אחים אנחנו

אנוכי הענייה ממעש נרגשת לעמוד כאן ולדבר בשם מקבלי הפרס. מתפללת אני שלא יהיה מכשול בדבריי וששפתי הפשוטה תביע נכונה את תודתנו העמוקה למדינת ישראל שמצאה אותנו ראויים לפרס ולבני משפחותינו ולחברינו הקרובים שתמכו בנו ועודדו אותנו לאורך כל הדרך.

בקהל היושב כאן היום חסרים אהובים ויקרים שלא זכו לראותנו במעמד זה. שניים מהם הם הוריי, יעקב ואיטו אוחיון שנולדו לרגלי הרי האטלס במרוקו, הם לא ידעו קרוא וכתוב ולא דיברו את השפה העברית, אילו היו יושבים כאן היום היו מבינים רק כמה מילים מדבריי, מילים שבעבורם היו קוד ־ ירושלים, שלום, תורה ותודה.

בכל לילה סיפר לי אבי על עיר שלא הכיר, שלא ראה בתמונות ושתיאורה עבר מאב לבן. ירושלים, שיש בה עצים נוטפי דבש וחלב ולרגליהם רובצים אריות וכבשים. בכל פעם שהגה אבי את המילים ירושלים הצמיד את שתי אצבעותיו לשפתיו ומלמל בקדושה את שמה תוך כדי נישוק כל אות מאותיותיה, ובאחד הלילות של קיץ 1963 הודיע אבי כי הלילה יבוא המשיח. לשאלתי כיצד אזהה אותו, ענה: הוא ילבש חולצה פתוחה, מכנסיים קצרים וינעל סנדלים. פגשתי את המשיח. את שליח הסוכנות היהודית שהוציא אותנו מהמלאח בקזבלנקה, שם גרתי עד היותי בת 10 והביא אותנו לירושלים, למעברת חצרים בבאר שבע. חיינו ללא גז, ללא מקרר, היו לנו מיטות עשויות מברזל, עם קשיי קליטה ושפה חדשה אבל היתה שמחה גדולה על שזכינו להגיע לארץ ישראל. למדתי לאהוב את הארץ דרך שיריה כי לא היו לי ספרים, ובזכות רדיו שקיבל אבי בעובדתו כמטאטא כבישים נחשפתי לארץ הזאת.

בכל יום רביעי חיכיתי בחרדת קודש בפתח הצריף שלנו, בידי מחברת ועפרון, נכונה לכתוב את מילות השירים שלימד אפי נצר בתוכניתו. כך הכרתי את החרמון דרך מלכות החרמון, את בית לחם דרך ראי רחל ראי ואת עמק יזרעאל דרך שיר העמק. אך שיר אחד נצרב בזכרוני, שירו של נתן אלתרמן, שיר בוקר, הפותח במילים "בהרים כבר השמש מלהטת" ושורה אחת מפזמון השיר הדהדה בראשי ולא הרפתה ממני: מה עוד לא נתנו לך וניתן. כבר אז כילדה חשתי שלא עשיתי דבר למען ארצי. באתי אל ארץ מוכנה, ולא ידעתי שיום יבוא ואתן את היקר לי מכל עבור ארצי - את בניי אוריאל ואלירז.

אבל מולדת לא בונים רק בכאב ובדמעות אלא גם בעמל ובנתינה מתמשכת לאורך שנים. אני גאה להיות שייכת לקבוצה שבחרה לעסוק בחינוך, מתוך אמונה שזו הדרך לפרוץ את חומות הבערות והדלות, ומתוך הבנה שהחינוך פותח הזדמנויות למימוש עצמי והתפתחות אישית כפי שפתח לי. אל המעשה החינוכי הבאתי עמי את הערכים שינקתי בבית הוריי. אלה היסודות עליהם גידלתי עם אישי האהוב אליעזר ז"ל את ששת ילדינו.

עומדת כאן אני מולכם נבוכה, לצד עמיתיי, אנשים רמי מעלה, שיצרו, שכתבו, חקרו והמציאו, אנשי חזון ועשייה, אנשי אמונה. קטונתי, אין בידי יצירה, לא אוכל להצביע על תגלית שגילית או על נוסחה שפתרתי. יש לי לב אחד שנשבר שלוש פעמים בהודעות שבר נוראיות, נפילת בני בכורי אוריאל בקרב בלבנון, פטירת אישי אליעזר משברון לב, ונפילת בני השני אלירז בקרב בעזה. עם הלב הזה יצאתי אל עמי ובמילים פשוטות, בשפת הלב השבור, דיברתי על הארץ הזאת ומורשתה, על הבחירה בטוב, על השמחה, על הדבקות בחיים, על אחריות, על מעורבות חברתית, ומתוך הלב הזה שפועמת בו אמונה בארץ הזאת ובעם הזה, מתוך תהומות הכאב, נבעו מעיינות של אהבה. וכשהלב מלא אמונה הוא יכול לעמוד באתגרים קשים, הוא יכול ליצור יצירות גדולות, זו יצירתי. היא נטועה בלבבות, הפכתי את יגוני לניגון חדש.

כך כל אחת ואחד מהיושבים על במה מכובדת זו, כל אחד ופעימות לבו, כל אחת ותבנית נוף מולדתה והכשרתה. כל אחד וירושלים שלו, כל אחד ומעיינות יצירתו. במקבלי הפרס ישנם מי שחוו אובדן ואף על פי כן רוחם לא נשברה, הם ממשיכים לפעול בחברה, איש בדרכו, כדי לעשותה טובה יותר ואחרים, כולם עושים לא רק לשם עצמם אלא לשם מדינת ישראל, לפתחה ולהעצימה במישורי העשייה ובגוונים האנושיים השונים בה.

זכיתי להיפגש עם החברה הישראלית על גווניה השונים, מפגשים של פנים מול פנים, מפגשים מרחיבי לב, שאיפשרו לי כניסתם של מחשבות והבנות חדשות. הייתי שמחה אם נצא כולנו לפגוש את הגיוון הזה, את האחרים, נכיר, נרגיש, נראה את העיניים הכואבות והשמחות, נשמע את הקולות והצלילים השונים וגם אם יש בינינו תהומות נוכל לבנות מעליהן גשרים, אם רק נכיר בכך שרב המשותף בינינו על המפריד. כולנו בארץ הזאת חפצי חיים. כולנו חפצי שלום. זה הבית של כולנו, ואין בלעדיות של אהבת העם והמולדת לצד מסוים. כולנו רוצים לזכות לראות את נכדינו בונים כאן את ביתם, מטיילים בארץ בבטחה ונהנים מנופיה. כולנו מייחלים לחברת מופת ברוח חזון נביאי ישראל. ומכוח זה כולנו נושאים באחריות לאופיו, לערכיו ולעתידו של הבית שלנו. לא נוכל להתעלם, לא נוכל לעמוד מנגד. בפאזל הזה שנוצר במדינת ישראל יש מקום לכולם, לכל קשת הצבעים ואם תחסר פיסה אחת מהפאזל התמונה לא תהיה שלמה. על כן אינני מוכנה לוותר על שום חלק מעמי. גם אם מלאכת ההרכבה תארך אינני מתייאשת. וכדי להצליח ביצירת הפסיפס הזה, עלינו לכבד את כולם בשיח שלנו. עלינו ליצור שיח מאופק, סבלני, שמאפשר הבעת דעה בלי פחדים ואיומים, שיש בו מקום לסליחה ולמחילה, שיח שמחזק את המחויבות שלנו לאהבת האדם כי בצלם אלוקים ברא את האדם. שיח המכבד את מורשתנו, המרבה טוב, המרבה אור ותקווה ולא מתרכז רק בחושך.

כדברי נעים זמירות ישראל, מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו. זוהי תורת החיים. בואו נבחר כולנו בדרך שמרבה את הטוב ואת האור שבנו, כפי שבחרתי אני לשאת את ערכיהם של בני אוריאל ואלירז וחבריהם, ערכי הרעות והאחווה הם נר לרגלי וקריאתם "אחי" היא לכל אחד מחבריהם היא קריאתי. אחים אנחנו.