כמו תפילת נעילה בבית הכנסת של שכונת חב"ד בקריית־מלאכי, בדבקות שאין שנייה לה. כמו רגע סיום קריאת ההפטרה בשבת בר־מצווה, פרשת תרומה, כשמעזרת הנשים מושלכות כמה סוכריות. אולי גם קצת כמו זכייה היסטורית בגביע המדינה בכדורסל, מסל ניצחון בשנייה האחרונה. כזה הוא החטא הראשון, המודע, כשהיד נשלחת אל המפסק ומדליקה את האור בשבת.
אקט המרד הראשון שלי — אחרי הדלקת האור "בטעות" בשבת — היה טיול קבוע עם אחד מאחיי הקטנים בעגלה והתייצבות, כמו שעון, מתחת לאחד הבניינים המרוחקים בעיירת הפיתוח בדרום השפלה. שם, במעין תיאום שקט, היה דייר באחת הדירות מפעיל את הרדיו בקולי קולות ומאפשר גם לי להאזין ל"שירים ושערים". מדי פעם הייתי מביט לצדדים, לוודא שאין בסביבה מי שילשין. הלב פעם 180 פעימות בדקה.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
אחד הדימויים המלגלגים המזוהים עם יציאה בשאלה הוא הפחד מפגיעת הברק אחרי חילול השבת הראשון. כזו הייתה היציאה הראשונה שלי בשישי בערב בירושלים. בהחלטה ספונטנית עצרנו מונית, ובמשך דקות ארוכות חיכיתי שמשהו רע יקרה. אבל האמת היא שכל הדברים הרעים קרו עוד קודם, והיה להם חלק מרכזי בבחירתי להוריד את הכיפה. בתחילת הדרך עוד חשבתי שאני יחיד סגולה, הרגשתי חריג. אמנם איש לא נידה אותי — לשמחתי, המשפחה שלי חריגה מספיק כדי להכיל, ובסופו של דבר יצאו גם רוב אחיי — אבל בשנים ההן רוב היוצאים עשו זאת בסתר, בלי לדעת איפה, אם בכלל, יש אנשים כמותם. רבים מהם שילמו מחיר כבד.
פאסט פורוורד, 2018. מהפכה. היוצאים בשאלה היום הם קהילה חזקה, מעניקה גב ולא מתמסכנת. לא פעם משווים בצדק את היציאה מהמגזר החרדי להגירה — מחליפים את התרבות, המנהגים ואפילו השפה, ועוברים לעולם תרבותי שונה לגמרי. כעת חושף המחקר המקיף ביותר שנעשה בישראל בתחום, כי כבר מדובר בגל הגירה הולך וגדל: מעל לאלף איש נוטשים בכל שנה את החברה החרדית, ומספרם הולך וגדל. רובם הופכים לחילונים, ואחרים בוחרים לעצור בתחנות ביניים שונות.
במחקר שערך ד"ר נרי הורביץ ושכלל, מעבר לעיבוד של נתונים קיימים, גם ראיונות עם מאות יוצאים בשאלה, פעילים, אנשי מקצוע ומחנכים מתוך המגזר החרדי, נעשה לראשונה פילוח של היציאה בשאלה ממגזרים שונים בתוך החברה החרדית, וגם ניתוח תקדימי של הסיבות לנטישת החברה החרדית.
הגירה משפחתית
ראשית, הסבר הכרחי כדי להימנע מוויכוחים בעד ונגד או נכון/לא נכון. המינוח "יוצאים בשאלה" במחקר מתייחס למי שהשתייך למסגרת החרדית בצעירותו ובחר שלא להשתייך אליה יותר. בין אלף היוצאים בשנה נספרים מי שהפכו לחילונים לגמרי, מסורתיים, וגם דתיים־לאומיים. אלה המכונים "חרדים מודרניים" לא נכללים ביניהם, וגם לא "אנוסים", חרדים כלפי חוץ שנוהגים כחילונים גמורים בדל"ת אמותיהם, שמספרם המדויק אינו ידוע. לשתי הקבוצות האחרונות, החדשות יחסית, יש חלק מרכזי באפשרות של צעירים חרדים לעזוב את המסגרת, תוך ניהול אינטראקציה עם החברה הלא־חרדית עוד לפני היציאה. לפי המחקר, כשליש מהמרואיינים התלבטו אם לחיות כחרדים מודרניים או לעזוב לאלתר.
בשל הרגישויות החברתיות־פוליטיות, נמנע המחקר מלהגדיר יוצאים בשאלה מתחת לגיל 18, שהמדינה מגדירה כ"נוער בסיכון", והארגונים שעוסקים בליווי יוצאים אינם עוסקים בהם — כדי להימנע ממצג שווא כאילו יש ניסיון "להחזיר בשאלה". אגב, הסייג הזה לא קיים במקרה ההפוך: בארגונים כמו חב"ד, החסידות שממנה יצאתי, לא מוותרים על אף נשמה, גם אם זה כולל פעילויות מחוץ לבית הספר.
מניתוח כלל הנתונים עולה כי תופעת היציאה בשאלה התרחבה בשנים האחרונות בהיקף של כ־20 אחוז, בכל החוגים (חסידים, ליטאים, ספרדים) ובכל קבוצות הגיל, אך הדבר נכון במיוחד לקבוצת הגיל 18־25, שאליה משתייכים כ־75 אחוז מהיוצאים.
מקרב החוגים החרדיים ההיסטוריים, החסידויות האדוקות והקהילות ליטאיות הסגורות יחסית, המכונות במחקר "הליבה של החברה החרדית", מוערך שיעור היוצאים כיום בשלושה עד חמישה אחוזים בשנה. שיעורי היציאה מקרב הקהילות הפתוחות יותר מוערכים בכעשרה אחוזים בכל שנתון. בקרב הפריפריה החרדית הכוללת חסידויות כמו חב"ד, ברסלב והציבור הספרדי מדובר בהערכה של יותר מ־20 אחוז, כולל משפחות שלמות שיצאו. כך, בפועל, ההערכה היא כי מדובר ב־1,000 עד 1,300 “מהגרים” מהחברה החרדית החוצה בכל שנה.
המספרים הללו מתבססים על שילוב וניתוח של נתונים קיימים מכמה מקורות שונים: ניתוח הסקר החברתי של הלמ”ס, לפיו 8 עד 10 אחוזים מתוך הנסקרים שהגדירו את הבית שבו גדלו כחרדי, הגדירו את עצמם כלא חרדים כיום; ניתוח נתונים מקיפים מאוד שמספק משרד החינוך, לפי המודל של ד”ר נחום בלס הבודק את שיעורי הגידול בכיתות א’־ו’ במגזר החרדי, ביחס לשיעור הגידול באוכלוסייה; נתונים מדויקים של העמותות המטפלות ביוצאים בשאלה, על מספר האנשים המטופלים בהן בכל שנה והגידול משנה לשנה; נתוני מדור חרדים בצה”ל, המלמדים כמה בוגרי מערכת החינוך החרדית מתגייסים למסלולים כלל צה”ליים, לצד סקירה וניתוח של מידת הדתיות שלהם; וראיונות עם מאות יוצאים בשאלה ופעילים.
המחקר מחלק את היציאה בשאלה למניעים שונים, שלעתים משולבים זה בזה. בחינת המקרים השונים מאפשרת התבוננות מרתקת בשינוי הדרמטי החל בחברה החרדית. 40 אחוז מהנשאלים סיפרו כי הסיבה לעזיבתם היא תחושת דחייה ופער הולך וגדל בין הסיפורים שעליהם חונכו על חברת מופת, לבין מציאות שמלמדת שמדובר במגזר ככל המגזרים; 15 אחוז נוספים הם כאלה שחוו פגיעה, בעיקר מינית, או שנתקלו בשאלות של זהות מינית ובחרו לעזוב. 30 אחוז מהנשאלים סיפרו כי המניע היה הרצון בחופש. בשורה התחתונה, כ־15 אחוז בלבד ציינו ספק אמוני כעילה ליציאה.
אחת מהם היא דבורי דניאלי (28), יוצאת הקהילה החרדית־ספרדית, שגדלה בקריית ספר ובאלעד. “לפני בערך ארבע שנים, הבנתי שאני לא מאמינה באלוהים”, היא אומרת. “במקביל הרגשתי שאני לא יכולה להגשים את עצמי בחברה החרדית. היום אני יכולה לומר שבזכות היציאה בשאלה עברתי תהליך עומק של חיבור והגשמה עצמית”.
לדוד כהן (26), ירושלמי שגדל באחת החסידויות הגדולות, למה בחר לצאת בשאלה לפני שש שנים, הוא משיב בפשטות: “מצאתי שהדת לא הגיונית לי. כמו שאברהם שיבר את פסלי אבותיו, ככה גם אני שיברתי את מוסכמות אבותיי”.
כמצופה, הסיפורים הקשים ביותר במחקר נוגעים ליציאה בשל פגיעה מינית, וכאלה למרבה הצער יש למכביר. כך, למשל, חסיד חב"ד מספר כי ביקש לדווח לרב על פגיעה מינית שעבר בישיבה. "נכנסתי לחדר מלא נרות והוא (הרב) ביקש שאדגים מה עשה בי התלמיד, ואחר כך אנס אותי", הוא מספר. "הלכתי למשטרה ולא היה חוקר נוער. חזרתי לישיבה, ביישוב נודע שהתלוננתי וגורשתי במכות. חזרתי הביתה ואמא שלי לא האמינה לי. זרקתי את הכיפה, חתכתי פאות והיא אמרה לי, 'עכשיו אני מבינה למה הקב"ה עשה לך את זה, כי הוא ידע מראש שתהיה אפיקורוס ולכן פגע בך'".
בזכות הספרייה
היציאה בשאלה של משה שנפלד (34), ראש צוות במחלקת פיתוח אלגוריתמים במובילאיי ומנהל טכנולוגיות ראשי (CTO) בחברת הסטארט־אפ MytiGo, הייתה, במובנים מסוימים, בדיוק לפי הספר: ספקות באמונה, לימוד עצמי והגעה למסקנה שהוא חי בשקר. מאז הוא הפך לאחד האחראים למהפכה שהתרחשה בחמש השנים האחרונות בכל מה שקשור ליחס ליוצאים בשאלה, ולהפיכתם מקבוצה עם דימוי של סיכון, לקבוצה בעלת דימוי של הצלחה.
שנפלד נקרא על שם סבו, הפובליציסט החרדי הגדול משה שנפלד שנחשב לבכיר המפיצים של אידיאולוגיית דעת התורה הליטאית. אחרי שיצא בשאלה הקים יחד עם חבריו את ארגון "יוצאים לשינוי" (גילוי נאות: הח"מ היה בעבר חבר ועד העמותה — י"ש), שהותיר את זירת הרווחה לארגון הוותיק יותר, "הלל", והחל לפעול בהצלחה לשינוי מדיניות ביחס המדינה והרשויות ליוצאים.
שנפלד, בוגר ישיבת חברון ("ההרווארד של עולם הישיבות"), חוּנך בבית ”בטוח בעצמו”, כדבריו. “לא היה קטע שאסור לשאול שאלות. קראתי ספרים של מחזירים בתשובה כדי לדעת למה אנחנו חרדים, אבל בגיל 18 וחצי הבנתי שאני בעצם שומע צד אחד שמספר לי מה הצד השני אומר, וזה לא בירור רציני.
"מבחינתי, ההוכחה הכי משמעותית לדת הייתה רציפות המסורת היהודית. חבר סיפר לי על הספרייה הלאומית. הלכתי לשם וקראתי כמה ספרים קלאסיים של ביקורת המקרא — קאסוטו, קאופמן ועוד — וראיתי שהם לא מתעסקים בתשובות למסורת, אלא כותבים כאילו כבר ענו לשאלה הזאת. החלטתי שאקרא את התנ"ך בעצמי. ואז בספר שופטים, פרק ב', פסוקים ח'־כ"ג, קראתי, 'וימת יהושע עבד ה’... וגם כל הדור ההוא... ויקם דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את ה' וגם את המעשה אשר עשה לישראל'. אמרתי, רגע, אמרו לי שבתנ"ך כתוב שהייתה מסורת רציפה. אם האמת בצד שלהם, למה הם משקרים?"
שנפלד המשיך בישיבה עוד שנה, ולבקשת הוריו נפגש עם הרבה מחזירים בתשובה. במקביל למד לבד לבגרויות — "לא למדנו מדעים בכלל, וגם לא אנגלית. במתמטיקה הייתי ברמה של כיתה ג'" — וניגש לבחינות. "בגיל 20 עזבתי את הישיבה, הלכתי ללשכת הגיוס וביטלתי את מעמד ‘תורתו אומנותו’ שקיבלתי. הציעו לי קומבינות להשיג פטור, אבל אמרתי שזה כמו מסים: אם זה מה שצריך, אתגייס".
הוא התגייס לנ"מ וכיוצאים רבים סירב להגדיר את עצמו כיוצא בשאלה. "אמרתי רק שהפסקתי להאמין, כי הדימוי שהיה לי זה שבאבניקים כאלה, נוער נושר", הוא אומר. במהלך השירות גילה את אחד הפורומים ליוצאים בשאלה ברשת, "ואז הבנתי שיש שם אנשים ממש ברמה".
אחרי השחרור למד לפסיכומטרי והמשיך למכינה קדם־אקדמית ולתואר תלת־חוגי בפיזיקה־מתמטיקה־מחשבים באוניברסיטה העברית. בסוף השנה השלישית חבר מהישיבה שיצא בשאלה הסב את תשומת ליבו להסרת האחריות של המדינה ביחס ליוצאים, והשניים החליטו לנסות לפקוד חרדים לשעבר למפלגות הגדולות, "כדי להשיג כרטיס כניסה לפגישות עם חברי כנסת". כעבור חצי שנה הוקמה עמותת "יוצאים לשינוי", שבראשה עמד שנפלד עד ממש לאחרונה. "עברנו תהליך", הוא אומר. "הבנו שמגיע לנו, ויותר מזה, שזה אינטרס של המדינה לעזור לנו".
שנפלד וחבריו נפגשו עם נציגי האוניברסיטאות, עם הות"ת ועם גופים נוספים, ובתוך זמן קצר כולם התגייסו. כיום מקבל יוצא בשאלה כמעט את אותן מלגות, אותן הקלות ואותו סיוע שמקבל צעיר חרדי. על הדרך אירגנה העמותה את "תביעת הליבה". העילה: המדינה לא מחייבת לימודי ליבה במוסדות החינוך החרדיים, ואז מסרבת לסייע ליוצאים בשאלה להשלים את הפערים.
כדי להבין את היקף התופעה, הזמינו ב"יוצאים לשינוי" את המחקר מד"ר נרי הורביץ. מה לומדים בעמותה מתוצאות המחקר? "שהספקטרום התרחב", אומר שנפלד. "יש הרבה יותר שוליים לחברה החרדית. פעם יציאה בשאלה הייתה צעד מטורף שמוביל לנתק. צריך היה לבחור בין יציאה לבין המשפחה. היום זה כבר לא מובהק. במידה מסוימת, יש מאפיינים דומים מאוד בין קהילת היוצאים לקהילה הגאה, ברמת שינוי התודעה הציבורית".
מה בעצם אתם מנסים לומר למדינה?
"שבקרב היוצאים יש פערים טכניים גדולים, אבל מי שסוגר את הפער הופך לחלק אינטגרלי ומצליח מהחברה. יש היום יוצאים בשאלה במשרדי ממשלה, באקדמיה, בתעשייה. אנשים מדהימים".
אות אזהרה לאחרים
כשהייתה חרדית, מיתר גולדין (25) לא ידעה בכלל שיש יוצאים בשאלה. "אני זוכרת שסיפרו בסמינר על בנות שברחו לקיבוץ והתחתנו עם כומר. זה מה שהיו מספרים על מי שיצא בשאלה, כאילו המיר את דתו. היום זה כבר נוכח בכל בית, וזה מחייב את החברה החרדית להשתנות".
גולדין, שנולדה בכלל בשם אסתר ("על שם אסתר המלכה, כי נולדתי בפורים, אבל אני לא מתחברת לדמות, שכאילו נותנים לה כבוד רק כי היא עשתה כדברי מרדכי"), גדלה במשפחה ליטאית קלאסית להורים חוזרים בתשובה. עד כיתה י"א למדה בבית יעקב, ואז התחילו לעלות השאלות, "כמו, מי אמר שיש אלוהים או שהיהדות היא הדרך הנכונה. היו לי הרבה שאלות שעיצבנו את גורמי החינוך. זאת הייתה הפתעה לכולם, גם לי, כי לא הייתי מרדנית. הלכתי לסמינר של בעלות תשובה ושם נחשפתי לצביעות ולשקר. זה הפריע לחוש הצדק שלי".
גולדין יצאה בשאלה יחד עם קבוצת חברים, התגייסה לחיל החינוך והמשיכה לקצונה. כיום היא מייעצת מטעם העמותה ליוצאים — וגם לחרדים — המעוניינים להתגייס לצבא או לשירות לאומי. "זה המקום הראשון שבו פוגשים אנשים מכל האוכלוסייה הישראלית", היא מסבירה. "אני רואה בצבא פלטפורמה מאוד טובה להשתלבות בחברה, כי שם יש בסיס לכולם והפערים מתעמעמים".
גולדין הספיקה לצאת לפני השידוך. אבל על פי המחקר, המצבים המורכבים ביותר בהיבט המגדרי הם של נשים נשואות ואמהות שמבקשות לעזוב, ונדרשות — לעיתים תוך הפעלת לחץ אינטנסיבי — לוותר על משמורת. חלקן דיווחו על מחשבות אובדניות ואחרות קיימו אורח חיים כפול בשלב ביניים. החשיפה והמסמך שהותירה אסתי וינשטיין ששמה קץ לחייה, הציבו על סדר היום את התופעה של עשרות רבות של נשים במעמד זה. רבים מאנשי העמותה, בהם שנפלד, התגייסו לסייע לבתה של וינשטיין – תמי מונטג, שנכנסה השבוע ל”האח הגדול” – במאבק על קבורת אמהּ בדרכה.
לחסידות גור, שממנה יצאה וינשטיין, מאפיינים ייחודיים לעומת שאר החסידויות: “בחסידות גור, מספר גדול של יוצאים עם רקע טראומטי, המזכיר נפגעי כיתות”, נכתב במחקר. "היינו נשואים, והוא היה פגוע כמו שרק בגור אפשר", סיפרה במחקר חסידה לשעבר. "הנישואים היו גיהינום, וכל מיני יועצים שמתערבים מהקהילה ומדריכים הכניסו את האף והתערבו, חיטטו והציצו כמו סוטים".
על פי ד"ר הורביץ, "בקהילות החרדיות, ובעיקר בחסידויות, פיתחו אסטרטגיות של התמודדות עם יוצאים ויוצאות נשואים עם ילדים. בשלב הראשון מוצעים פיתויים כלכליים, בשלב השני ישנו מאמץ לנתק את הילדים מהיוצא, ובהמשך מנהלת הקהילה קרב התשה בבתי המשפט ומול מערכות הרווחה. המאמץ הזה נועד להתמודד עם האירוע וגם לשמש אות אזהרה לאחרים בקהילה". היום מובילה "יוצאים לשינוי" יחד עם עמותת הלל תוכנית סיוע בדיני גירושים ליוצאים ויוצאות שנתקלים במכשולים הללו.
עוד מלמדים נתוני המחקר כי תופעת היציאה של זוגות נשואים ומשפחות, שלא הייתה קיימת בעבר, הפכה לנפוצה יותר, וכיום מוכרות כ־250 משפחות שיצאו בשלמותן.
זה לא לטלפון
בשנים האחרונות הציבו רבני המגזר את הטלפונים החכמים כאיום ממשי על הקהילה, והמחקר מאשש את החשש: חדירת הטכנולוגיה מזרזת את השינויים שעוברת החברה החרדית ומאפשרת לצעירים לראות במו עיניהם מה קורה בחוץ. גם אלה מהם שלא יוצאים, משנים לעיתים את אורחות חייהם והופכים "מודרניים".
"בהערכה גסה, כ־15 אחוז מהחרדים היום הם מודרניים, אבל בקרב הצעירים מדובר כבר על שליש שמשנה את החברה", אומר ד"ר הורביץ. "יש שלושה סוגי 'מודרניים': חורקי השיניים, שנשארים בחברה בלית ברירה; ארגוני החברה האזרחית ואחרים, שלא מתכוונים לעזוב את החברה החרדית אלא לתקן אותה מבפנים; ואלה שרוצים חיים נוחים יותר מבחינת פרנסה וניהול משק הבית, ואפשר לראות אותם בשכונות הפתוחות יותר כמו רמות והר נוף בירושלים".
יוסי קלאר (25), סמנכ"ל מדיניות ופיתוח ב"יוצאים לשינוי" ויוצא חסידות סלונים, שנולד וגדל בשכונת הר נוף, מייצג את השבר שיצרה הפתיחות בחברה החרדית, אבל גם את השינוי לטובה ביחס ליוצאים. "זכיתי ואני בקשר מצוין עם ההורים", הוא אומר. "זה גם חלק מתהליך ההתבגרות של החברה החרדית, שכוללת היום רצף שבתוכו יש גם יוצאים, גם אנוסים וגם חצי־יוצאים. סיבה נוספת לשמירה על הקשר עם המשפחה היא שיש כל כך הרבה יוצאים, מה שנקרא במגזר 'אין בית שאין בו מת', שיהיה מאוד לא חכם לזרוק ילדים מהבית".
אחרי שעזב את הישיבה למד קלאר פרסום, עבד קצת בתחום ואז התגייס לצה"ל ושירת במדור שילוב חרדים. "הפכתי לעוזר ראש המדור ואחראי על תחום המדיניות, הפרסום והדוברות של כל מה שקשור במסלולים לגיוס חרדים", הוא מספר, ומתגאה באות מצטיין הנשיא שקיבל.
תוך כדי השירות כתב את המדיניות הרשמית הראשונה לשילוב יוצאים בשאלה בצה"ל, ואחרי השחרור הצטרף לעמותה והקים את מערך הדוברות שלה, "במטרה לשנות את התדמית הרווחת של היוצאים כחבורת מסכנים שעסוקים במריבות עם ההורים ובהתאבדות", הוא אומר. "לא שצריך להתעלם מהתופעה, אבל היא שולית".
מה השינוי הכי דרמטי בעיניך?
"לראשונה היוצאים לקחו בעלות על העתיד ויצאו להילחם על מה שמגיע להם ועל היחס של החברה הישראלית כלפיהם. זה מייצר שינוי גם כלפי פנים. אנחנו מוצלחים ומוכשרים. פעם העובדה שיצאנו בשאלה הייתה חיסרון. היום זה יתרון".
בשנה האחרונה נרשם עוד צעד משמעותי עם פתיחת מרכז הכוון וקהילה ("סלון") בירושלים, ובקרוב גם בתל־אביב. הפרויקט הוא פרי שיתוף פעולה של העמותה עם משרד הרווחה והביטוח הלאומי, ובמסגרתו קרן שוסטרמן ותורמים נוספים נתנו מחצית מהכסף, ומשרדי הממשלה את החצי השני. "ה'סלון' משמש כחלל עבודה לכל יוצא ויוצאת ויש בו כל מה שצריך — קורסים במגוון תחומים, סדנאות, יועצים ועוד", אומר נדב רוזנבלט, סמנכ"ל תחום הפרט והקהילה בעמותה ובעצמו יוצא בשאלה מרקע דתי־לאומי. "מבחינתנו הסלון משמש כמרכז קליטה, שנותן ל'מהגרים' אפשרות לנחיתה רכה, ונערכות בו גם שלל פעילויות קהילתיות: ארוחות שבת, מסיבות ועוד".
בר אולחוב (27), יוצאת בשאלה שמעדיפה לא להגדיר את עצמה מבחינה דתית, משמשת בשנים האחרונות כיועצת הכוון עבור יוצאים אחרים. גם היא נולדה למשפחת חוזרים בתשובה, התחנכה במוסדות בית יעקב, ולאט־לאט הלכה והתרחקה. אחרי שהשלימה בגרויות, סיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה וקרימינולוגיה, וכיום לומדת לתואר שני בפסיכולוגיה תעסוקתית.
"יוצאים שאני פוגשת הם אנשים עם הרבה מוטיבציה ויכולות גבוהות", היא אומרת. "הם רוצים להיכנס לאקדמיה, אבל חסרים להם כלים שלא קיבלו כילדים וכנערים. למשל, לימודי ליבה וכישורי למידה שונים. העברית שלהם אחרת. הם נתקלים בחסמים שלא קשורים אליהם, אלא לסביבה. לדעתי חשוב מאוד שמקומות לימוד שונים יהיו מונגשים ושייתנו להם את הכלים הנחוצים. הם רק צריכים פוש קטן, ומשם הם יצמחו. אני רואה את הפוטנציאל: אנשים שמגיעים מסביבה שאין בה מודלים לחיקוי, ולמרות זאת מגלים כוחות ושאיפות".
האחים ניתקו קשר
תופעת היציאה בשאלה אינה אופיינית רק לחברה החרדית בישראל. "זה קורה בהיקפים גדולים מאוד גם בקהילות החסידיות בחו"ל", אומר ד"ר הורביץ, שיציג את המחקר בשדולה למען בוגרי החינוך החרדי בראשות ח”כ קארין אלהרר ומיכל רוזין, העתידה להתכנס במושב זה ולדון בצורכיהם המגוונים של מי שעזבו את החברה החרדית מול גופי הממשל. "אפשר לראות שבמקומות שבהם יש לילד עתיד מקצועי, היציאה קיימת במספרים נמוכים יותר".
בקרב בני הדור השני לקהילות הניאו־ברסלביות ובפריפריה של חב”ד, השוליים החרדיים של בעלי התשובה, יש מקרים רבים של יציאה בשאלה של קבוצה גדולה מילדי המשפחה. במקרים הללו יימצא הרבה תפקוד הורי לקוי, אלימות במשפחה ומאפיינים חריפים של נוער בסיכון בקצה הרצף.
למרות השיפור במצבם של היוצאים ככלל, קיימים עדיין קשיים בתחומי הלימודים, התעסוקה והשירות הצבאי, כמו גם דיכאון ונטיות אובדניות בקרב קבוצות סיכון. בסיכומו, מציג המחקר גם פתרונות אפשריים ויעדים למימוש: השוואת זכויות לבוגרי החינוך החרדי, הקמת "בית ליוצאי החברה החרדית", הכשרת אנשי מקצוע, שינוי גישה של גורמי המשפט והרווחה במקרים של יוצאים בשאלה שהתגרשו ועוד. "ההתייחסות הממשלתית הכרחית", אומר ד"ר הורביץ, "משום שהמחקר מראה שמדובר בקבוצת ענק".
אחד החסמים הגדולים ביותר שעומדים בפני יוצאים הוא פערי התרבות. גם היום, בגיל 38, חלק מהבגרויות עדיין ממתינות שאגיע אליהן, למרות שמאז ימיי בתלמוד תורה הספקתי לעבור גם במוסדות ממלכתיים. לתל־אביב הגעתי לראשונה רק בסוף התיכון, ולחו"ל יצאתי לראשונה רק בגיל 24.
"הפערים הכי גדולים שלי מול החברה הישראלית היו בצבא", נזכרת גולדין. "פתאום גיליתי שאני לא יודעת כלום על מדינת ישראל — למשל, לא היה לי מושג מי זה טרומפלדור — ועוד שירתתי במקום שבו הייתי צריכה ללמד חיילים על המדינה. את המילים של 'התקווה' למדתי רק בטירונות, ורק בצבא פגשתי בפעם הראשונה יוצאי אתיופיה".
איציק פשקוס (35), נשוי ואבא לילדה שגדל במשפחה מעורבת חסידית־ליטאית של יוצאי הונגריה, יצא בשאלה כמעט במקביל לאחיו הצעיר שלמה, ושניהם הפכו לפעילים בעמותה. "לא היה לי מושג בהיסטוריה, תרבות כללית, ספרים, סרטים", הוא אומר. "כשהגעתי לתואר ראשון בחרתי בלימודים כלליים כי היה חשוב לי להשלים, ובמפגש הראשון בקורס על ימי הביניים לא ידעתי אפילו מה זה ימי הביניים. דברים שהמרצה אמר כלאחר יד, למשל שהייתה פעם אימפריה רומית, לא היו ידועים לי. מצד שני, יש גם משהו נחמד בפער: יוצאים צעירים חווים את העולם בצורה נאיבית וראשונית, בזמן שאדם אחר בגילם בעולם המערבי כבר שבע. כשהלכתי בפעם הראשונה לתיאטרון זה היה מרגש עבורי, וכסטודנט עשיתי מינוי לכל מוסדות התרבות האפשריים".
עם המשפחה הוא שומר על קשר חלקי. "כמה מהאחים שלי החליטו לנתק קשר, כי הילדים גדלו והתחילו לשאול שאלות", הוא אומר. "ברור לי שהתופעה מאיימת על קיומה של החברה החרדית. ליוצא המייצג יש כיום קשר עם המשפחה, אבל לא עמוק. הרוב לא מתקשרים להורים כשיש בעיה או צרה. קח את אשתי למשל: אין יום שהיא לא מדברת עם ההורים שלה וכמובן נפגשת איתם ועם האחים שלה באופן שוטף. אני יכול לא לראות את האחים והאחיינים שלי במשך שנה, וזה לא נחשב חריג".
yehuda-sh@yedioth.co.il
