אני רגילה ללכת בשני שבילים. שביל הכאב ושביל החיים. ברגעים משמעותיים אנחנו אומרים "בדמייך חיי" אז לנו בני המשפחות השכולות יש את שביל "בדמייך" ולצידו את שביל החיים.
כך מתנהלים החיים שלנו מדי יום. חיים, משתדלים לשמוח, לתפקד, לצמוח ולצד זאת הכאב תמיד נמצא שם. יום אחד בשנה כל הציבור מתכנס איתנו לתוך שביל הכאב.
יום הזיכרון שלי מתחיל מדי שנה כבר 12 שעות לפני הצפירה. כבר מאתמול בבוקר הבית נפתח, חברים, מפקדים, נכנסים ויוצאים בזה אחר זה. מפקדי חטיבת גולני שמקפידים להגיע בכל שנה ומבקשים לתת חיבוק אחד לפני כניסתו של היום, מזכירים לי בכל פעם מחדש מהי רעות אמיתית. בבוקר המחרת אנחנו עולים אל ההר. כולם נמצאים שם. כל החברים של אוריאל, של אלירז, חניכי תנועות נוער, מפקדים. משם אנחנו ממשיכים בשיירה גדולה הביתה. כולם באים והבית מלא חיים. ועל מה מדברים? קצת על המתים והרבה על החיים. על הארץ הזאת. על חינוך, על שירות משמעותי, על המשמעות של החיים שלנו כאן. מדי פעם בשיחות מבליחים אוריאל ואלירז. מישהו נזכר באיזה סיפור ובדרך כלל אלה דברים מאוד מצחיקים.
החברים של אוריאל ואלירז מגיעים עם הילדים והמחשבות שלי קצת בורחות. איזה ילדים גדולים. לאוריאל יכלו להיות ילדים בני 15?.
כשאחרון האורחים יוצא, לרוב זה כבר לקראת השעה שמונה בערב, אז מתחילים הרגעים שלי לבד. אני מגיפה את התריסים בבית, נכנסת לחדר שלי ורוצה רק להיות לבד. אני שומעת מבעד לחלונות את רעשי הזיקוקים אבל בשבילי הדי פיצוצים הם לנצח הפיצוץ ההוא של אוריאל בלבנון. ברגע המעבר הזה אני נמצאת עם אוריאל במארב ומה שאני רוצה לעשות זה לצעוק לו, "אוריאל תיזהר. אל תעלה על הסלע הזה. יש שם מטענים". ברגע הזה אני עם אלירז ורוצה לצעוק לו "אלירז אל תצא לקרב הזה. יש לך תינוקת בת חודשיים שאתה בקושי מכיר".
כשאני קמה בבוקר, בכל יום עצמאות, אני עולה בשקט לבד להר הרצל. אני יושבת בשקט עם הבנים שלי, מסדרת להם את הנרות והפרחים ומבקשת מהם בקשה ־ "ילדים שלי, אני רוצה את רשותכם לצאת לעצמאות". והם תמיד מרשים לי ואומרים "אמא צאי לחיים. בשביל מה נפלנו אם לא כדי שאתם תמשיכו לחיות?". ומאותו הרגע נפתח הלב. אני נוסעת לנכדים, יוצאים לטייל, אוכלים, שמחים ושרים.
השנה יתווסף לכל זה גם טקס פרסי ישראל. במוצאי יום העצמאות תהיה לי הזכות לעמוד לצד אנשים רמי מעלה שעשו כל כך הרבה למען המדינה שלנו כדי שהיא תהיה טובה יותר. אנשים שהם פניה היפות של ישראל. כל אחד עם השקפותיו. שמאל, ימין, דתיים, חילונים, ותיקים ועולים. ואני, ביניהם, יש לי מקום קטן. מקום של אמונה גדולה בעם הזה ובמדינה. מקום של בחירה בחיים. מקום שבו אני מנסה לקחת את היגון ולהפוך אותו לניגון חדש.
