותר נעזרים בהם לבנות איזו דמות קורעת, שילוב של צחוק ודמע. הפעם, כשהוא כמעט בן 68, החליט שהוא מוכן למשימה, לוקח איתו למסע את אשתו שמר, שצעירה ממנו ב־25 שנה, בתם שי בת השלוש, ואחותו הצעירה מרים.
מתחת לעץ הגויאבות
נקודת הפתיחה למסע השורשים בפולין, אחרי שגלגלי מטוס "ישראייר" גירדו את אדמת העיר ורשה, הייתה לודז'. בפיוטרוקובסקה 88, אחד הרחובות הראשיים בעיר האפרורית הזו, עדיין עומד על תילו הבית שבו התגוררה משפחת ליטמאנאוויטש, אותה נטש אביו של בראבא בגיל צעיר אחרי שמאס בדת ועלה לארץ המובטחת. עכשיו מתגוררים כאן תשעה פועלים, רובם פקיסטנים, שמכינים שיש־קבב במסעדה הסמוכה. מדרגות העץ מדיפות ריח של שום ותבלינים, אבל בפנים הזמן כאילו עצר באותם זמנים רחוקים: קירות מתקלפים, אמבטיה ישנה וסדוקה ומיטות סתורות להפליא. עיניו של בראבא בוהות בנעשה ומתלחלחות. בעיני רוחו רצות תמונות כמו בסרט נע: סבא שלמה עטוף בטלית, דודיו ודודותיו שנספו בשואה, והתפילות בבית הכנסת הסמוך, שנושק לבית.
גם בגלגולו הנוכחי, הרגוע יותר, בראבא הוא עדיין אותו אדם בלתי צפוי. ובכל זאת, הווליומים שככו משהו והקליפות קולפו. "החלטתי לשחרר כל גרם של ציניות ולפתוח את הלב לגמרי לחוויה הזאת", הוא אומר כשאנחנו יוצאים מבית אביו. "אני הולך עם אשתי הצעירה והבת שלי וחושב על זה שאני, איש שמתרחק מנוסטלגיה ומתגעגע לעתיד — עובדה שבגיל מאה אני עושה ילדים בצורה לא אחראית — בא למקום שבו התגורר אבא שלי. ולא רק שאני בא לבית הזה, אני גם בא לפייס בינו לבין הסבא שאני קרוי על שמו. זה נשמע כל כך לא מציאותי, מין הזיה ספרותית".
למה חשוב לך לפייס ביניהם? שניהם כבר מזמן אינם בחיים.
"דווקא שמר, אשתי הרגישה, לחשה באוזני: זו ההזדמנות שלך לפייס ביניהם. סבי היה דתי מאוד ואילו אבי הפך אחרי המלחמה לחילוני פנאטי, שונא דתיים מושבע, שיורק על בתי כנסת כי אלוהים לא היה נוכח בשואה".
כשאתה מדבר על אבא שלך העיניים שלך נוצצות יותר מאשר כשאתה מדבר על אמא שלך.
"בדור של ההורים שלנו לא ביטאו רגשות ולא התחתנו מאהבה. באבי בערה התשוקה שאהיה שחקן, ואני חייב לו את קריירת המשחק שלי. כבר בגיל ארבע־חמש הוא שלח אותי להופיע לפני השכנים, ואחר כך לקח אותי לכל תחרות כישרונות צעירים אפשרית. לא היה מאושר ממנו כשהצלחתי".
אבא שלך ידע כמה אהבת אותו?
"הוא ידע. לצערי, בשבע השנים האחרונות לחייו הוא חטף אלצהיימר ולא זיהה אף אחד. אם הייתי רוצה לתקשר איתו, הייתי אומר לו, 'אבא, אתה רוצה למות?' והוא היה עונה 'לא'. ואני אומר: תגידו להורים שלכם כל חייכם כמה אתם אוהבים אותם, שלא תצטערו אחר כך שהחמצתם משהו".
איפה אמא שלך הייתה בכל הסיפור הזה?
"אמא הייתה דור של שורדים. הילד חייב איזה מקצוע שיכניס כסף. רופא למשל יכול להתאים לכל מקום. מחר הסורים יבואו, נצטרך שוב לברוח, והוא יוכל להיות רופא בארץ אחרת. הכל היה עם איזו מחשבה שמחר הגרמנים יחזרו ונצטרך שוב לנוע. הכל היה נורא הישרדותי. עם אמא היה לי איזה נתק ואבא היה החמצן עבורי. הוא גם היה איש שמח וכובש לב. רוב התפקידים שעשיתי, כולל בסרט 'הערת שוליים', הם בהשראתו.
"חלק גדול מהו־הא שעשיתי כל הקריירה שלי היה סוג של התחפשות, כי במקור הייתי הילד הכי תמים בשיכון, הבוהה, החולמני. אבל אמא הבהירה לי בגיל צעיר שבעולם הזה צריך להצטיין. באותה מידה היה לי חשוב להיות השחקן הכי משוגע, הכי מעניין, הכי מיוחד".
זה לא נראה לך מוגזם?
"הייתה לי פעם מטפלת, פסיכולוגית, שבאה לראות הצגה שלי ואמרה לי, 'אני חייבת לומר לך שהחוויה שלי הייתה קצת מעיקה'. שאלתי למה, והיא אמרה: 'התחושה שהעברת היא כאילו הגרמנים מכוונים אליך נשק, ואומרים - ברגע שתפסיק להיות מעניין, מצחיק ומיוחד, נירה בך. מתברר שכמו הקוסם מארץ עוץ שהתחבא מאחורי מסכה ענקית, גם אני התחבאתי. התחושה הייתה שכשאתה מלביש עליך את המסכה של המיוחד, המשוגע, אמא תהיה מרוצה. הרגשתי גם שהאני האמיתי, הפשוט, לא מעניין, מאכזב. רק בשנים האחרונות התחלתי להוריד את המסכות ולהחזיר גם את הילד התמים לפריים".
הוריו של בראבא, שניהם כאמור ילידי פולין, הכירו בישראל, במסיבת ריקודים בנתניה. "אבי, אחרי ארבע כוסיות, כי אחרת לא היה לו אומץ, הזמין אותה להתלוות אליו לעץ הגויאבות", מספר בראבא, "שם, מתחת לעץ, כשניסה לנשק אותה, גויאבה נפלה לו על הראש. היא צחקה והוא צחק, וזה הספיק להם לבלות יחד את כל הגלגול הזה. שני אנשים שבנסיבות של שלום ובריאות נפשית לא היו נפגשים בכלל.
"אמא שלי עלתה לארץ ממשפחה שבעיני עצמם היו אריסטוקרטים משכילים. אין לזה כיסוי, אבל ככה הם תפסו את עצמם. לבוא ללבנט, לאמזונס, לשבטים, זה היה בשבילם גם סוריאליסטי וגם מפחיד. מה להם ולעבודת אדמה ולאחוז בנשק? היא חיפשה איזה בן מקום, שייתן לה עוגן כי אחרת שוב יטרפו אותה כמו בילדות. מנגד, לאבא שלי היו רגשות אשמה שהוא נשאר בחיים, והוא חיפש אישה שתייצג את האחיות הפולניות שלו שהלכו. ככה הם מצאו זה את זו. זה לא קרה ממשיכה, מאהבה, מכימיה. זו היתה התשובה לשריטות ולחסכים שלהם".
עצים עירומים בלודז'
ירצה או לא, הרבה מאמו, שנשאה על גבה השחוח את השואה, יש עד היום בבראבא. למסע הזה הוא ארז ארבע מזוודות עמוסות להתפקע. באחת מהן היו דברי אוכל: טונה, טחינה, תה, קפה, מציות עם כוסמין וסתם מציות, בננות, מלח, מה לא. מזווה שלם מלא כל טוב. "זה רק שליש ממה שהוא התכוון לארוז. פשוט לא נתתי לו", מחייכת שמר.
"אמא שלי הייתה הולכת עם פרוסות לחם בשקיות", מספר בראבא, "היא שמה בצורה בלתי נשלטת מאכלים בתיק בחתונות. משהו מזה גם נספג בי. כשביקרתי בבית שלה ברייצ'ה, הבנתי פתאום באופן צורב את הרעיון שרוטינה נקטפת באחת. פתאום, באמצע בישול ומקלחת, באים ולוקחים אותך — ובום, מעבירים אותך לגיהינום".
הנוף בדרך ללודז' מצהיב ומאפיר. עצים עירומים, ללא כסות עלה אחד לרפואה, ואלפי דונמים של שדות שעוד לא הצמיחו כלום. "זה הנוף הכי עצוב שפגשתי", אומר לנו בראבא. "שום עלה, אף ציפור. עזובה מוחלטת. פשוט צ'רנוביל. יכול להיות שהאירועים של העבר ייבשו את הנוף לגמרי".
בוקר ראשון בלודז'. רגע לפני שאנחנו יוצאים לחפש את קבר סבו, בראבא מתמצת את הלילה הראשון על אדמת פולין. "אני יורד לארוחת בוקר במלון, מסתכל על הבופה, אין גבינות, אין ירקות, רק בשר בשר בשר. סוסים, חזירים, כבשים, פרות. בית קברות לחיות. פלא שהאינסטינקט שלך הוא לצאת ולטבוח? בקבלה ראו לפי הפספורט שאני ישראלי, ונתנו לנו חדר מעל תחנת רכבת. הם חשבו שרכבת מרגיעה יהודים. לא יכולתי שלא לחלום על רכבות".
בית הקברות היהודי ענק הממדים בלודז' הוא אחת התחנות העוצמתיות במסע הזה. 50 זלוטי שהועברו לידיה של עובדת פולנייה סייעו לאתר בזריזות את מקום קברו של הסבא, רבי שלמה ליטמאנאוויטש, בתוך ים של אלפי מצבות. מראה מצבת הסב, שנותרה כמעט בשלמותה, ריגש את בראבא ואחותו מרים. הוא נישק את הקבר, ניסה למחות את הדמעות ללא הצלחה, שלף מהתרמיל את התפילין שהביא איתו, כרך סביב זרועו, אמר בדבקות קדיש וביקש מסבא שלמה להתפלל עבורנו.
"תודה סבא שלמה אהוב שלי", אמר, מקנח דמעה. "חבל כל כך שלא זכיתי להכיר אותך ולפגוש בך. באתי לפייס בינך לבין אבא יצחק, לבקש שתתפלל למען בתי הקטנה ואשתי האהובה וילדיי הגדולים. בשכונה שלנו בנתניה לא היו סבא וסבתא לאף אחד, וזו הפעם הראשונה שאני פוגש אותך, סבא שלי". כשבתו שי הביטה בו בוכה, נשרו דמעות גם מעיניה. בראבא כינס אותה אל זרעותיו וחיבק אותה ארוכות.
ממתי יש לך תפילין?
"איזה רב התקשר אליי לפני שנים וביקש שאבוא איתו לאומן. אמרתי לו, 'אין מצב. למה אתה מתקשר אליי בכלל?' הוא אמר, 'רבי נחמן הוא מעין יאצק של הדתיים, וחשבתי שחשוב שתבוא איתי לשם'. הוא סיפר לי שרבי נחמן עבר חיים נוראיים, ומה הלקח? לשמוח מהבוקר עד הערב. נופל וקם, כמו יאצק. הוא נתן לי תפילין ואמר: 'אתה תראה שיום אחד עוד תשתמש בזה'. והנה הגיע הרגע.
"כדי לכבד את הסבא הנחתי תפילין ליד קברו. עצמתי את עיניי והתפללתי בדבקות, בצורה ספונטנית, כמו ילד, כמו שאיכר היה מתפלל במאה הארבע־עשרה שיירד גשם, שהתרנגולות יפסיקו למות, שיהיה חלב. הקבר שלו גם נמצא במרכז ים אינסופי של קברים. אתה מסתכל ורואה אלף שנות היסטוריה יהודית קבורות שם. אם היו אומרים לי בארץ, לפני שטסנו לכאן, שזה מה שיקרה, לא הייתי מאמין, כי לא האמנתי בקדושתן של אבנים. מה לי ולהן".
יכולת גם להתגאות בפניו במשפחה החדשה שהקמת.
"כשאמרתי לו, 'סבא, תראה את שי, זו הנינה שלך, עכשיו טוב לנכד שלך שלמה, הוא מצא משפחה ראויה ויש לו גם ילדים גדולים נהדרים', זה הזכיר לי פתאום איזו אסוציאציה פרועה, מטס של חיל האוויר מעל אושוויץ — משואה לתקומה".
בראבא ושמר אשתו, השלישית במספר, מכירים חמש שנים. את האהבה ביניהם קשה לפספס, גם את הסדר שהכניסה לחייו המבולגנים. "שמר היא נשמה עתיקה", הוא אומר, נושק לה, מלטף את ידה. "פגשתי אותה בתוכנית רדיו, היא הייתה עורכת מוזיקלית", הוא משחזר, "היא הדליקה אותי כאישה, אבל דרכינו נפרדו לכמה חודשים. כשנפגשנו שוב, לא ידעתי לקראת מה אנחנו הולכים, אבל בדייט הראשון פרצה אש - ואני, שהייתי אחרי גירושים שניים והיה לי טוב לבד, התאהבתי. קודם הזהרתי חברים לא לעשות ילדים, אפילו בגיל צעיר, והנה אני — הפחדן, החרדתי, הדוחה הכל למחר — מוצא את עצמי עם ילדה קטנה. כנראה עברתי שינוי, כי הפחד שמנהל אותנו כל החיים השתחרר. ברגע שעלתה השאלה לעשות ילד או לא, זה נראה לי פתאום הדבר הכי טבעי. לשמחתי".
למה הרגשת שאתה בשל לפרק חדש בחיים?
"כי קילפתי מעליי את כל השכבות. כולנו הרי סובלים מחוסר אהבה עצמית ברמה כזו או אחרת. אנחנו לא מרגישים ראויים. אם להודות על האמת אנחנו חושבים שאנחנו הפרי הפגום על העץ, וזה גם מה שאני חשבתי. היה לי טוב לבד. אבל פתאום נמאס לי לנהל את העולם, לחשוב על משכנתה, על הביקורות, לרצות פרסים, להצטיין כל הזמן, והתחברתי באמת לתום שבי, שזה המחצב האותנטי שלי. אני כל החיים רץ, אני רץ בחלומות. היום, ללכת אחרי הילדה הקטנה שלי בגן ציבורי — לראות עלה נושר, פרפר, פרת משה רבנו, שבלול — הכל חדש לי".
בקרוב תשודר ברשת סדרת הריאליטי "אף פעם לא מאוחר", ששלחה לווייטנאם כמה גברים שנושקים לשנת השבעים, בהם בראבא. "הייתי שם שבועיים, אבל למסע הזה לא הסכמתי לצאת בלי שי", הוא אומר. "זו חוויה מתקנת. אני מרגיש שעם הילדים הגדולים שלי עשיתי את כל השגיאות האפשריות, והכל מתוך כוונות טובות. אני רוצה שהפעם זה לא יקרה. במקום לעשות שהעולם יהיה טוב יותר, אני משתדל להביא ילד טוב יותר לעולם הזה".
מכתב מסטניסלב
רייצ'ה, שהייתה נקודת המסע הבאה שלנו, כארבע וחצי שעות נסיעה מלודז', היא גם נקודת הפיוס של בראבא עם אמו, הדה לבית קורנהאוזר. המוטל שבראבא מתגורר בו עם משפחתו במסע שוכן על גדות נחל שמסתלסל בין בתים, אותו נחל שאמו נהגה לפקוד עם חברותיה.
את בית אמו אנחנו מוצאים בזכות אחד מזקני רייצ'ה, סטניסלב בן ה־94, ששימש כמנהל בית הספר. מסתבר שסטניסלב הכיר את לאון, דודו של בראבא, ובעבר הרחוק שלח לו מכתב. על זנב המכתב, שהשתמר בידי המשפחה, מופיע שמו של סטניסלב ומספר הבית: רייצ'ה 480.
כשאנחנו סמוכים לכתובת המדוברת ברייצ'ה, בראבא קורא בקול בשמו של סטניסלב, ומאחד הבתים מגיח קשיש חייכן וחד זיכרון. אחרי שהוא מחבק בהתרגשות את בראבא ואת אחותו, הוא מוביל אותנו לשני הבתים בהם התגוררה משפחת קורנהאוזר. אחד נשרף על ידי הגרמנים והשני עומד על תילו.
"כשהתבגרתי היה לי חשבון קשה עם אמא שלי, על זה שהיא ניתקה אותי מהילד התמים שהייתי, הכריחה אותי להצטיין ולרוץ במקום פשוט להיות, גרמה לי לחיות חיים מהשכל במקום מהלב", אומר בראבא, "אני משמח אחרים, אבל בפנים אני עצוב, לפעמים אפילו מאוד. עד מותה היה לי כעס סמוי עליה, וכל השנים האחרונות אני כואב שלא הייתי בוגר יותר והתפייסתי איתה בעודה בחיים. למה לא חיבקתי אותה לפחות פעם אחת ואמרתי לה, 'אמא, אני אוהב אותך'".
ומה השתנה הפעם?
"כשהגעתי לרייצ'ה הייתה לי ההארה. פתאום הבנתי שממנה ירשתי את התום, לא מאבא שלי, ושגם היא הייתה ילדה כמוני — מנותקת, בוהה, אסטרונאוטית, אוהבת תולעי משי. ואמא שלה אמרה לה, 'אנחנו כמה משפחות יהודיות בתוך כפר של פולנים גויים עוינים. אם תהי חולמנית, הם יטרפו אותך. תתעוררי. תצטייני'. ואמא שלה הוכיחה לה שהיא צדקה כי הזאב הרע הגיע וטרף אותה, ובזכות הערנות של אמא שלי היא נשארה בחיים. כשהיא באה לארץ ונולד לה בן בכור, אני, היא נתנה לי באופן לא רצוני את המתנה שקיבלה מאמא שלה — 'שלמה, די להיות חולמני. תתעורר, אחרת יטרפו אותך'. פתאום הבנתי בפעם הראשונה שאמא לא יכלה אחרת, ביקשתי את סליחתה ובכיתי כל הלילה. חשתי שהתחיל תהליך של פיוס שהייתי זקוק לו".
למחרת, אחרי שנעשה את הדרך מרייצ'ה לקרקוב, נקודה נוספת במסלול שלנו, תהיה לבראבא תובנה נוספת. "תראה משל על היצור המוגבל ושמו אדם", הוא יגיד תוך שהוא מניח יד על כתפי, "נסענו בלילה מהכפר של אמא שלי לקרקוב. בדרך דיברנו ארוכות באיזה תנאים נוראים חיו בגטו. אמרנו לעצמנו שלא נשכח את זה אף פעם ולא נתלונן על שטויות. שעה יותר מאוחר הגענו למלון בקרקוב, ואני צועק על מנהל המלון, 'הבטחתם לנו דלת מחברת בין החדרים, אין מזרן לילדה, אין קליטה בפלאפון, נמאס לי מהחיים האלה, אני אשרוף לכם את המלון'".
רגע לפני שאנחנו ממריאים חזרה לישראל, בראבא אומר שהוריו כנראה לא היו מאושרים מדמותה של הארץ, שבה חיפשו תקווה ועכשיו חוגגת 70. "פנו אליי שאוביל עם עוד אנשים את חגיגות שנת ה־70 תחת הכותרת של פיוס לאומי", הוא מספר, "שאלתי איך אני קשור לפיוס לאומי, והם אמרו לי: 'אתה נכס צאן ברזל אשכנזי, התחתנת עם טריפוליטאית, ונולדה לך ילדה ישראלית בגיל 65. לטעמנו זה סוג של פיוס עם מבט לעתיד. פתאום הבנתי שחזרנו לשנות ה־50, ובקצב הזה עוד נחזור למאה ה־19. עד כדי כך הנושא של ספרדים ואשכנזים נוכח בשיח של הממשלה הנוכחית. כולנו גזענים. בזו, לעגו והתנשאו על המשפחה של אמא שלי בגולה, והם באו לפה ועשו את אותו דבר למזרחים, ואלה עושים את זה לערבים ולפליטים הסודנים".
זה גם מה ששמעת מהורים שלך?
"אבא שלי היה מספר שבליל הסדר, הסבא שלי, רבי שלמה, היה אומר שכל התורה על רגל אחת היא: 'זכור את אשר עשו לך בארץ מצרים'. מה שעשו לנו במצרים לא נעשה לעם אחר. מה ששנוא עליך לא תעשה לאחר. אנחנו נהיה מופת, אור לגויים, לא נפגע בשונה מאיתנו. והנה לא למדנו לקח".
