לפני שנה וחצי סערה הקהילה הספרותית בעקבות תחקיר שקשר בין זהותה של הסופרת האיטלקייה אלנה פרנטה — אחת הסופרות המסקרנות, המסתוריות והמצליחות בעולם כיום — לבין מתרגמת בשם אניטה ראייה המתגוררת ברומא עם בעלה, הסופר דומניקו סטרנונה. התחקיר העלה סדרת ממצאים שחיברו בין ראייה ובעלה לפרנטה המסתורית; בין היתר רכישותיה של ראייה באתרי נדל"ן שונים, שהתשלומים אליהם הועברו מחברות שפירסמו את ספריה של פרנטה; אורח חייהם הנהנתני שלא תואם את הכנסתם של סופר ומתרגמת, וסגנון הכתיבה של סטרנונה שדומה לזה של פרנטה.
לא צריך באמת להציג את אלנה פרנטה. היא מזמן הפכה לכוכבת בשמי הספרות העולמית, מחברת "אהבה מטרידה", "ימי הנטישה", "הבת האפלה" וכמובן — "הרומנים הנפוליטניים". אך למרות הצלחתה הרבה, סטרנונה שנקשר בסיפורה לא באמת זכה להכרה בארץ. כששואלים אותו מה עמדתו על התחקיר שקשר אותו ואת אשתו בפרנטה הוא עונה מיד, ללא היסוס, כמו מתורגל מכתבות ותחקורים אחרים. "אני לא אלנה פרנטה. אני מתכוון להשיב רק על שאלות הנוגעות לספרים שלי".
ההתחמקות המהירה של סטרנונה מוכרת מראיונות קודמים. הוא כבר הדגיש עד כמה היצירה שלו נפגעה מזה שקושרים אותה ביצירת פרנטה. "החשד שאלנה פרנטה זה בעצם אני או אני ואשתי אניטה ביחד הפך לצל קבוע שמרחף מעל חיי", אמר בראיון. "כשאמות יכתבו שש שורות. בשלוש השורות הראשונות ייכתב: 'הוא היה מורה'. בשלוש האחרונות: 'במשך זמן רב היה חשד שהוא אלנה פרנטה'. וכל מה שבאמצע — רומנים, תסריטים, חלקי חיים — הכל נשמט החוצה".
ההשלמה עם השקר
בין שהוא עומד מאחורי כתיבת פרנטה ובין שלאו — סטרנונה הוא לא אלנה פרנטה. שכן, כמאמר אחד העם על משה רבנו "אין לך גיבּור היסטורי, שלא נצטיירה צורתו הרוחנית בדמיון העם באופן שונה לגמרי ממה שהיתה במציאות, והציור הדמיוני הזה, שיצר לו העם לפי צרכיו ונטוֹת רוחו, הוא הוא הגיבּור האמתּי, שהשפעתו מַתמדת והולכת, לפעמים אלפי שנה". אבל הוא בהחלט סופר מעניין בפני עצמו, סופר שראוי להתעכב עליו קצת יותר מאשר התהייה הנובעת מייחוסו לפרנטה. צאת ספרו "שרוכים" בעברית (תרגום: יעל קריצ'וק, הוצאת כתר), הוא הזדמנות שכזו, שמגלה את תחכומו וכישרונו בבניית עלילה מותחת.
הספר מגולל את סיפורה של משפחה באיטליה בראשית שנות ה־60, כשהתפרקות מערכת היחסים בין ההורים מאיימת על יציבותה. וַנדָה מגלה ביום אחד בהיר, לאחר 12 שנות נישואים, כי בעלה אַלדוֹ התאהב באישה צעירה ונטש אותה עם שני ילדיהם הקטנים. היא מתקוממת נגד מר גורלה, ועושה הכל על מנת להחזירו הביתה.
"הספר מחולק לשלוש חוויות שונות בתכלית שאינן מצליחות באמת להגיע לאיזשהו סוג של עימות ביניהן", מסביר סטרנונה בראיון ל"ידיעות אחרונות". "יצרתי את שלושת החלקים המרכיבים את הספר כשלושה סיפורים עצמאיים כדי להדגיש את הזרות שבין בני אותה המשפחה. זה הקורא שצריך להשליך אותם אחד על השני ולהרכיב את העלילה. שהיא אינה סיפור על משבר בזוגיות, אלא, מעל הכל, על השלמה שקרית והנזקים שהיא גוררת אחריה".
דומה שוונדה היא אישה מאוד תלותית, לא עצמאית במיוחד. איך אתה חושב שדמותה תתקבל בימים של קמפיין Metoo#?
"אני לא יודע. הקוראים, בדרך כלל, ראו בסיפור הזה דוגמה למשבר העמוק שעובר על מוסד המשפחה. בקשר לגיבורות הנשיות בספר — ונדה, הבת שלה אנה ולידיה, המאהבת של אלדו — הן מציגות סוגי התנהלות שונים בהתאם לתקופה שבה הן חיות. המכתבים של ונדה, שמרכיבים את חלקו הראשון של 'שרוכים', שייכים למחצית הראשונה של שנות ה־70 של המאה הקודמת. הם מציגים את סיפורה של אישה צעירה שנישאה בתחילת שנות ה־60, תקופה שבה גירושים לא היו דבר מקובל באיטליה והנישואים נמשכו עד המוות. זה מה שהופך את הכאב שלה ואת הנקמה שלה לכל כך הרסניים. אבל לעומתה לידיה, המאהבת הצעירה של בעלה, אלדו, שולטת יותר בגורלה. ואנה, הבת שלהם, היא צעירה עכשווית, מצולקת בעקבות המשבר שעברו ההורים שלה".
פיוס מטעמי נוחות
לסטרנונה, נפוליטני בן 75, יש שלושה ילדים משתי מערכות נישואים שונות ושלושה נכדים. הוא מתנסח בזהירות, בוחן כל מילה, ולמרות הכחשותיו, אי־אפשר להתעלם מהדמיון החבוי בין "שרוכים" לבין "ימי הנטישה" של אלנה פרנטה. גם אצל פרנטה יש אישה ובעל ונטישה, ושני ילדים שעומדים במרכזה. וגם אם הכלב של אולגה מתחלף בחתול של ונדה, זו עדיין נאפולי ההיא של פרנטה ורחובותיה המוכרים, וכשמעמתים אותו עם סגנון הכתיבה האופייני לפרנטה עולה עמדתו, כפי שכבר הסביר בעבר: "למה אנחנו לא מדברים על הקשר בין סטרנונה ואנה קרנינה של טולסטוי? העמדה הרדיקלית שלי על נישואים היא תוצאה של 'סונטת קרויצר'", אמר בעבר בראיון. "לא חשבתי על פרנטה. שים את עצמך בנעליים שלי. יש לי פרויקט בראש. בגלל שהעולם מאמין שאני פרנטה, אני צריך לזרוק את הפרויקט שלי?".
הנטישה היא מרכיב מאוד עוצמתי שאתה נושא אליו מבט, כמו שואל "כמה אנו מוכנים להקריב בחיינו רק כדי לא להיות לבד?"
"להישאר יחד, אחרי שהאהבה כבר נגמרת והחיים המשותפים הפכו בלתי נסבלים, זוהי טעות חמורה מאוד. אין דבר גרוע יותר מאשר פיוס מטעמי נוחות. אף יותר מפרידה של בני הזוג, או מהמחילה השקרית שהורסת את חייהם של ונדה ואלדו, שני גיבורי הספר".
אתה מתאר בפרק השלישי את הצלקות שנושאים שני הילדים בעקבות האיחוד המאולץ בין ונדה לאלדו.
"הורים עושים — לצערנו לעיתים קרובות מאוד — רע מאוד לילדים, במיוחד במהלך משבר בזוגיות. יותר מהכל אנחנו עדיין צריכים ללמוד איך לנהל תהליכי פרידה תוך כדי דאגה לילדים שלנו. אבל זה קשה מאוד להרגיש את הסבל של אדם אחר — אפילו של הילדים שלנו — בזמן שהסבל האישי שלנו מחרב אותנו. יותר מזה, בשביל להרגיש קצת יותר טוב, אנחנו משתמשים באכזריות בילדים שלנו כדי להסב כאב לבן הזוג שפגע בנו".
