לכל אליפות יש פנים. אלה יכולות להיות הפנים מתחת לתסרוקת העבר של אליניב ברדה, או אלה המתחברות לקרחת של טוני ווקאמה, אבל אם מחפשים על הדשא כוכב מובהק שיסמל את האליפות השלישית של הפועל באר־שבע, אין ממש אחד כזה, לפחות לא מהשחקנים.
בניגוד לשנתיים הקודמות, אז היה קל יותר לסמן דמות שהייתה מעל כולם, הפעם הסיפור שונה. אז יש את המתחכמים, שכאשר שואלים מי שחקן העונה של באר־שבע הם עונים ברק בכר, ואני מסכים. בכר הוא האחראי העיקרי לצלחת השלישית, אבל הוא לא שחקן, אלא מתמודד על תואר אישי אחר.
אחרים בטוחים שהתשובה לשאלת ההצטיינות נמצאת אצל חנן ממן, הרי הוא השחקן המוביל בליגה מאז הצטרפותו בינואר, וקיים כאן היגיון. ממן הביא לבאר־שבע נקודות בתקופה המכריעה ביותר, אבל קשה לקבוע שהמצטיין העונתי של קבוצה שיחק בקרוב לשליש מהמשחקים שלה בלבד בכל העונה. כן, לממן יש רק 12 משחקי ליגה בדרום. עם חצי עונה גדולה גם בהפועל חיפה הוא יכול להיות שחקן העונה בליגה, אבל לא שחקן העונה של באר־שבע.
יש אחד אחר, קצת נחבא אל הכלים, שכן היה שם כל הזמן. השנה האחרונה של האלופה מתאפיינת בעמידה על הרגליים בכל מחיר. בזמן שקבוצות אחרות נפלו בעקבות אירועים שונים ומשברים, באר־שבע, בחוסן מנטלי, הסתכלה קדימה. לכן השחקן שמאפיין ומסמל יותר מכל את האליפות השלישית הוא לואי טהא, שלא משנה מה קרה, נשאר לצוף מעל המים וגם חילק מצופים לחברים לידו.
טהא אינו שחקן העונה בליגה, אבל כן יכול להיות סמל הצלחת. שיר צדק לא שיחק כל העונה וטהא נכנס לנעליו, בהצלחה. מיגל ויטור, זה שהופך גם את הבלם לצידו לטוב יותר, לא שיחק רוב העונה, וטהא, שהפך למוביל ההגנה, עשה מצוין את התפקיד. גם הבלם הנוסף, מתן אוחיון, נפצע לזמן ממושך. הרוטציה התקצרה עוד יותר, וטהא היה שם, כל שבוע. חאתם אל־חמיד מראה גרף שיפור קבוע, אבל מהרגע הראשון עשה טעויות של אחד שלא רגיל לעמדת בלם בקבוצה מובילה. טהא עדיין היה שם, תמיד, החזיק קו הגנה, נתן חיפוי לכל מי שצריך.
ג'ון אוגו ומאור מליקסון הם השחקנים היחידים של באר־שבע שנגעו בכדור יותר מטהא העונה. בדרך כלל שחקני הגנה של קבוצות גדולות לא צריכים לבצע הרבה תיקולים, כי הקבוצה שלהם מחזיקה בכדור, אבל זה לא הסיפור כאן. באר־שבע הייתה יכולה להיות פגיעה, הכדור הגיע לקו ההגנה יותר פעמים מהצפוי, וטהא הוא השחקן שביצע הכי הרבה תיקולים מוצלחים העונה מבין כל הבלמים בליגה.
טהא לא "שחקן העונה", גם כי מבחינת איכות כדורגל הוא גם לא אחד הראשונים בהפועל באר־שבע עצמה, אבל הוא כן מי שמסמל יותר מכל את האליפות השלישית, הפנים שלה. לא משנה מה קרה מסביב, הוא תמיד נשאר עומד על הרגליים.
