yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 25.04.2018
    לא מתנצל
    משה קלוגהפט הוא האיש שלימד את נפתלי בנט ואיילת שקד לדבר בבוטות והביא להם מנדטים, עמד מאחורי קמפיין השתולים של 'אם תרצו', ולקינוח ייעץ בסתר לתמר זנדברג בפריימריז של מרצ עד שחשף אותה. את כל הניסיון שצבר הוא הכניס לסדרה החדשה 'שלטון הצללים', למשל הדיונים הבטחוניים במקרה של שר שהותקף על ידי אשתו באלימות, הפוליטיקאי שעבד על כוכב הכדורגל העולמי בשביל להשיג איתו תמונה, והמחאות המבוימות נגד שר בכיר
    רביב גולן

    משה קלוגהפט שכח להביא את הקרניים שלו לראיון. חוץ מזה הוא היה מוכן בהכל. במשך שלושה ימים התכונן לאירוע, כאילו מדובר בגרסה הים־תיכונית למפגש בין דיוויד פרוסט לריצ'רד ניקסון. שייף את דף המסרים והפציץ אותי בחומרי רקע שכוללים פתק לבבי מיו"ר מרצ לשעבר יוסי שריד ז"ל, גזיר עיתון מקמפיין עבר שניהל במשותף עם מרצ נגד הצנזורה ברשת, וגם הראה לי ווטסאפים שלו מהזמן האחרון באווירת ה"מתי קפה", עם שניים מבכירי ארגוני השמאל בישראל. אחד מהם מכהן בגוף שלפני שלוש שנים כיכב בקמפיין השתולים.

     

    המטרה של קלוגהפט, איש כריזמטי וחביב מאוד במציאות, ברורה: לנקות את התדמית שדבקה בו. זו שלפיה הוא יועץ לא לגיטימי. אחרי הסיפור עם תמר זנדברג, בשמאל הציגו אותו ככזה שאסור להתייעץ איתו בכלל. או במילים אחרות: הם ניסו להדביק לו את אותן קרניים שהניח בזמנו על נשיאת הקרן החדשה, נעמי חזן. קלוגהפט אומר, לא בצורה ישירה, שאותם יריבים פוליטיים של זנדברג שמנסים לנגח אותה על כך שהתייעצה איתו ושיקרה בעניין לעיתונאים, עושים איתו אחר כך דרינק. הכל פוליטיקה. הכל צבוע.

     

    אבל בשמאל אומרים: אל תתבלבלו, לא מדובר בקמפיינר, אלא באידיאולוג. בניגוד לחבריו למקצוע שזרקו בוץ על פוליטיקאים - "פרס יחלק את ירושלים" וכו' - קלוגהפט הכפיש ארגוני שמאל ופעילי שמאל, והוא אחד האחראים לכך שהשמאל היום, סמול בס', הוא קללה. ויש גם את השיטות הלא־אורתודוקסיות שלו. מחאות מוזמנות, הפגנות ממומנות.

     

    קולגה שלו, שמחבבת מאוד את האיש, טוענת שלקח לו המון זמן להבין את המשמעות העמוקה של המעשים שלו. של השפה שייצר. של הפגיעה בשיח. בהתחלה, היא אומרת, נהג בחוסר אחריות. עכשיו הוא מבין. מילת הבאזז של קלוגהפט כרגע היא פיוס. מהצד נדמה שזו גם הבשורה הפוליטית העכשווית של האיש שעזר יותר מכולם להוביל לכנסת: בנט. פיוס זו מילה שקשה להתנגד לה. אפילו כשהיא עטופה בנייר צלופן פוליטי.

     

    ***

     

    את כל השנים במסדרונות הכנסת, בחדרי הישיבות הסודיות ומאחורי הקמפיינים, קלוגהפט מביא עכשיו לסדרה חדשה, שהוא התסריטאי שלה, 'שלטון הצללים' (שיצרו חיים אביחיל ורז יובן). 50 פרקים שישודרו מהשבוע הבא, יום שלישי, ה־1 במאי ב־HOT3 (ימים א'־ד' ב־20:15) ובוי־או־די. העלילה בקצרה: תככים ומזימות בכנסת, בין פוליטיקאים, עיתונאים ואנשי הון, ובין עוזרים פרלמנטריים ודוברים. בתפקיד קלוגהפט, תום אבני. לצידו מככבים אביב אלוש וחן אמסלם. בסדרה קלוגהפט מציג סיפורים שקרו באמת מאחורי הקלעים של הפוליטיקה בארץ. הוא טוען ש"היא מדויקת יותר מתחקיר של עובדה".

     

    "זה היה אמור להיות סוכנים זרים". קמפיין השתולים
    "זה היה אמור להיות סוכנים זרים". קמפיין השתולים

     

     

    אילו סיפורים מהחיים הבאת לשם?

     

    "לא אכנס ליותר מדי פרטים, אבל למשל, סיפר לי פעם יושב ראש כנסת לשעבר שהוא ידע שיש רומן בין ח"כ לעוזרת שלו, וזה כבר נהיה בכל מיני מקומות בכנסת. הוא קרא לו ואמר, 'תשמע, עם כל הרצון הטוב והחברות, אנחנו מדברים פה על יחסי מרות, ואתה לא משאיר לי ברירה: או שזה מפסיק, או שזה חייב להיות מדווח'. אגב, כשהגעתי לכנסת, אחד הדברים הראשונים שזכורים לי זה שנכנסתי לחדר של חבר כנסת ומצאתי לוביסטית יושבת לו על הברכיים".

     

    ומעבר לסיפורים הסקסיים?

     

    "בסוף עוזר פרלמנטרי הוא שכיר, שצריך לספק את הסחורה, ואני הרגשתי בתקופה מסוימת שלא ייצרתי מספיק אייטמים, אז המצאתי חוק שצריך צינון לאנשי תקשורת, ושיכנעתי את ח"כ רונית תירוש להגיש אותו".

     

    לא תמיד יודעים מי משלם. מחאה ממומנת נגד ישראל כץ
    לא תמיד יודעים מי משלם. מחאה ממומנת נגד ישראל כץ

     

     

    מה אמרת לה?

     

    "שיכנעתי בטיעונים ענייניים. הגשנו את זה, וזה עשה כותרות, ואז הדבר הזה עולה לקריאה טרומית, ויאיר לפיד עזב את הטלוויזיה ונכנס לפוליטיקה. הכנסנו סצנה על זה. הסדרה מראה שלעוזר פרלמנטרי יש כוח עצום. אם יש משהו שהוא לא רוצה שיקרה, הוא לא יקרה, ולהפך".

     

    עד כדי כך?

     

    "כן. בסוף חבר כנסת - יש לו לו"ז. הוא עסוק. ואז הוא צריך למשל להגיש הצעת חוק. אז צריך להחליט מה ההצעה, לעבור ייעוץ משפטי, לעשות מחקר. הרבה פעמים הדברים האלה פשוט עוברים לעוזר, כי אי־אפשר טכנית".

      

    ח"כ תמר זנדברג ב'שלטון הצללים'
    ח"כ תמר זנדברג ב'שלטון הצללים'

    אין זמן.

     

    "אין זמן. ואז העוזר, הוא הצינור שיכול לתקוע את זה, או לאפשר את זה. וזה נותן כוח עצום. רואים בסדרה גם שהעוזרים חיים בתוך דירת רווקים כזאת, לא הכי מפוארת בלשון המעטה. הם בסוף חושבים על התפקיד הבא והמשכורת שלהם. אני זוכר מה הייתה המשכורת שלי, 8,000 שקל. ואתה מסתובב בסוף בכנסת עם כוח שיכול לשנות לאנשים את החיים במיליונים, אם לא יותר. וזה לא הגיוני בעיניי שאנשים שיש להם כל כך הרבה כוח ירוויחו כל כך מעט. בעיקר כדי למנוע פיתויים שהם טבעיים".

     

    ראית דברים כאלה קורים?

     

    "בוודאי שיש אינטרסים ועוזרים מקדמים דברים. לפעמים בתת־מודע, בא אליך או לוביסט, או חברה, הם לא מציעים לך שוחד, אבל אולי בחברה שלהם מרוויחים 40 אלף לחודש, ואתה מרוויח חמישית מזה - אתה רוצה לצאת איתם טוב. ויש סצנות בסדרה, כמו המציאות, שהיועץ אומר לח"כ מה להצביע. לא כי הוא חדל אישים, הח"כ, אלא כי הוא לא חשוף למידע, ואם הוא סומך על העוזר שלו, הוא יעשה מה שהעוזר אומר לו".

     

    אילו עוד סיפורים הבאת ממה שראית בכנסת?

     

    "הסדרה מתעסקת גם בנשות פוליטיקאים. יש סיפורים בסדרה על דיונים ביטחוניים שנערכים, מה קורה כשאשת שר תוקפת אותו באלימות".

     

    דיונים שהתקיימו במציאות?

     

    "זה לא היה מהדמיון. יש סצנה שבה רחוב שלם נחסם כי אשת הפוליטיקאי מחליטה שהיא צריכה לבחור תמונות שצלם צילם באיזה אירוע, ועד שהיא לא בוחרת את התמונה שמוצאת חן בעיניה לא פותחים את הרחוב".

     

    שרה נתניהו נתנה לכם הרבה השראה?

     

    "אני ממש לא אומר על מי זה מבוסס. אתן לך עוד דוגמה: מגיע לארץ כוכב כדורגל גדול מחו"ל, רוצים להיפגש איתו שני פוליטיקאים. הפוליטיקאי הראשון - מדליפים לתקשורת שיש עליו הוצאות אבטחה גבוהות מאוד אם הוא מגיע לאירוע, למשחק כדורגל, ואז, בגלל הרעש שנהיה, הוא מבטל את בואו. אז הפוליטיקאי הזה מודיע לשחקן שיש צילום עם ילדים חולים, וכשהוא מגיע להצטלם, הוא מוצא את הפוליטיקאי עם הילדים החולים. זו סצנה שקיימת בסדרה והיא מבוססת על אמת".

     

    תגיד, כשאתה רואה בית הקלפים מה אתה חושב?

     

    "שפרנק אנדרווד לא היה שורד דקה בכנסת. ראית עכשיו את הדלקת המשואות. עכשיו תחשוב מה אתה לא רואה. ממה שאתה רואה אתה מבין מה אתה לא רואה בדרך כלל".

     

    וברמת האסטרטגיה והנכלוליות?

     

    "בכנסת יש המון אנשים חכמים ומתוחכמים, אתה יכול לקרוא להם מניפולטיביים. ומתרחש שם קרב מוחות".

     

    באמת? כי חלק מחברי הכנסת והשרים נראים די טיפשים.

     

    "אני מתכוון ליועצים. בין היועצים יש קרב מוחות מרתק".

     

    מה לגבי ניר חפץ, אלי קמיר? יועצים שהולכים רחוק מדי ומסתבכים בפרשות פליליות.

     

    "אני יכול להבין באופן כללי את המקום הזה. אתה נמצא עם האישיות, אתה יכול להאמין בה, אתם נהיים ישות אחת. היועץ יודע על הפוליטיקאי יותר מאשתו. הוא יותר יכול לפגוע. באיזשהו שלב כשמגיע רגע שצריך לעשות דברים שהם על התפר אתה הולך לבנאדם שהכי קרוב אליך, היועץ, וגם אם לא, היועץ ראה את זה קורה. מסיבות טובות אתה עוזר מדי ואתה רוצה לרצות את האישיות ואתה עושה דברים. אתה חושב שהוא ישמור עליך. זה מחמיא לך".

     

    היית בסיטואציה של חציית גבולות?

     

    "לא, אבל אני זוכר פעם כשהייתה בעיה עם לקוח וזה היה נראה בלתי פתיר ואמרתי לו, תפטר אותו ותפיל את זה עליי. נסתדר אחר כך. בסוף זה הצליח להיפתר אחרת".

     

    ***

     

    משה קלוגהפט הגיע לכותרות הרבה לפני פרשת תמר זנדברג. שני תחקירים שנעשו עליו, במוסף 'הארץ' ובמוסף סוף השבוע של 'מאקו', תיארו את השיטות הלא־שגרתיות שלו בקמפיינים, ובעיקר את היכולת שלו לביים מחאות. מחאה נגד מחירי כלי הרכב או מחאה נגד מטוסים בשדה דב למשל. המשותף לכולן: זה נראה תמים. חבורת אזרחים מתקוממים בפייסבוק או בהפגנות נגד דבר מסוים. מאחור עומד קלוגהפט, בפרונט איש מטעמו (קוף בשפה במקצועית), והכל משרת אינטרס של חברה מסחרית או אישיות פוליטית שנשארת בצללים. בסדרה 'שלטון הצללים' זו אחת השיטות שעוזרת לדמותו, שמגלם אבני, להרוג פוליטית שר בכיר בעזרת מחאה מומצאת. כעת קלוגהפט מסביר לראשונה איך עובדת השיטה.

     

    ברעשי המטוסים בשדה דב נגד שר התחבורה, מי שילם לך?

     

    "לא יכול להגיד. במקרה הזה, שילם לי מישהו שבעל אינטרס שילם לו. אני הייתי יד שלישית. ידעתי מי זה אבל לא תמיד אתה יודע, לא תמיד אתה רוצה לדעת. לפעמים אתה יודע ואנשים במשרד שלך לא יודעים. חשוב לי להגיד שאלה באמת מקרים של לפני שנים, אני כבר לא שם".

     

    כי זה קטן?

     

    "כי זה נורא מסובך".

     

    ישראל כץ - הלכת לו על הראש גם במאבק בשדה דב וגם במחאת כלי הרכב.

     

    "יצא ככה. במקרה. בסיפור של שדה דב הפקנו סרט חדשות שמספר על התרסקות מטוס, כי זה מה שהתושבים חששו, שזה יגרום להתרסקות".

     

    התושבים חששו, ברור.

     

    "התושבים חששו, הם השתתפו במחאה".

     

    בתחקיר 'הארץ' עליך דיברו על תושב אחד שהשתתף במחאה הזאת.

     

    "עזוב, אני מדבר איתך על אסיפות תושבים, אסיפות. בסוף יש פה מצוקה אמיתית של אנשים, אחרת הם לא היו באים. אתה במקרה הטוב שולח מישהו משלך לעזור לאגד את זה אבל אתה לא ממציא מוחים. עשינו שם סרט שמספר על אסון שקרה, שהתרסק מטוס, כי זה היה החשש, והתקשרנו לישראל כץ. מישהי מהמשרד שלי. אמרו לו, 'שמעת על ההתרסקות בשדה דב?' השיחה הוקלטה. הוא אמר, 'איזה אסון, איזה אסון, מה קרה'. והכנסנו את זה לסרט של החדשות הממוצאות. הוא לקח את זה בפחות ספורטיביות. שלח לנו התראה של מיליון שקל לפני תביעה. בסוף זה היה נושא לא מעניין שהפך להיות מעניין".

     

    ומחאת כלי הרכב?

     

    "מחאה שטיפלנו בה על מחירי כלי רכב".

     

    מי עמד מאחורי?

     

    "לא יכול להגיד".

     

    מה היה האינטרס שלו?

     

    "שידברו על המחירים הגבוהים של כלי הרכב. וזה מה שהיה".

     

    איך חשבת על זה?

     

    "כל דבר בסוף חייב לעבור למישור ציבורי או פוליטי. כשאתה במישור המסחרי, הדרך שלך להיכנס לתקשורת הכי קשה, כי אומרים לך שזה תוכן שיווקי. אם אתה מעלה את זה לרמה חברתית - משתף פעולה עם מוסד חברתי - אתה מלך. כמובן שזה צריך להיות גם מעניין וגימיקי.

     

    "פעם עשיתי מטבעות שוקולד עם פרצופים של אישי ציבור עם חברת ממתקים. התקשרנו לבני בגין, ואמרנו לו, 'אנחנו רוצים לעשות מטבע שוקולד של מנחם בגין'. הוא אמר, 'לא', בטון כזה של בני בגין. אמרנו טוב, להתראות. הוצאנו לתקשורת שמשפחת בגין מסרבת לעשות מטבע שוקולד של מנחם בגין וקיבלנו תקשורת מטורפת".

     

    השיטות שלך גורמות לאנשים לחשוד גם במחאות עממיות אמיתיות.

     

    "מחאה עממית היא פיקציה. בסוף, כשאנשים כואב להם משהו, והם רוצים לייצר מחאה שתגיע לסדר יום תקשורתי, הם חייבים אנשי מקצוע, והם חייבים גם מימון בדרך כלל".

     

    מחאת האוהלים ברוטשילד?

     

    "באיזשהו שלב הגיעו אוהלים לשדרה, באותו שטנץ גם. שזה לא הופך את המחאה ללא אמיתית, אבל זה הופך אותה למחאה שבהחלט היו גופים שבאו ותרמו, וגם אמרו את זה".

     

    וטוקבקים ממומנים?

     

    "מעולם לא התעסקתי עם זה. אפילו לא יודע עם מי מתקשרים בשביל זה. אני יודע שהשם שלי הוזכר בזה. בינינו זה קצת לואו בעיניי. כשיש משהו טוב אתה לא צריך בוטים, יבואו אנשים אמיתיים".

     

    בחיים לא? נטען נגדך שכן השתמשת.

     

    "בחיים לא. אני גם לא מעריך את זה. טוקבקים זה אולד־פשן".

     

    מזכיר לך, המאבק של בנט בהתחלה נגד בכירי המפלגה.

     

    "לא, לא, מעולם לא".

     

    ***

     

    קמפיינרים פוליטיים לא נוטים להיות צמחוניים, טיפוסים שאוכלים בפה סגור ולא מסיתים בשעת הסעודה. ארתור פינקלשטייין ז"ל, מוטי מורל ז"ל, אייל ארד. כולם עבדו עם כולם, תיחמנו את כולם, וחיסלו ביחד יותר קריירות של אנשים מסיירת מטכ"ל.

     

    קלוגהפט הוא זן מעט שונה. דתי לאומי, כיפה על הראש, צמח ביחד עם נפתלי בנט ואיילת שקד, בתקופה שבה ימניים ובטח דתיים לאומיים הרגישו שהם מודרים בתקשורת. הוא זה שחתום על סלוגנים כמו "בנט זה אח" ו"משהו חדש מתחיל" וגם מי שחיפש את בנט להיפסטר בקמפיין "מפסיקים להתנצל". השיטות של קלוגהפט היו מעט אחרות. גם לוחמת גרילה, הטרלות למיניהן, וגם קמפיינים בוטים שחצו את הקווים המקובלים. יש שרואים בו גורם שאחראי לקו הנוכחי של נתניהו ולשעבר של בנט, של שיסוי ופילוג, של רדיפת שמאלנים, של ניסיון להוציא את ארגוני זכויות האדם ועמותות השמאל אל מחוץ לקונצנזוס, אולי כדי למנוע מהם אפשרות לביקורת פוליטית על אנשי הימין. קלוגהפט היה הקמפיינר של תנועת הימין 'אם תרצו', שב־2015 העלתה את קמפיין השתולים נגד הקרן החדשה - עד אז ארגון חברתי מכובד שנתמך מכספי תורמים עשירים מהשמאל הליברלי האמריקאי, שמממנים ארגונים כמו בצלם לצד עמותות חברתיות ואפילו משרדי ממשלה.

     

    היום, הקרן היא הדמון התורן שתוקף נתניהו. ובנו יאיר אף קרא להם הקרן להשמדת ישראל. קלוגהפט גם חתום על הקמפיין "גלי צה"ל, סכין בגב החיילים". על הקמפיין שהשווה את חבר הכנסת יוסי יונה מהמחנה הציוני לאיש חמאס. ועל הקמפיין נגד נעמי חזן, שלה הדביק קרניים, ויזם הפגנה שבה אנשים שמחופשים לפלסטינים קראו "אוהבים את חזן, שונאים את צה"ל". מוטי מורל אולי גמר את הקמפיין של פרס עם "פרס יחלק את ירושלים" ב־96', אבל לא קרא "שתולים" לאנשים מתנועות שמאל.

     

    הסתה ושיסוי גרמו לקרע בעם. כל הדברים שהם הפוכים ממה שאתה ובנט מנסים לשווק היום באווירת הפיוס.

     

    "אומרים שהיום זה בושה להיות שמאל בגללי, כי הסתתי נגד השמאל. הקרן החדשה פגעה בשמאל יותר ממני. ואסביר. הקמפיינים שלי היו מאוד נקודתיים. מה זה בעצם קמפיין? בא אליך גוף עם תחקיר שהוא עשה. מעבירים לייעוץ משפטי שמאשר את זה, אחר כך הולכים לעיתונאי עם התחקיר שאומר שארגון שממומן על ידי הקרן החדשה מייצג מחבלים שדקרו יהודים, והוא ממומן מכספי מדינות זרות".

     

    בוא נדייק רק, זה לא מדינות זרות, זה תורמים פרטיים מחו"ל, בדיוק כמו ל'אם תרצו'.

     

    "קודם כל, אני רק יועץ שמשרת לקוח. ואני מדבר על החומר שהובא אז לפניי. יכול להיות שהכל לא נכון. אם הכל לא היה נכון היו תובעים. העיתונאי גם עושה את הבדיקות שלו ובוחר אם לפרסם את זה. בדו"ח גולדסטון נתנו את זה לבן כספית ב'מעריב'. בשתולים נתנו את זה ל'ישראל היום'. הפרסום מתחיל לייצר רעש, ואז מגיע הקמפיין שאומר את אותו דבר. והוא לא מדבר על מחנה, הוא מדבר על ארגון. ואז באה הקרן החדשה ואומרת, 'הסתה, קוראים לשמאל בוגדים'. לא, 'שמאל, בוגדים', שום דבר מהדברים האלה לא נאמר בקמפיין. הם מחזיקים את השמאל בביצים ואומרים, 'יוצאים נגד כולנו. קראו לנו בוגדים'.

     

    "יוצא מצב שעל דבר כמו ייצוג מחבלים, או קריאה לחיילי צה"ל פושעי מלחמה, שזה ארגונים אחרים - הופכים את כל השמאל לכזה. עם השמאל אין שום בעיה. אני לא זוכר שהייתי מעורב בקמפיין נגד 'שלום עכשיו' למשל. כי הם הכי לגיטימיים בעולם והם ציוניים גם אם לא מסכימים עם הדעות שלהם. נגד הקרן החדשה היה לגיטימי מצד הלקוח שהיה לי לצאת. אם מישהו יגיד 'השמאל בוגד', ראוי לתבוע אותו. או אם מישהו יגיד על מישהו אחר שהוא בוגד".

     

    בסוף השאלה שאתה מעלה היא אם ארגוני זכויות אדם הם לגיטימיים במדינה דמוקרטית או שמדובר ב"שתולים" - שזה מילה אחרת לבוגדים.

     

    "ארגוני זכויות אדם הם הדבר הכי לגיטימי בעולם".

     

    מיקי גיצין מנכ"ל הקרן החדשה אמר עליך: "משה קלוגהפט הוא בן אדם שלא בוחל בדבר. לדעתי, אין לו תפיסה של טוב ורע, אלא רק איך מרוויחים. הוא עשה קמפיינים במדינות שונות במזרח אירופה והשתמש באסטרטגיה של יציאה נגד חברה אזרחית ולאומנות. אין לו עכבות או אידיאולוגיה. הוא אכזר בעיניי. אלה אנשים שלא חושבים על ההשלכות של מה שהם עושים על החברה הישראלית, רק איך מנצחים בקמפיין הנוכחי... אגב, קלוגהפט הוא לא היריב שלי. הוא לא חשוב. הוא כמו כלי נשק, יורה עבור המרבה במחיר".

     

    "קודם כל, זאת הסתה. זה לא מספיק חשוב כדי שיהיה אכפת לי מזה, אבל למה זאת הסתה? כי אם מישהו יבדוק את הקמפיינים במזרח אירופה, הם היו קמפיינים של אמונה. גאווה לאומית. קמפיינים חיוביים. דבר שני, יורה לכל המרבה במחיר. אנחנו היום מתכנסים אחרי שעזרתי למועמדת מסוימת בהתנדבות. את הקמפיין הראשון שלי של המשפחות השכולות במלחמת לבנון השנייה, עשיתי בהתנדבות. לפני שבוע ישבו פה חברה על קמפיין שקשור לעזרה הדדית. אפילו לא העליתי בדעתי לבקש מהם כסף".

     

    איך אמרת פעם, אם זורקים בוץ לקיר בסוף משהו נדבק. עובד גם עליך.

     

    "פעם שאלו אותי בראיון על אמירות שאמרו נגדי, ואמרתי, בסדר, 'אנשים זורקים עליי רפש, ולפעמים זה נדבק'. אז הפכו את זה כאילו אני זורק על אחרים רפש וזה נדבק. עד כדי כך מציירים דמות, ואז פשוט הכל מדביקים עליה. הוא עוזר לזנדברג, סימן שהוא נגדה. הוא נגד זנדברג, סימן שהוא נגדה. הוא עוזר לשמאל ‑ הוא נגדו".

     

    עושים לך את הדה־לגיטימציה שאתה עשית להם.

     

    "רק יש הבדל אחד. גיצין הוא איש ציבור ופוליטיקאי, אני איש מקצוע. אם השמאל הגיע למצב שהוא תולה את כל הקריסה התדמיתית שהייתה לו בקלוגהפט, זה אומר משהו על השמאל, לא על קלוגהפט. זה מאוד מחמיא, אבל בעיניי זה תירוץ מוגזם, ומהווה איזה חוסר יכולת לבחון את עצמך. גם בבחירות במרצ. תקפו את זנדברג באופן נוראי על כך שהיא אמרה שהיא לא פוסלת לשבת עם ליברמן בממשלה. אפילו כשהיא בחרה שיר של מרגול בתוכנית טלוויזיה, תקפו אותה".

     

    למה?

     

    "כי כנראה זה לא עובר טוב בשבט הלבן. הטהרנות הזאת מזכירה לי את הבית היהודי לפני שש שנים. כשהם היו עם קריסה מוחלטת בסקרים, אבל הרגישו נורא צודקים. בסוף אם אתה בא ואומר, אני בא כדי לנצח, ואז כשאני אנצח אני אגשים את העמדות שלנו. אבל בשביל לנצח, כן, יש בהחלט משמעות של לעשות מה שצריך בשביל להביא את הניצחון. ואם זה עובד, אז תנו למנהיג לעבוד".

     

    אתה קודם אידיאולוג או קודם יועץ פוליטי?

     

    "בארץ אני קודם כל אידיאולוג ואחר כך איש מקצוע, ובחו"ל אני קודם כל איש מקצוע ואחר כך אידיאולוג. בארץ לא אעבוד עם מישהו שהוא לא ציוני, שזה משאיר את הטווח בין מרצ לבית היהודי".

     

    אם מישהו מהקרן החדשה עכשיו מציע לך לעשות קמפיין נגד הימין, נטו עבודה, אתה לוקח?

     

    "יהיה לי מאוד קשה. היום אעדיף לא לגעת בזה בכלל מכל הכיוונים. אני מקבל היום הצעות שאני יכול להרוויח עליהן לא מעט ואני מוותר".

     

    קיבלת הצעה מארגוני שמאל לבוא ולתקוף ארגוני ימין?

     

    "חד־משמעית. זה לא התכנס. ולשאלתך, תשמע, זה תלוי על מה הקמפיין. אם זה בתחום הליברלי, אני בזמנו עבדתי עם נוער מרצ נגד ש"ס על חוק שצינזר אתרי אינטרנט. לעשות קמפיין שיגרום למישהו לזרוק את אחותי מההתנחלות שהיא גרה בה? לא אעשה. לא אזרוק את אחותי ושבעת ילדיה מהבית".

     

    נגד להב"ה?

     

    "עקרונית, חד־משמעית כן. היום לא אכנס לחרא הזה מכל כיוון. אבל המרחק ביני ובין להב"ה יותר גדול מהמרחק ביני ובין מרצ".

     

    אתה מדבר על כך שעברת שינוי. מהו?

     

    "חברים שלי, הסביבה שלי, מחזיקה ביותר דעות שמאל מאשר ימין. הם באו ואמרו, תשמע, צריך להיזהר. אנשים לא יבינו את הקמפיינים שאתה עושה, אנשים יפרשו אותם בצורה לא נכונה ויקרו דברים שאתה לא רוצה שיקרו. בהתחלה זילזלתי בזה, זה היה נראה לי הזוי, כי הקמפיינים שהייתי מעורב בהם היו לפי כללים".

     

    אילו כללים?

     

    "הלקוח, שלא יתבעו אותו דיבה. שתיים, לא להשתמש לעולם באמירות על ציבורים שלמים. שלוש, לא להשתמש במילה בוגדים".

     

    מה ההבדל בין שתולים לבוגדים? חדד לי בבקשה את הניואנס.

     

    "בגידה הוא ביטוי זדוני שאסור שיהיה בשיח הישראלי. שתולים הוא ביטוי מעורפל, שבעיקר חידד את טענת הקמפיין שהמימון מגיע ממדינות זרות".

     

    הרעיון של השתולים היה שלך או שלהם?

     

    "הניסוח? בוודאי שלי. זה היה אמור להיות סוכנים זרים. ואני אמרתי, לא מספיק קליט".

     

    תגיד, אתה באמת לא חושב שיש לך חלק בהידרדרות השיח?

     

    "האם יש לי חלק בזה שהשיח נהיה בוטה? יש לי חלק. לא התכוונתי בשום אופן. אני שחקן נשמה וגם איש מקצוע. אבל הבנתי באיזשהו שלב שזה כבר לא שיח על תוכן, אלא שיח לגופם של ציבורים שלמים, ומה שהיה נכון לתקופת האנדרדוגיות של הימין, הוא לא נכון לעכשיו. ומאותו רגע סירבתי לכל קמפיין שהיה קשור לתכנים האלה, והפסדתי המון כסף בעניין הזה. ואני שלם עם זה לחלוטין.

     

    "כשאני הגעתי לבית היהודי, ולא לפני מאה שנה, לפני שש שנים, היה להם אפס בסקר של מינה צמח. ואתה מבין שיש מחנה שלם שסותמים לו את הפה. אתה חלש, אתה צועק חזק. היום לא נכון לעשות קמפיין שתולים. היום נכון לעשות קמפיין פיוס. חד־משמעית. וזה פופולרי באותה מידה כמו שזה היה אז".

     

    אבל השתולים מ־2015, לא? ביבי כל יכול. בנט בממשלה. קואליציה ימנית.

     

    "המחנה היה עדיין אנדרדוג. מה זה הליכוד בשלטון 30 שנה? הליכוד עשה את ההתנתקות. הליכוד עשה את נאום בר־אילן, שתהיה מדינה פלסטינית, שזה לגיטימי לחלוטין, אגב".

     

    מי עשה את הקמפיין של השתולים בתרבות?

     

    "זה קמפיין בעייתי, גיניתי אותו, ראיתי אותו כששכבתי במיטה ב־12 בלילה, כשמישהו שלח לי את זה, ואני יודע גם שהם התנצלו עליו. התקשרתי לאמנים שהם חברים שלי ואמרתי להם, הדבר הנוראי הזה לא שלי".

     

    אבל הנה, זה כאילו המשך של השיח שאתה יצרת.

     

    "זאת בדיוק אחת מנקודות התפנית, שהבנתי שהשיח הולך למקום לא טוב. אצלי זה גם נקודה אישית מאוד בוערת, כי אמנים - הדבר הכי נפלא בעולם זה שהם יתבטאו. והתביישתי שעשו שימוש בקמפיין שלי - ללקוח, כן - במשהו שהתחלתי ולקחו למקום שאני מתנגד לו בכל תוקף. ואני צריך להיזהר שלא יעשו את זה עוד פעם".

     

    אז מי האנדרדוג היום?

     

    "פעם האנדרדוג היה מחנה שסתמו לו את הפה, והיום המצב הוא שהאידיאולוגיה של מחנה אחד היא לפסול שירים של אמנים שמאלניים ברדיו או ההופעה בהדלקת משואות, והאידיאולוגיה של הצד השני היא להיות אובססיביים לביבי. שזה אגב בדיוק הסיבה שאני חושב שזה יהיה נכון לשמאל שמרצ תוביל אותו".

     

    למה?

     

    "כי היא לא מגמגמת, אתה מבין מה האמירה שלה. האם יש לי חלק שהמותג שמאל נפגע? כן, יופי. אז במקום להתקרבן צריך לקום ולעשות מעשה. ולעשות מעשה זה אומר - להפסיק להתבייש".

     

    אבל שמאל נהיה קללה.

     

    "אבל בוא, שמאלני גאה יכול להכיל ערכים שאתה בוחר מה ליצוק לתוך זה. אני מדבר על העטיפה. אתה יכול ליצוק לתוך זה להחזיר את מזרח ירושלים, אתה יכול ליצוק לתוך זה גם ירושלים מאוחדת. אתה יכול ליצוק לתוך זה ערכים סוציאליסטיים".

     

    בוא נדבר על גלי צה"ל, סכין בגב החיילים. מה אתה חושב על הקמפיין הזה בדיעבד?

     

    "שמע, תקופת 'ישראל שלי' העליזה. צריך להבין את ההקשר. 'ישראל שלי' זו תנועה שעמדה בראשה בחורה בשם איילת שקד והיה שם נפתלי בנט, והייתי אנוכי. עשינו קמפיין על איזון בתקשורת. זה היה בתקופה שבאמת ראיינו שם את ריבחי רנטיסי, מהחמאס, ויצאנו נגד זה".

     

    אתה מראיין כל מי שאתה רוצה לשמוע את עמדתו. אם היה אפשר לראיין את נסראללה היו מראיינים אותו.

     

    "לא מדויק. אני חושב שזה לא דומה. אתה מעלה באופן תדיר מישהו מחמאס תוך כדי שהם חוטפים חיילים, והוא נותן את העמדה שלו, בגלי צה"ל..."

     

    "סכין בגב החיילים" זה לא לגיטימי.

     

    "ברור שהיום לא הייתי עושה את זה. היינו צעירים. זו הייתה תקופה אחרת. תחושה של סתימת פיות. ואגב ה'סכין בגב החיילים היה בקטנה'. מה שעשינו זה שהתקשרנו לריבחי רנטיסי ואמרנו לו, 'היי, אנחנו מגלי צה"ל, הולכים לסגור את התחנה, ואנחנו רוצים שתגיד כמה דברי תמיכה'. ואז הוא אמר, 'היי, אני ריבחי, גלי צה"ל מתייחסים אליי מאוד יפה. אל תסגרו אותם'. והוצאנו מזה סרט. זה עשה רעש מטורף.

     

    "דבר אחד למדתי, שאם אני הייתי אורי גלר הייתי כנראה עובר ליד כל הכפיות ומכופף אותן, בכל השולחנות בכל המסעדות. אז היום, בהשאלה, אני לא צריך להשתמש בכל דבר שאני יכול להשתמש בו. היינו אז שלושה חבר'ה בגילאי ה־20 ומשהו 30. אז בכל זאת. עוברים תהליכים. וגם המדינה השתנתה, וגם התקשורת השתנתה".

     

    איך זה שמכל היועצים הפוליטיים לך יש את הדימוי הכי גרוע?

     

    "בגדול, אצל יועצים יש שתי אופציות. או שאתה יועץ אסטרטגי קילר, או שאתה לא יועץ אסטרטגי".

     

    *

    לפני חודש התפוצץ הסיפור עם תמר זנדברג, כשהתגלה שקלוגהפט ייעץ לה בפריימריז לראשות מרצ. בהתחלה, בקרב אנשים ממחנה השמאל, זה עוד היה נראה כמו מזימה שלו ושל העיתונאי עמית סגל לקבור סופית את השמאל הישראלי. להריץ מועמדת ואז להרוג אותה במכת קראטה אחת של חוסר אמינות. אבל אז זנדברג הודתה בעצמה שידעה על מועד הראיון, שבו גילה קלוגהפט כי סייע לה. קלוגהפט מעיד שהוא וסגל אפילו התקשרו אליה במהלכו. הטיימינג, אחרי תוצאות הפריימריז, תוזמן איתה. כלומר, זה לא ממש אמבוש, אלא הערכת נזקים לא נכונה של זנדברג. היא שיקרה לעיתונאים וחשבה שאף אחד לא יעשה מזה סיפור גדול אחרי הניצחון. הרי כולם מתייעצים עם כולם, כולם משקרים לכולם. או כמו שקלוגהפט מודה בפניי: "בוא, אני הייתי בקשר גם עם שני ראשי מרצ הקודמים. אז מה?"

     

    איזה סוג של קשר?

     

    "דיברנו. לא פעם אחת ולא פעמיים".

     

    ייעצת להם?

     

    "לא אמרתי את זה".

     

    אתה בקשר עם אבי גבאי?

     

    "אני לא רוצה עכשיו לעבור שם שם".

     

    אני לא שואל אותך שם שם, אני שואל אותך עליו.

     

    "בסוף, וזה נכון לכל שם, כדי שאנשים יוכלו לדבר איתי, אני צריך חיסיון".

     

    איך אתה ותמר הכרתם?

     

    "היא השתתפה בצילומים של 'שלטון הצללים' שנתיים קודם. היינו בקשר, הרבה זמן לפני שהיא בכלל חשבה להתמודד. ובפריימריז, בסוף פנתה אליי מישהי להתייעץ והתייעצה. ביקשה ממני לעזור".

     

    כמה פעמים אתה ותמר נפגשתם.

     

    "כמו שהיא אמרה, ארבע. מהרגע שהיה הפריימריז, ארבע".

     

    ודיברתם בטלפון כל יום?

     

    "או כל יום או כמעט כל יום".

     

    היא דיברה איתך על שריונים? את מי לקחת לרשימה? מה לעשות אחרי הפריימריז?

     

    "עזוב, תעבור לשאלה הבאה".

     

    מה ייעצת לה?

     

    "לנהל קמפיין חיובי ושתהיה אסוציאציה לבנט ושקד. כל הזמן. לא משנה, גם אם זה 'לא מתנצלים', באמירה הזאת שאפשר להרים את הראש".

     

    מה זה עשה לך, התגובה הזאת לתמר?

     

    "הופתעתי מהעוצמה, הופתעתי גם מכמות התגובות החיוביות שהיו".

     

    אתה יועץ אסטרטגי, אתה אמור כאילו לחזות שיהיה כזה דבר.

     

    "קרה אירוע אחד לא מתוכנן. שהיא הכחישה".

     

    ואתה לא ידעת שהיא הכחישה?

     

    "לא".

     

    כי עלית בזמן הפריימריז ברדיו, ושאלו אותך אם אתה מייעץ לה. די התחמקת.

     

    "הראיון אצל סגל היה מתואם איתה, כולל מה שאני אגיד, וכולל שדיברנו - כאילו, על המרפסת הזאת תוך כדי הצילומים, וגם אחרי הצילומים. ההכחשה שהייתה, שהיא התנצלה עליה, היא הייתה טעות שגרמה לרעש. זה הכל. מקצועית אתה צריך לעשות מה שנכון כדי לנצח. בפוליטיקה, כשאתה מנצח, אחורה גוזרים לך שהכל נפלא, זה לא משנה איך. וכשאתה מפסיד, אז זה ממש לא משנה עם מי התייעצת".

     

    היא ביקשה ממך לתזמן את זה ליום שבת שאחרי הפריימריז? שלא יהיו פרומואים?

     

    "הסיכום, וזה רלוונטי לכל דבר, לכל השאלות שלך: לא מדברים לפני, מדברים אחרי. מאוד פשוט".

     

    מתי עמית סגל ידע שהוא מקבל את זנדברג?

     

    "הוא לא ידע את זה לפני, רק במהלך הצילומים. אמרתי לו, 'אני אומר את זה, בתנאי שזה ייצא רק אחרי'. אני מייעץ לה. דיברתי עם המון אנשים תוך כדי, לבקש תמיכה, תיתן תמיכה, פה תכתוב מאמר, יש לי את הקשרים שלי, ולמי שפניתי אמרתי לו, 'אני עוזר לתמר, לא צריך לדבר על זה, אבל אם אתה יכול לעזור'. זה היה לעשרות אנשים, לא לאחד".

     

    מה הבנת מכל הסיפור הזה?

     

    "מי שתוקף אותה על שימוש ביועץ שעבד עם הימין, זה כמו בן אדם שרוצח את אבא שלו ומתלונן שהוא יתום. הרי אתה פוגע בה ואז אתה אומר, תראו איך זה פגע בה שהיא עם קלוגהפט. זה פגע מהשנייה שהתחלתם להתלונן. אז במקום לצאת נגדה, תגבו אותה ותלכו לעבודה. עמוק בפנים, השמאל פוחד לנצח. הוא פוחד שפתאום ייתנו לו אחריות. שהוא לא יצטרך להפגין בצוק איתן, אלא שהוא יהיה שר ביטחון. בסוף יש משהו נורא כיפי, אתה מרגיש טוב עם עצמך שאתה כל היום בהפגנות".

     

    תמר זנדברג בסוף זרקה אותך מתחת לגלגלים אחרי שעבדת עבורה בהתנדבות. נעלבת?

     

    "אני יכול להגיד לך שמבחינתי ערך של חברות קודם לכל דבר שהוא מקצועי".

     

    אתה מדבר על פיוס. ברור לך שיש אנשים שיקראו את זה ויצחקו.

     

    "זה מעיד עליהם, לא מעיד עליי. כל האנשים שמדמיינים שאי פעם הייתי מעורב בקמפיין שקרא למישהו בוגדים, כל האנשים שמדמיינים קונספירציה בזה שאני עוזר בהתנדבות למישהי שאני מאמין בה, שצריכה להיות יו"ר מרצ. כבר שנים אני מתעסק בסרט נגד פגיעה בילדים ברשת, ובהנצחת השואה, ושיר שלי הופיע לפני שלושה חודשים באו"ם, ואני עושה סדרה שהמטרה שלה היא להכניס צעירים לפוליטיקה. אם אתה מדמיין שהכל קונספירטיבי, הבעיה היא אצלך".

     

    תגיד, אתה עושה עכשיו אלדד יניב?

     

    "יש הבדל. הוא התנצל ואני מעריך אותו על זה. אני לא מתנצל על דברים שעשיתי. הם היו נכונים לזמן מסוים".

     

    אגב, מה קרה בפרשת אוחנה בבית היהודי?

     

    "ברגע שאתה מביא שריון, אתה יכול להביא אנשים טובים. אתה מבטיח להם מקום בעשירייה. אבל התשע האחרים ינסו ליירט אותם. יחפשו עליהם דברים".

     

    אז אוחנה יורט?

     

    "אוחנה יורט. עובדתית הוא יורט".

     

    ***

     

    גם הסיפור האישי של קלוגהפט, 38 - נשוי לשרון, אדריכלית, שלושה ילדים - לא שגרתי. נולד בבת־ים, אבא מג"ד בתותחנים, אמא מורה למתמטיקה. "נולדתי עם עין סגורה, אחת סגורה, פגם נדיר. עכשיו תשמע, אנחנו מדברים על לפני יותר מ־30 שנה, אז הרפואה הייתה הרבה יותר בעייתית, אז הזיכרונות שלי זה, אני נוסע עם אמא שלי מרופא לרופא, והעין ראתה, רק היא פשוט - לא היה אפשר לפתוח - כאילו, אפשר היה לפתוח אותה קצת".

     

    בטח ילדים צחקו עליך.

     

    "משה דיין, זו הייתה ההגדרה שלי, אבל לא מהסיבות הנכונות. גם אצל ילדים, אתה, אתה יודע, אנחנו יכולים להיות חברים, ואז פתאום נריב על משהו, נתווכח על משהו, אז הוא יגיד, יא פוזל, ואז הסתיים הדיון".

     

    ואתה בטח דווקא מהמקומות האלה היית צריך לעבוד על החדות שלך.

     

    "אני זוכר תחושה אחת. תחושה שאומרת, אם רק הייתי מתחיל בנקודה שווה, הייתי כובש את העולם. כשניסו לפתור את זה, נתנו לי פלסטרים לשים על העין הטובה, ואז הייתה לי עין אחת עם פלסטר, ועין שנייה חצי סגורה".

     

    נורא.

     

    "ואז, בגיל 12 וחצי נמצא רופא אחד אמיץ, שאמר, אני מוכן לקחת על עצמי לעשות את הניתוח. אני מתעורר מההרדמה והשאלה הראשונה שלי הייתה אם ביבי ניצח בפריימריז את דוד לוי, משה קצב ובני בגין. זה פולקלור משפחתי שכנראה אומר משהו".

     

    לא אם העין נפתחה?

     

    לא אם העין, לא מה היה, לא כלום. חוץ מזה הייתה לי גם בעיית שיניים נדירה".

     

    מה זה אומר?

     

    "ילד נולד עם שיני חלב, הן נושרות ואז צומח חדש. אצלי לא צמח. עד גיל 15, שעושים את ההשתלות, הלכתי עם שיניים תותבות, וזה גרם לי לא לחייך".

     

    גם לא היית מסתכל לאנשים בעיניים וגם לא היית מחייך?

     

    "אתה משכנע את עצמך שאין סיבה לחייך. אתה נהפך לפוקר פייס מהסיבות הלא־נכונות".

     

    היו לך חברות?

     

    "בוא נגיד שבאזור גיל 14־15 כבר כן, אפילו הייתה לי חברה בתקופת השיניים התותבות, שזה היה - אני לא רוצה להרחיב, אבל אתה מבין את ההשלכות שעוברות לך בראש. אחרי זה, מן הסתם, זה נהיה הרבה יותר טוב, פשוט נהייתי נורמלי".

     

    את החוש למחאה, אגב פיתח בגיל צעיר. כשהיה בכיתה ד', הוא וחבר לכיתה מחו נגד פרוטקציה ושלחו לבית הספר מכתב עם חותמות רשמיות של עיריית בת ים. ההנהלה לא ממש אהבה וקלוגהפט היה צריך לחפש לעצמו בית ספר אחר.

     

    בגיל 17 אח שלו נהרג. קלוגהפט היה זה שמצא אותו ירוי בחדרו. "הוא היה חייל בגולני. זה קרה בתאונת נשק אצלנו בבית. אני דופק בדלת, אף אחד לא פותח לי, הייתי בטוח שהוא נרדם. נכנסתי לשכנה שממול, הצלחתי לעבור לתוך מרפסת בבית שלנו. ואז מצאתי אותו. קודם כל היה ברור שזה אבוד. הייתי צריך לספר את זה להורים שלי. אחרי, הלכתי לישון אצל השכנים. איזה שני ערבים לא הייתי מסוגל לישון בבית".

     

    ברור.

     

    "עד שלקחו את הגופה שלו. משם הלכתי לחדר שלי, סגרתי את הדלת ושמתי את 'סוף העולם' של אביב גפן. מאז יש לי בעיה חמורה עם ריח של דם, ואני מריח לפעמים, גם כשאין".

     

    שבועיים אחרי הבגרות האחרונה התגייס לממר"ם. "הייתי גמור נפשית. אחרי המוות של אח שלי, והקורס הקשה הזה, והייתי צריך לעשות טירונות. הלכתי לצבא וגרמתי להם לשחרר אותי".

     

    מה זה גרמת להם?

     

    "אמרתי שאני שוקל להתאבד. דיברתי מהלב. לא אמרתי את המילים להתאבד, אבל אמרתי, אני לא מסוגל, לא יכול. אחרי חצי שנה שישבתי בבית וניגנתי גיטרה, אמרתי, עכשיו אני סבבה, אני רוצה להתגייס. עשיתי בסוף שלוש וחצי שנים בצבא".

     

    "אחרי הצבא, בניגוד לחברים שהולכים לעבוד עם מחשבים ועושים מלא כסף, החלטתי שאני הולך לעבוד עם אנשים. אבא שלי יבואן של צעצועים והוא קרא לי לעבוד באירוע של פאזלים. ואני, בלי להבין, הפכתי את זה לאליפות הפאזלים הישראלית. ועוד קניון פנה אליי ועשיתי להם אליפות פאזלים. כשעזאם עזאם השתחרר עשיתי לו פאזל והוא הוזמן. עזאם עזאם חלק מאיתנו. משם נהייתי יועץ שיווק של קניונים. עשיתי בקניון אחד יריד בית ספר, תחרות התעודה הגרועה ביותר. מי שהביא את התעודה הכי גרועה זכה בפרס. עשיתי את זה בלי התייעצות עם הקניון, הם פשוט קמו בבוקר וגילו וראש העיר איים לבטל להם תקציבים. במקביל, פניתי לארגוני הורים וביקשתי שייצאו נגד זה. התחיל בלגן גדול. ואז נתתי לזה להתבשל תקופה. ואז הודעתי שאנחנו מבטלים את האירוע. וגם אמרתי שאני מראש התנגדתי אליו (צוחק)".

     

    קלוגהפט קלאסיק.

     

    "באותה תקופה הייתי בלי גבולות. באמת".

     

    אחר כך, הפך לדובר התאחדות הסטודנטים. ואז היועץ הפרלמנטרי של פנינה רוזנבלום. "בגלל הקניונים, מישהי שעבדה עם פנינה בקוסמטיקה ובדיוק נכנסה לכנסת, אמרה לה לקחת אותי". משם עבר להיות עוזר פרלמנטרי של ישראל חסון. 2006, אולמרט, לבנון השנייה, וקלוגהפט מקבל את ההזדמנות הראשונה שלו במחאות. הרבה נכתב על מחאת ההורים השכולים ומחאת המילואימניקים נגד ראש הממשלה דאז אולמרט. הטענה המרכזית היא שנתניהו עמד בראשה. באותה מחאה, פגש את בנט, אז ראש לשכת נתניהו, ראש הליכוד באופוזיציה.

     

    "קיבלתי טלפון מקרוב משפחה של הורה שכול מהמלחמה. והוא אמר לי, אני רוצה רשימת טלפונים של עיתונאים כי אנחנו מארגנים מחאה. אמרתי לו, אתה מקבל אותי. תגיד לי מתי המחאה נפגשת".

     

    אלדד יניב טען שהמחאה אורגנה על ידי נתניהו.

     

    "אני יודע בדיעבד שהיא מיוחסת לביבי, אני באתי מאידיאולוגיה".

     

    לא חשדת בשום שלב שיש גורמים פוליטיים שמארגנים אותה ומתסיסים אותה?

     

    "לא. ולא שאלתי. גם לא כל כך היה אכפת לי. התעסקתי בלארגן קואליציה. הלכתי לישיבת סיעה של מרצ. דיברתי עם מפלגת העבודה. ישראל ביתנו. עם הליכוד".

     

    אני בטוח שידעת שיש מישהו מאחורי זה.

     

    "הבנתי שיש אינטרס במחאה להרבה גופים פוליטיים. מעבר לזה, באמת לא ידעתי".

     

    לא שאלת מאיפה הכסף?

     

    "במחאת ההורים השכולים לא היה צריך בכלל כסף".

     

    לא היה שום דיבור על מעורבות?

     

    "באמת לא שאלתי. לא איתמם, אני יודע לא לשאול כשאני לא רוצה לשאול. מה זה ייתן לי? תקשיב, רק שנים אחרי זה הבנתי שיש תיאוריות קונספירציה מדהימות סביב המחאה הזאת שהייתה מאורגנת על ידי גופים פוליטיים. הם רצו שראש הממשלה ילך. המתווה שהבאתי להם היה אחר. ילך קודם כל הרמטכ"ל, אחר כך שר הביטחון, אחרי זה ראש הממשלה. זו הדרך, זה לא יעבוד הפוך, זה חייב להיות מגדל קלפים. ובסוף זה בדיוק מה שקרה. חלוץ הלך, ואז פרץ ובסוף־בסוף גם אולמרט".

     

    אולמרט הלך בגלל השחיתות שלו והחקירות.

     

    "אולמרט אומר בעצמו היום בספר שלו שזה מה שהפך אותו לחצי לא לגיטימי. ואז בחקירות כבר לא היה לו כוח ציבורי".

     

    *

    היום הוא אחד האנשים הכי קרובים לשר החינוך ולשרת המשפטים. למעשה, הוא היה זה שהציע ודחף את שקד לתפקיד, בניגוד לתחושות הראשוניות שלה. כרגע, הוא שב ומדבר על פיוס כדבר הבא. "אנשים בחיבוק של מרים פרץ ודויד גרוסמן, הם לא במריבה של מירי רגב ויולי אדלשטיין. ובוא, אתה מדבר איתי, ברור שאני עברתי תהליך, והתהליך לא קורה ביום, והתהליך הוא להבין אחד, מה נכון למדינה, ואז לאט־לאט גם להגיד, וואלה, אני לא רוצה להיות מעורב בדברים שיכולים לייצר שנאה או פירוד. התדר של פיוס, יאיר לפיד גילה אותו ראשון".

     

    השיסוי והפילוג מורידים לנתניהו נקודות?

     

    "מה שחסר לנתניהו זה לשלוט באמת. לעשות דברים שמחזיקים לטווח ארוך. אם נתניהו מחר נופל, מה אתה נשאר? להטריל שמאלנים זה נחמד כדי לעלות לשלטון, אבל כשאתה בשלטון זה מיותר. כשאתה לוקח פצוע לבית חולים אתה לפעמים עובר את המהירות וגם עובר באדום, וזה בסדר, אבל אם אתה חוזר מהבית חולים ועושה אותו דבר, אתה שרוט. המצב שבו אתה מתעסק בחוק ההמלצות ונאומים בטקס ה־70 והמון מריבות עם שמאלנים - כולל אפילו עם הקרן החדשה וגם צנזור אמנים ברדיו - הוא לא רלוונטי כשאתה ראש ממשלה. יש הבדל בין אדם שנותן מכה להגנה עצמית לבין סאדיסט. אם היום תיגמר הקדנציה בדברים הגדולים? הרגנו פה מלא ערבים ושמאלנים ולא העברנו כלום".

     

    צודק.

     

    "כשהשמאל היה בשלטון הוא עשה את הסכם אוסלו, הוא משל, זה לגיטימי, על חודו של קול. לפסול ברדיו שירים של יהונתן גפן, זה לא לטווח ארוך, וזה גם מטומטם לטווח קצר. לגרום לתחושה של רדיפה, אין לזה שום משמעות לטווח ארוך, ההפך, כי יום אחד יעלה השמאל לשלטון, כמו בכל דמוקרטיה, ואם אתה היום מתעסק בלסתום לצד אחד את הפה, הוא יתעסק בלעשות אותו דבר".

     

    קלוגהפט עובד בימים אלה בארץ עם לקוחות מסחריים, עושה קמפיינים, אסתי גינזבורג ונטע אלחמיסטר. "בסוף ביום־יום אני מנהל קמפיינים בתחום האופנה, הנדל"ן, מלונאות. ההתמחות הגדולה היא בהשקת מותגים חדשים, שזה אגב, מאוד דומה לפוליטיקה. כי גם בפוליטיקה זה לקחת מישהו מאפס אחוז מודעות ל־70 אחוז מודעות. הכל עובר היום מהטלוויזיה לרשת. סימון אנשים. אתה מקים אתר לנושא מסוים, מביא לשם אנשים ואז מטרגט אותם למסר שאתה רוצה להעביר".

     

    וגם עושה קמפיינים פוליטיים בעולם. "עשיתי יותר מעשר מערכות בחירות בשש שנים. אוסטריה, קוסובו, רומניה, איטליה, גרמניה. בחירות 2013 בנט, 2015 בנט, פריימריז בנט. פריימריז אראל מרגלית, פריימריז זנדברג, פריימריז איילת שקד".

     

    איפה הכסף הכי טוב?

     

    "בחו"ל. אין שאלה. אגב, ככל שהמדינה יותר נחשלת, הכסף יותר טוב. ככל שהמדינה יותר מערבית, פחות כסף. אגב, ברומניה, הם הודיעו עכשיו שהם בתהליך של העברת השגרירות לירושלים, ומי שמקדם את זה זה יו"ר המפלגה שניצחתי איתו את הבחירות".

     

    לאחרונה גם הפיק קמפיין נגד חוק השואה של ממשלת פולין. "פנה אליי ארגון יהודי שרצה לעשות קמפיין נגד החוק, שבא דווקא מארה"ב. ואירגנו שם קמפיין שהכותרת שלו הייתה לדקור בנקודה הכי כואבת. קראנו לו, 'פוליש הולוקוסט' - שואה פולנית. הסרט הזה היה אש בשדה קוצים מטורפת".

     

    וברזומה שלו, רצון לדריסת רגל גם באמנות, לא רק עם הסדרה, גם עם טקסטים שכתב לאמנים שונים. "ישי לוי, שיר על השבויים שקרנית גולדווסר ביצעה עם נמרוד לב. שיר שעמיר בניון עשה אחרי הטבח באיתמר, מיליוני צפיות. או 'שיר ערש' שנינט עשתה בהדלקת המשואות ב־63 למדינה. השיר שהגיע לאו"ם ששרו מירי מסיקה, עמיר בניון ודוד ד'אור, שזה כבוד שלא הרבה ישראלים זוכים לו".

     

    אין הרבה אמנים ימניים.

     

    "אין מספיק אמנים ימניים. אין מספיק סרטים ימניים. אין הצגות ימניות, אין כותבי שירים ימניים. אני חושב שלא סתם יוצאים נגד הסרט הזה או נגד הסרט זה".

     

    למה אין?

     

    "אני חושב שהימין מטבעו מגיע מעולם ההוויה ולא מעולם התודעה. מעולם של עשייה - בוא נקים עוד בית, ולא בוא נכבוש את הרוח. את עולם התרבות. וזו טעות. גם להיכנס לתקשורת לקח שנים. אורי אורבך חתום על המהפכה הזו. ובתרבות לדעתי זה עוד יותר קשה. כי יש המון סייגים שלציבור דתי יש בעיה איתם בתרבות".

     

    שירת נשים?

     

    "כן, שירת נשים, נגיעות של דברים שקשורות לנשים. אבל זה הרבה יותר מזה. איפה אתה רואה אמנים שבאמת הצליחו? בסרטים נגיד, שולי רנד הצליח לעשות משהו אלכימאי, סרט בכל הכללים שלו - אבל בסוף, הוא בא מהעולם החילוני. היום האמנים הדתיים שמצליחים הם כמו אביתר בנאי, עמיר בניון ואהוד בנאי. היוצא דופן, זה חנן בן־ארי. בסוף יש מקובעות מחשבתית, שזה אסור להגיד ובמובן מסוים אפילו אסור לחשוב. ואז אתה יוצא לזה שאתה צריך לכתוב משהו. אז אם אתה מתנהל בתוך גדרות, במהות שלך יש בעיה ליצור תרבות. ויש בעיה קשה".

     

    raviv-g@yedioth.co.il

     

     

     


    פרסום ראשון: 25.04.18 , 18:33
    yed660100