yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: משה נחומוביץ'
    7 לילות • 09.05.2018
    סופר לופר
    שנים התמודדה עם הצקות בבית ספר, דיאטות כושלות, בולימיה, דימוי גוף בעייתי, אבל ידעה שאם רק תשיר ילמדו לאהוב אותה. ואז היא שרה ב'הכוכב הבא', זכתה כנגד כל הסיכויים, והפכה לכוכבת הכי חמה בישראל בדרך לאירוויזיון. עכשיו, למרות קמפיין של BDS, נטע ברזילי היא פייבוריטית לזכייה
    נבו זיו | צילום: משה נחומוביץ'

    הייתה לי מורה למתמטיקה שממש הייתה מתנכלת לי ומשפילה אותי", נזכרת נטע ברזילי, "תמיד הסתכלה עליי במין סלידה וגועל. קוראת לי ראשונה, מעמידה אותי בפני הכיתה ואומרת, 'תראו את נטע, למה היא לא מצליחה להבין?' הייתי מנסה לפתור תרגילים ולא יודעת, מבקשת ממנה שתסביר לי והיא לא הסבירה. הרגשתי שהיא לא אוהבת את כל המכלול שהוא אני. ואז הגיע טקס יום השואה ושרתי את 'ואם את נוסעת'. נכנסתי לשיעור שהיה מיד אחרי הטקס ואני זוכרת שהיא ליטפה לי את הפנים ואמרה, 'עם קול כמו שלך לא צריך לדעת מתמטיקה'. החל מאותה שנייה היא התייחסה אליי בחמלה ורצתה לעזור ולקדם אותי".

     

    באדיבות: כאן 11

    באדיבות: כאן 11

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    הביצוע בחצי הגמר | באדיבות "כאן"
     

    ומה הבנת?

     

    "שמצד אחד זה עזר לי אבל מצד שני זה הרסני, כי אתה קולט - אנשים אוהבים את מה שאתה עושה, הם לאו דווקא אוהבים אותך".

     

    ולמרות השיעור שקיבלה ברזילי מהמורה שלה למתמטיקה, את הכרטיס שלה לאירוויזיון היא קיבלה בלי שניסתה להשתנות לטובת אהבת הקהל. מהרגע הראשון שהופיעה ב'הכוכב הבא לאירוויזיון' ששודר בקשת 12, היא הייתה דיסהרמוניה מוחלטת לכל מה שרגילים לראות ולאהוב בתוכנית ריאליטי מוזיקלית. ברזילי הציעה לפריים־טיים הישראלי אלטרנטיבה מוזיקלית לקאברים היפים והשחוקים שהאוזן התרגלה אליהם, צירפה את הלופר המפורסם, הקצינה את המראה שלה ופיזרה שפע כריזמה.

     

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

     

    אחרי שזכתה בגמר - מופתעת לחלוטין - הגיעה עם שיר האירוויזיון Toy (שנכתב והולחן בידי דורון מדלי וסתיו בגר) שכאילו נוצר עבורה בתוכנת מחשב רגישה לענייני מוזיקה ומגדר. השיר זכה ל־15 מיליון צפיות ביוטיוב בחודש הראשון שלו, ברזילי קיבלה סיקור תקשורתי יוצא דופן באירופה, ואתרי ההימורים לאירוויזיון הימרו עליה כפייבוריטית לזכייה. אלא שברזילי עברה דרך ארוכה ורבת־מהלומות והתנכלויות עד שהגיע הזמן שלה לצאת לעולם כמו שהיא, "ועכשיו אני מקבלת חיבוק שא־אפשר להסביר אותו. ילדות קטנות שרצות לחבק אותי, סבתות שאומרות שהן גאות בי, כמות האהבה בלתי נתפסת. לא חשבתי שאני יכולה להיות קונצנזוס רחב כל כך, למרות שיש המון אנשים שזה לא עובר להם חלק בגרון".

     

    הכתבה מתפרסמת יום לפני הגמר, יש לך הימורים משלך?

     

    "כבר קרו כל כך הרבה דברים טובים עם הדבר הזה, למה אני צריכה לחשוב על ניצחונות? לא בריא. וכל הסיפור עם ההימורים מעורר המון גאווה אבל זה בלתי נסבל בעיניי שמכתירים בנאדם לפני שהייתה התחרות. זה לא הזיז לי אבל זה הלחיץ הרבה אנשים אחרים. מוזיקה זה לא דבר שאפשר להתחרות בו, גם כשהייתי ב'כוכב הבא' אמרתי לעצמי שזה קצת מגוחך להתחרות כשמדובר באמנות. זה לא מדיד, אין אמת אחת, ואני לא חושבת שאם אני לא אזכה באירוויזיון זה אומר שאני פחות טובה או מוצלחת. לא אכפת לי לנצח עכשיו את הבלגית או את הפינית, זה לא מה שמניע אותי, אני מתחרה בנטע".

     

    ובכל זאת, אם היית צריכה להמר מי יזכה?

     

    ללא קרדיט
    ללא קרדיט

     

    "זה תלוי בכל כך הרבה גורמים, אנחנו לא יודעים מה יהיה על הבמה. יש שירים יפים. השיר הצרפתי מתעסק בפליטים, זה מהמם בעיניי. לובשים גולף שחור של סולידריות. ויש את הצ'כי שהוא מקסים ויש את האסטונית שיש לה אופרה גדולה מהחיים. אני כל כך לא מבינה בטעם האירופי, לא מבינה בזה. אני יודעת שאנחנו משקיעים ושזה הנאמבר הישראלי הכי מושקע בתולדות האירוויזיון".

     

    מה שבטוח, את מגיעה עם תוצר מאוד מיוחד.

     

    ״אני תמיד עושה הפוך על הפוך. 'בואי תגיעי לתוכנית ריאליטי', כן אני אגיע, בסדר. אבל אני מגיעה עם לופר. 'בואי תעשי שיר גמר גדול ומפוצץ', בסדר - אבל בקוריאנית. אני רוצה את הטוויסט החכם והשיווקי. אני אוהבת להיות מעניינת, זה חלק ממני".

     

    × × ×

     

    למרות שה־BDS הכריז עליה מלחמה ופירסם תמונה שלה שרה במדי חיל הים, ועל אף האיסור להופיע לייב עם כלי נגינה שהרג את הגימיק של הלופר - ברזילי עלתה לגמר בהליכה. בחצי הגמר ביום שלישי, התפוצצה על הבמה כמי שחיכתה לרגע הזה כל חייה והבריקה עם "כפרה עלייך יורופ". מחר נשב ליד הטלוויזיה, ונצפה (בכאן, ערוץ 11), אם העולם יכול לשכוח מהפוליטיקה ולהבין את גודל התופעה. בינתיים, כמה ימים לפני, ברזילי נהנית מהווייב המגניב של ליסבון ומתה מהתרגשות. "זה מרגיש כמו מחנה, מנותק מהכל", היא אומרת. "עובדים עליי ארבע שעות לפני כל הופעה - מסיבת עיתונאים או צילומים, איפור, לבוש, שיער, כדי להגיע לתוצאה משוגעת. בין קרקס לאופנה גבוהה.

     

    "אני שוכחת בכל מקום את הכרטיסים שלי לחדר. יוצאת מהחדר ושוכחת את הכרטיס ואז מקבלת עוד כרטיס ושוכחת אותו במקום אחר ושוכחת שוב. שכחתי אותו פה איזה 50 פעם והם כל פעם מביאים לי עוד אחד ואומרים לי, 'שוב שכחת את המפתח? אין בעיה'".

     

    פיתחת גינונים של דיווה?

     

    "תמיד הייתי. עושים בשבילי פה הכל, מישהו סוחב לי את התיק ומישהו מביא לי מים, אבל אני עדיין פותחת דלתות בעצמי. חוץ מזה אני אני כבר לא עושה כלום לבד. אמרו לי שאירוויזיון זאת חוויה ועכשיו הבנתי למה. זה להיות כוכב לרגע. וכן, המעמד מלחיץ, אתה צריך לשמור את האנרגיה שלך לדבר הזה. אתה סוחב על עצמך את תקוות האומה כולה וזה מאוד מבלבל. אתה לא יכול גם לשאת את תקוות האומה וגם לזכור לסדר את האודם או לזכור את הכרטיס של המפתחות לחדר, ואני גם על עקבים אז במילא לא מגיע חמצן למוח".

     

    בחצי הגמר | צילום: EPA
    בחצי הגמר | צילום: EPA

     

    בסוף את לא עולה עם הלופר.

     

    "כן, אלה החלטות אמנותיות, של האירוויזיון ושלנו. בעיקרון באירוויזיון אסור להשתמש עם כלים לייב. לפני שנתיים זכה בחור עם כינור, הוא לא באמת ניגן בו. יש תופים על הבמה? הם לא באמת מושמעים. גילינו את זה אחרי ששיחררנו את השיר".

     

    אז תהיי עם לופר סגור.

     

    "נכון".

     

    כתפאורה.

     

    "כן, זה סופר־לופר, מופע אורות שבנינו יחד, ויש איתי זמרים מדהימים שעושים את הקולות במקום הלופר. זה תמיד היה החלום שלי, זמרים שילוו אותי באקפלה. זה מושלם בעיניי".

     

    מה את חושבת על קמפיין ה־BDS נגדך?

     

    "זה קורה כל שנה, הכל בסדר, זה ממש־ממש לא מזיז לי את הקצה של הציפורן. שטויות במיץ. אני אמנית שעושה משהו טוב בעולם, אין לי מה לחשוש משום דבר. אני גאה בזהות שלי כישראלית, גאה במדינה שלי, בעם שלי המקסים והמופלא שאני מזוהה איתו עד לשד עצמותיי".

     

    פעם שירי אירוויזיון היו הופכים להיטים אחרי התחרות. איך את מסבירה את הצלחת השיר שלך?

     

    "יש אלמנטים ויראליים חזקים בשיר, אם זה הקמפיין MeToo# שהוא מדבר עליו, אם זה העובדה שאני כוכבת פופ גדולה פיזית. הלוק הייחודי שלי הוא יתרון מטורף. גם איך שאני נושאת את עצמי בתוך הגוף שלי, שאני משחקת איתו, איך שאני בוחרת להציג אותו. MeToo# זו חשיבה אסטרטגית של דורון מדלי. זו תקופה שנשים מחפשות ומוצאות את קולן, אני מרגישה שזה אחלה נושא ונותנת לזה ביטוי. חשוב להגיד בקול חזק וברור - אהלן אני פה ובאתי להראות שאני פה. אני אוהבת מאוד שהשיר הוא שיר העצמה, לאו דווקא נשית, העצמה כללית".

     

    תסבירי.

     

    "לכולם באיזשהו שלב בחיים היה בנאדם ששיחק בהם, שהנמיך אותם, שדרך עליהם. אני לא חושבת שזה ספציפית עבור נשים, בריונות זה דבר שאני לא חושבת שיש מי שלא חווה - בין אם זה בבית ספר, מהבוס שלך או ממערכת ביורוקרטית כזו או אחרת. השיר הוא לכולם, על כולם דורכים".

     

    מה שלא יהיה מחר, נראה שהמסלול של ברזילי לקריירה עולמית הולך ונסלל. סוכניה מנהלים בשמה מו"מ עם חברות גדולות בארה"ב ובאירופה, שם כבר יש לה הופעות שנסגרו לחודשים הקרובים. "מאד מחמם את הלב שאנשים רוצים בהצלחה שלי, זה הניצחון של האנדרדוג. אני בחורה גדולה שלא היה לה קל בחיים מבחינה חברתית ועם איך שהיא רואה את העולם וכל החבילה שלה. היו לי גם בעיות קשב וריכוז חמורות ולא הייתי מצליחה לתת תשובות על כלום והייתי יוצאת מטומטמת. אבל אנשים היו סולחים לי כי הייתי שרה טוב. כל מה שאתה רוצה בחיים זה להיות מגניב, להיות מקובל ולהיות נאהב. החלום הכי גדול שלי היה להיות נורמלית. כשהבנתי שאין לי סיכוי, אז הלכתי לצד השני".

     

     

    × × ×

     

    ברזילי נולדה בארץ בשנת 93', ובגיל שלושה חודשים עלתה על מטוס לניגריה לשליחות עם הוריה. "אבא שלי עבד כמנהל עבודה ב'סולל בונה'. אמא שלי ניהלה את מתחם המגורים שם, הייתה לנו מין שכונה של ישראלים עובדי 'סולל בונה'. גרנו בבית קטן, אח שלי ואני באותו חדר, הייתה לי מטפלת מקומית שקראו לה סטלה שהייתה שרה לי שירים בניגרית, גדלתי עם המוזיקה הזו והיא נשארה אצלי. אני זוכרת שהיינו הולכים לשוק והייתי אוספת פקקי מתכת של בקבוקי זכוכית, מבחינתי כל הרצפה בניגריה מפוצצת בפקקים. מגיל שלוש הייתי שם במסגרות של בי"ס אמריקאי, ולא היו הרבה ילדים באותו צבע. היה ילד היספני, ילד אפריקאי, ילדה דנית, לא היינו שונים בעצם כי אם כולם שונים אז מה השוני? אני הייתי ילדה שמנמנה אבל זה לא שינה, לא קלטתי שאני אחרת, כל אחד היה בצבע ובקצה שלו".

     

    והיה רגע אחד מיוחד שבו היא הראתה לכולם את הקצה שלה. "כשהייתי בת חמש הייתה תחרות שחייה בבית ספר, והייתי שחיינית מדהימה. הבריכה הייתה מלבנית ובתחרויות כל הילדים שחו לאורכה - כיתות י"ב ואז י"א ואז י', כולם שחו לאורך, ואז הגיע המקצה של הקטנים, ופתאום העמידו את כולנו שנשחה לרוחב. אבל אני כבר דמיינתי איך אני מגיעה לסוף בשחייה לאורך הבריכה! ואז מזניקים אותנו וכולם קופצים אבל רציתי לעשות את זה ביג־טיים. אמרתי, 'מה יקרה? אני אשחה לשם', אז כל התלמידים שחו לרוחב הבריכה ואני שחיתי בטיל לאורך".

     

    ומה קרה?

     

    "הגעתי לסוף, יצאתי מהבריכה כמו ווינרית, ויש צילום שאני עומדת בוכה ומרוסקת שלא קיבלתי מדליה. אבל זכרו אותי כזו ששחתה לאורך. הייתי מנהיגה חברתית ודיברתי אנגלית, כיתה של שישה ילדים, וזה עשה לי נורא טוב. זה היה בי"ס מוזיקלי עם המון מוזיקה אפריקאית, מגיל קטן אהבתי במה והייתי מופיעה, תמיד היה לי את המקום שלי. הייתי ילדה מאוד מאושרת שם".

     

    ואז חזרתם לארץ.

     

    "נכנסתי ישר לכיתה א'. זה היה בום, הייתה לי עברית טובה אבל דיברתי שונה, עם קצת מבטא, ולא הסתדרתי. הבנתי שאני מאוד אחרת משאר הילדים וקלטו שאני אחרת. וכשבנאדם רואה משהו שהוא כל כך אחר, לא מעורה בתרבות ולא גדל פה, אז יש הסתייגות. הייתי ילדה שמנה עם גבה מחוברת, לא גירלי־גירלי. הייתי חווה הכל בצורה מאוד־מאוד רגישה לעולם ולמה שאומרים לי ונהייתי אחת הילדות האומללות. עד אז בעיניי הייתי ילדה מדהימה, אבל מכיתה א' עד לפני כמה שנים חשבתי על עצמי את הדברים הכי נוראיים בעולם".

     

    מה אמרו לך?

     

    "הרוב נורא־נורא מודחק אבל אני זוכרת שהייתי באה מהבית ספר מרוסקת, ואמא שלי ואבא שלי לא היו יודעים מה לעשות. זה סיפור של עולים חדשים אבל זה גם סיפור של אנשים שנראים אחרת. נכון שביסודי תמיד מתחלקים בכיתה לזוגות? אז אני תמיד נבחרתי אחרונה ותמיד הלכתי עם ברירת המחדל השנייה, מישהי שהדחייה החברתית שלה הייתה לא מאיך שהיא נראית אלא ממנת המשכל שלה שהייתה קצת אחרי כולם, וחוסר ביטחון וגמגום. ואני הייתי ילדה נורא חריפה ואינטליגנטית. וכשאתה ילד נורא חריף ואינטליגנטי, להיות חברה של הברירת מחדל זה משהו שמכבה אותך. אבל הובהר לי שזה המקום שלי וזה הבנאדם שהפכתי להיות באופן אוטומטי. בנאדם שלא מגיע לו - לא פופולרית, לא מקובלת, לא מגניבה. ואז אתה לא משקיע בשום דבר".

     

    לקחת את כל מה שאמרו לך מבחוץ ואימצת את זה?

     

    "כן, לגמרי. זה הכי נורא".

     

    הלכת למסיבות כיתה?

     

    "לא. לא הייתי מוזמנת. היו סודות והתלחששויות, כל פעם שמישהו מתלחשש ליד מישהו לידי, אני בטוחה שזה עליי".

     

    בנים?

     

    "פעם אחת היה לי חבר שקראו לו יונתן, איזה חמוד הוא היה. היינו בספרייה ואני זוכרת שחשבתי על הדבר הזה חודש, איך אני מבקשת ממנו חברות, והכנתי את עצמי לאכזבה כי הייתי ילדה שרגילה שאומרים לה 'לא'. כשהוא אמר לי 'כן' זה היה אחד הימים היותר קסומים ומאושרים בחיים שלי".

     

    וכשהפכת לנערה מתבגרת החיים לא הפכו פשוטים יותר.

     

    "גרנו בהוד־השרון, למדתי בתיכון הדרים, וכולם שם נראו אותו דבר, אין אנשים יוצאים מן הכלל. כולם עם ג'ינס של ליוויס וכפכפי Havaianas וחולצות בית ספר קטנות והגזרה של הבנות אף פעם לא עלתה עליי, אז תמיד הייתי לובשת חולצות בנים ומסתירה את עצמי. וברגע שאתה בכלל לא יכול להיכנס לג'ינס ליוויס, ואתה לא יכול להיכנס לחולצה הזאת בגזרת נשים, אז אתה לא חלק מהחברה. אתה תלבש את הסווטשירטים השחורים ותתחבא מתחת ותשתדל לא להיות בולט כדי שלא ידברו עליך. זה משהו שמנוע ממך, אתה לא יכול להיות הם. זה היה החלום הכי גדול שלי, רציתי רק להיות נורמלית".

     

    איפה כן ניסית לעשות משהו שונה ובולט?

     

    "לא ניסיתי לעשות משהו בולט כי ידעתי שזה משהו שצוחקים עליו. תמיד הייתי ילדה שנורא אהבה לאכול. ברמות. תמיד־תמיד. ההורים שלי מספרים שבגיל חמש מצאתי שוקולד וברגע שגיליתי את הטעם שלו הלכתי להתחבא מאחורי הווילון כי לא רציתי שאף אחד יידע שגיליתי את הדבר הכי טוב עלי אדמות. כשהתבגרתי, אמא שלי - כאישה שאוהבת מאוד את הבת שלה - התחילה לשלוח אותי לחוגים של דיאטות, כל מיני 'שיווי משקל בכפר מל"ל' ואז לחוג ספורט של יאיר קרני, ואז איזו דיאטה עם אלקטרודות ואז שנים אצל מירי בלקין, דיאטנית שעומדת על הבמה ואומרת שהאוכל הוא אויב ולא מכניסים אויבים הביתה".

     

    והכנסת אויבים הביתה?

     

    "אמא שלי הייתה מכניסה ומחביאה ואני הייתי משחקת 'חפש את המטמון' והייתי מוצאת את האוכל. וברגע שאוכל נהיה משהו אסור ואיך שאני נראית נהיה משהו שהוא לא טוב, אז זה הופך להיות המשחק - הדווקא, המרד, גם הנחמה, כל החיים. זה היה ה'איך מתמודדים עם המציאות הזאת'. היו לי המון תנודות של משקל בחיים. היום אני מסוגלת לאכול הרבה דברים, אני אוכלת מה שאני רוצה אבל משתדלת להיות בחמלה כלפי עצמי, להיות טובה לגוף שלי כי אני יודעת שכשאני אוכלת דברים מסוימים אני מרגישה פחות טוב. אבל אני לא מונעת מעצמי אף פעם".

     

    איזה עוד נקודות אור הופיעו לאורך השנים?

     

    "כשגיליתי גנים ציבוריים בלילה שאפשר ללכת ולהיות עם חברים שהם גם אאוטסיידרים. הייתי נחשבת פריקית, בגדים שחורים, שחור בעיניים. לא הארדקור אבל היו לי הרבה חברים כאלה ונהניתי להסתובב בחברתם כי הם היו נורא מכילים ומקבלים. זה היה כלי חברתי שעזר לי מאוד. הייתי לובשת חולצות של מטאליקה ומגהדת' בחוץ, אבל בבית הייתי שומעת ביונסה וריאהנה, ושרק לא יעלו עליי".

     

    מצחיק.

     

    "התעסקתי בג'אז, הייתי מוזיקאית, וכשאתה מסתובב עם מוזיקאים אתה צריך לאהוב דברים מאוד־מאוד איכותיים, להכיר את כל הדברים של הביטלס, 'דארק סייד אוף דה מון' של פינק פלויד, ואין דבר שפחות סבלתי מהמוזיקה הזאת.

     

    "למדתי לעשות ביטבוקס בגיל נורא מוקדם. תמיד היה את הבנאדם הזה שאמר, 'יואו, איזה מגניב את עושה את זה' והיה לוקח אותי ביד לעשות את זה לעוד כל מיני אנשים. הייתי כמו קוף קרקס קטן. זה עזר לי, הייתי מרימה תמיד. זה סיפור של המון אנשים כבדי משקל או שונים במראה שלהם, הם מוצאים דבר אחר שעוזר להם הישרדותית".

     

     

    × × ×

     

    ברזילי, 25, לא חשבה שתתקבל ללהקה צבאית. "אמרו לי, 'מחפשים חיילת טובה שיודעת לשיר מדויק. אל תשחקי'. ואתה שומע אותי היום, אני מקרקרת כמו תרנגולת, ככה הייתי תמיד, מפלצת מניירות אמיתית. אבל שם שרתי גנרי את 'השמש יידום', ממש כמו אחרונת הזמרות של להקה צבאית. התקבלתי. אגב, הייתה גם דיאטה נורא גדולה לפני הצבא. רזיתי המון ואז היה לי בן זוג ראשון. אמרתי שרק אם בנאדם יאהב אותי אני אצליח לאהוב אותי. וגם אז לא הצלחתי לאהוב אותי".

     

    והוא אהב אותך?

     

    "אפשר להתווכח על זה. אז זה אמנם לא קרה, אבל קרה דבר אחר. עד הצבא לדבר על המשקל שלי היה טאבו, לא משהו שאפשר לדבר עליו, על זה שאני שמנה. אני איעלב מזה. בלהקה היה בחור גיי שקראו לו אוהד, והייתה עוד מישהי, לא כל כך שמנמנה, והוא כל הזמן קרא לה, 'יא שמנמונת, יא שמנמונת' והיה תופס לה בצד. הסתכלתי על זה כאילו זה הדבר הכי נורא בעולם. 'איך אתה קורא לה ככה? איך היא מרגישה?' וזה לא הזיז לה ברמה שהיא הייתה צוחקת מזה. וזה השיעור הכי חשוב שלמדתי בחיים. וברגע שהצלחתי לצחוק על זה גם אהבתי את זה וזה לא שינה אם עליתי או ירדתי במשקל אחר כך. השד הנוראי הזה שכל החיים היו לי תסביכים ובולימיה וכל הדברים האלה שכל בחורה עוברת היום בגיל ההתבגרות, ברגע שהבנתי שזה חלק מהכוח, זה פשוט השתחרר".

     

    ואז מה?

     

    "הבחור הזה כל הזמן היה נוגע לי בבטן ותופס ואני איפשרתי לו פתאום, וברגע שהתאפשר לי לעשות את זה - הכל נפתח. כבר לא עניין אותי, הייתי אוכלת ליד אנשים. שנים לא הייתי אוכלת ליד אנשים. והרגשתי שם בבית, מלא אנשים כמוני, עם אותם תחומי עניין. הייתי בלהקת חיל הים, לבשתי מדים לבנים והייתי מסורבלת להחריד. אני קלאמזית, כל הילדות אמרו לי, 'נו נטע, זאת שנופל לה הכדור והיא לא משחקת טוב ולא מוסרת טוב והמכנסיים נופלים לה' וכו'. לא ידעתי איך להתנהל בגוף שלי, עד היום זה ככה".

     

    איך היו החיים בלהקה?

     

    ברגע שהם קלטו איזו מפלצת מניירות הם קיבלו הם ניסו להחביא אותי כל הזמן. כמה שפחות במה. בטקסים הממלכתיים היפות תמיד שרו את הסולואים ואני לא. אני לא מתאימה לקונספט. אבל זה היה בית ספר ענק, הופעתי מול כל כך הרבה קהלים. אתה עולה מול אנשים שלא בהכרח בא להם לראות אותך - חיילים, ג'ובניקים, אנשים שעוד מעט הולכים הביתה ולא בא להם בטוב טקס מצטיינים. הם לא רוצים כרגע לראות אותך, ואתה צריך לבוא ולהרים אותם, זו המשימה שלך. בגלל זה היום אין קהל שאין לי אותו, אני יודעת להילחם עליו".

     

    תני סיפור טוב מהלהקה.

     

    "אחרי מבצע 'עמוד ענן' היה לנו אירוע ב'קולה של אמא' בגלי צה"ל. בני גנץ שהיה רמטכ"ל באותה תקופה ביקש שנשיר את 'כמו עמוד ענן'. ואני יש לי בעיה עם טקסט והפתעות, יומיים שרתי את זה כל הזמן כדי לא לשכוח. הגענו לאולפן ואני לא יכולה לנשום, ואז נכנס הרמטכ"ל וזה מבחינתך ג'סטין טימברלייק, והוא מתיישב ומדבר בשידור והוא איש מאוד מרשים וחתיך. ואז כולן שרות והגיע התור שלי, ואני מתחילה לשיר 'כמו אווז הבר...' ואז הרמטכ"ל מרים את העיניים ונכנסתי לבלק־אאוט. אני מתחילה לעשות 'לה לה לה לה לה'. שיר ממלכתי, הרמטכ"ל הקדיש את השיר למדינה ואני שכחתי את הבית שלי".

     

    × × ×

     

    כשסיימה את השירות עברה לת"א, שכרה דירה ומילצרה. "הייתי שוברת הכל ומפנקת את הלקוחות על חשבון המסעדה בלי לדווח, כי הייתי מפשלת ושוכחת מנות. המנהל שנא אותי אבל הייתי כנה עם הלקוחות. 'היי, אני נטע, והמרק דוחה'. הייתי מקבלת את הטיפים הכי טובים".

     

    בהמשך התגלגלה לשיר בג'אם בר. ומשם לעבודה בלהקת אירועים.

     

    היום היא גרה במרכז תל־אביב בדירת שותפים. אין לה חבר או מערכת יחסים ונראה שאין לה זמן לרעיונות כאלה. "מסכן הבחור שיהיה עם כל הבלגן הזה. זה לא מאפשר עכשיו, אין מקום כרגע. אם יבוא איזה משהו קסום ויקרה ויתאים את עצמו לכל התרחיש באופן טבעי... אבל אני לא מתאמצת למצוא בן זוג כרגע, יש לי כל כך הרבה דברים אחרים". כשאנחנו נפגשים בפעם הראשונה, שבועיים לפני האירוויזיון, היא אומרת שהיא לא עושה כלום מלבד לקום בבוקר ולעשות מה שנדב המנהל שלה אומר לה. "כי אתה לא מסוגל להכיל כל כך הרבה אינפורמציה ומידע כשיש את הבלגן הזה מסביב. זו רכבת הרים מטורפת ומהממת. רק כשניצחתי ב'כוכב הבא' קלטתי שאני נוסעת לאירוויזיון. אתה משתתף בתוכנית ריאליטי, אתה מנצח ואז פתאום מה?! לא! לא חשבתי על האירוויזיון בכלל".

     

    חשבת שתנצחי ב'כוכב הבא'?

     

    "לא, הייתי בטוחה שמרגי ייקח את זה. הוא היה האיש הנכון בזמן הנכון, ילד כזה מוכשר, מדהים, ומגיע לו, מגיע לו!"

     

    אבל את לקחת.

     

    "באופן קוסמי ותמוה. לפני שזכיתי אמא שלי ואני ישבנו בהפסקת פרסומות, אני רואה את מרגי ואומרת, 'איזה כיף לו'. אמא שלי אומרת לי, 'אז אחרי שזה נגמר, לאן את רוצה לטוס?' אמרתי לה, 'לתאילנד'".

     

    בסוף יצא פורטוגל. תגידי, מה את חושבת היום על האנשים שהתעללו בך וצחקו עלייך בבית ספר? הם אמרו משהו על הניצחון?

     

    "הם נורא אוהבים עכשיו את נטע שמצליחה, את נטע שטוב לה. תראה, בסופו של דבר בריונות נובעת מתוך פחד, ופה זה פחד מלקבל משהו אחר. יש ילדים שרע להם בבית, אתה לא מתאכזר סתם לאף אחד. יש ילדים שמאוד סובלים ואין לי שנאה לאף אחד. אני יודעת שכל מי שהתאכזר אליי - זה היה כדי להרים את עצמו, גם לו היה קשה. אז זה משהו שהם קברו אצלם. אף אחד לא רוצה לזכור כמה רע הוא היה. זה משהו שאנשים מדחיקים. גם אני".

     

    "אנחנו באמת הכי טובים"

    היוצר של Toy, דורון מדלי, בטוח שהפעם אנחנו חוזרים הביתה עם גביע

     

     

    דורון מדלי, מה הסיכויים של נטע?

     

    "אנחנו זוכים. בטוח".

     

    סגרת את זה?

     

    "זה התפקיד שלי, להיות זה שאומר מהתחלה, ולא רק בשביל הנחמדות. אני חושב שמדינת ישראל יכולה לזכות באירוויזיון. כל השנים האחרונות אמרו לי, 'למה אתה עושה את זה? אין לנו סיכוי'. הייתי עונה שבוא נדבר על העובדות - זכינו שלוש פעמים. עשר פעמים היינו בטופ 5 ועוד עשר בטופ 10. אנחנו מהמדינות הכי אהובות בהיסטוריה של האירוויזיון".

     

    וה־BDS?

     

    "זו כותרת שקוראים רק בתקשורת הישראלית שמקפידה לטפח את הנרטיב המטופש של המרדף. כאן בליסבון לא מרגישים שום דבר כזה, להפך, מרגישים שאנחנו המדינה האהובה בתבל. יש נרטיב אחד בולט למדינת ישראל והוא נתיב הקורבן, הנרדף. אני מסרב באופן אישי לקחת חלק בנרטיב הזה ואני מייצר נרטיב אחר שנקרא מהפכה של שמחה. תפקידי להוכיח שכל המושגים פוליטיקה, BDS, אנטישמיות - הם הבל הבלים בהקשר של אירוויזיון. ובשבת נראה מי ינצח. אם יש ל־BDS האקרים שיכולים להשתלט על הצבעת קהל אולי הם יכולים להשפיע".

     

    הופתעת מהצלחת השיר?

     

    "אני מוציא רק שירים שאני סומך עליהם. על היכולת שלהם להגיע ללב ולרגליים של כמה שיותר אנשים. בהשקת השיר היה ברור לכולם ואמרתי שנצא ונהיה מקום ראשון בהימורים. וזהו. נכנסנו לרולטה הגדולה של האירוויזיון ויש איתנו עוד שחקנים. רק אחרי ששמעתי את כל השירים הבנתי באופן סופי שאין סיבה שאנחנו לא הזוכים. אנחנו באמת הכי טובים והכי מעניינים".

      

    דורון מדלי | צילום: איתן ברנט
    דורון מדלי | צילום: איתן ברנט

    נטע אמרה שהשיר מתחבר לקמפיין ה־MeToo#.

     

    "כן, מאחורי כל השירים שלי יש חשיבה אסטרטגית וגם רצון אמנותי אמיתי להגיד משהו. מי שרוצה, שרק ירקוד ויקרקר כמו תרנגול, ומי שמעוניין שיבין שיש פה מסר".

     

    המסר חשוב באירוויזיון?

     

    "רוב הציבור בעולם מתעסק היום בשני נושאים נפרדים - אחד זה הפמיניזם החדש והשוויון בין המינים, ובמקביל - אני שונא את המשפט הזה, אבל - 'קבלת השונה'. ונטע היא ההשראה לשני הדברים האלה. יש בעולם הזה סכמות של איך העולם הזה צריך לעבוד - איך צריך להיראות, איך צריך להתנהג. העולם הישן נמצא בקריסה. אנחנו בצד של אלה שבונים את העולם החדש, המתוקן והיפה יותר. נטע היא פרזנטורית מושלמת עבורו. פתאום היא נהייתה המלכה, כולם רוצים רק אותה. כדי להגיע להמונים ולאחד אותם סביבה אתה חייב להיות בקיצון, ונטע בקיצון, היא אייקונית, דמות להערצה".

     

     

     

    nevo21@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 09.05.18 , 16:59
    yed660100