yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: טל שחר
    24 שעות • 09.05.2018
    "אמרתי לעצמי: שמעון, אתה בן 52, תתעורר, אתה לא יכול להישאר לבד"
    אחרי שנים שבהן לא הרשה ללב שלו להרגיש, שמעון בוסקילה מאוהב. בתוכניות: חתונה וילדים. אבל גם ברגעי האושר הוא לא מפסיק להתגעגע להורים שלו — לאמו שמתה בזרועותיו כשהיה בן 9, ולאביו שפנה לאלכוהול מרוב צער. עכשיו הוא מוציא שיר חדש, "פריז", ומדבר בפתיחות על החיים החדשים, החברות הקרובה עם המנטור שלמה ארצי, וגם על הילדות בנתיבות והשד העדתי
    יואב בירנברג | צילומים: טל שחר

    זה קורה לשמעון בוסקילה הרבה. הוא מתעורר באמצע הלילה שטוף געגועים לאמא שלו, שהלכה לעולמה כשהיה בן תשע. מאז הוא לא מפסיק לחלום עליה. "התעוררתי בארבע לפנות בוקר מבוהל והתחלתי לבכות ולצעוק 'אמא, אמא', כמו ילד קטן שרוצה את אמא שלו", הוא מספר. "אני לא זוכר אפילו מה חלמתי, רק שבכיתי כמו ילד, ואמרתי לעצמי, שמעון, אתה לא יכול להישאר ככה לבד. אתה לא בגן, אתה כבר בן 52, וצריך לקבל הכרעות בחיים שלך. תתעורר כבר, תפסיק לחיות בסרט. היא כנראה העירה אותי ואמרה, 'קום, תתעורר לחיים משלך. קשה לי לראות אותך לבד".

     

    כמה שבועות אחר כך פגש בוסקילה את האישה שהוא מאמין שחיפש עד עכשיו ללא הצלחה. הוא מבקש לשמור את שמה חסוי, עניין של עין הרע, אבל אומר שהוא מאושר כמו שלא היה כבר הרבה זמן. "נתקלנו ברחוב, התחלנו לדבר, וככה זה התחיל", הוא מספר. "עם כל מה שעברתי בחיים, אני מאמין בעין הרע, ולכן רוצה לשמור עליה. היא גם מאוד צנועה, לא איזה ברנז'אית, וטוב לי ככה. היא ביקשה ממני לפני הראיון שלא אחשוף אותה. מרוב שאני אומר כל הזמן 'תודה לאל, טוב לי', אני פוחד שזה יבוא לי בהפוך על הפוך. אי אפשר לדעת מה יקרה, אבל אני מאוד צמא וכמה לאהבה, למשפחתיות ולילדים. תשמע, אני כבר מזמן לא ילד, והגיע הזמן שתהיה לי משפחה משלי. אני יכול להיות אבא נהדר".

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    באמת מוזר איך איש חם ומשפחתי כמוך עדיין לא הקים משפחה.

     

    "בכל דבר בחיים צריך מזל, גם בזוגיות. זה לא שלא היו לי אהבות. היו, גם ארוכות, אבל עובדה שהן לא החזיקו מעמד. הרבה פעמים הלכתי עם נשים שרצו אותי רק בגלל שאני שמעון בוסקילה, לא בגלל הבנאדם שאני, והתבאסתי על עצמי פחד. החברה החדשה, שצעירה ממני ב־17 שנים, הכירה אותי בתור שמעון. היא לא ידעה מי אני".

     

    סיפרת בראיונות שאתה מצטער שההורים שלך לא זכו לנכדים ממך.

     

    "לכן הגיע הזמן שאני אשמח אותם סוף־סוף. הייתי מת לעלות לקבר שלהם עכשיו ולספר להם שטוב לי ושיש לי אהבה, אבל אצל המרוקאים לא עולים לקבר בחודש ניסן. אני בטוח שכשיהיו לי ילדים אני אביא אותם לקבר וההורים שלי יחייכו מלמעלה. תמיד, כשאני מופיע ושר את 'יא מאמא' ומקדיש את השיר הזה לאמא שלי, אני מקווה שהיא מחייכת מלמעלה, גאה בבן היחיד שלה", הוא אומר ומזמזם את "יא מאמא": "עלישי משיתי, אנתי עומרי וחיאתי" — אמא'לה, למה הלכת, את נשמתי וחיי.

     

    "הכי קשה לי בחגים"

     

    בסוף השבוע בוסקילה מוציא שיר חדש, "פריז", מתוך אלבום הסולו הרביעי שלו שבדרך. "אני מקווה שהשינויים האחרונים בחיים שלי ישפיעו לטובה גם על הקריירה", הוא אומר. "ולא שאני מתלונן, היה לי טוב גם ככה, אבל תמיד יש לאן לעלות".

     

    בוסקילה נולד באופקים ועקר עם אביו חנניה לנתיבות לאחר מות האם דינה. כשנפטרה מהתקף לב, שמעון היה בן תשע, אבל הוא זוכר כל שנייה מהיום הזה כאילו התרחש הרגע. "אמא הייתה בת 32, חולת לב. ברפואה המתקדמת של היום סביר להניח שהיא הייתה נשארת בחיים, אבל אין מה לעשות", הוא אומר. "זה קרה ביום שישי. ישבנו מסביב לשולחן, ופתאום היא נפלה עליי. הייתי נורא מבוהל. היא נפטרה במקום".

     

    אימו חלתה הרבה שנים קודם. "היו אמורים להיות לי עוד שלושה־ארבעה אחים, אבל היא תמיד הפילה, בגלל המחלה. אני ניצלתי, לשמחתה. הרופא אמר לה, 'את תחזיקי עשר שנים גג אם תנסי להיכנס להיריון, לא כדאי לך, אולי תוותרי', והיא אמרה, 'לא אכפת לי, אני רוצה להיכנס להיריון, אני רוצה להיות אמא'. היא הקריבה את החיים שלה בשבילי, וזה מטען כבד".

     

     

    "הרבה פעמים הלכתי עם נשים שרצו אותי רק בגלל שאני מפורסם". בוסקילה | צילום: טל שחר
    "הרבה פעמים הלכתי עם נשים שרצו אותי רק בגלל שאני מפורסם". בוסקילה | צילום: טל שחר

     

    מתי ההיעדר שלה הוא הכי קשה?

     

    "הכי קשה לי בחגים, בשבתות ובאירועים שמחים, אז מרגישים הכי הרבה את הגעגוע. אי אפשר לצלצל להורים, להגיד להם חג שמח, לשבת איתם לארוחת חג, לנשק אותם. סדר פסח הייתי עושה אצל המשפחה שלהם, אבל עם כל האהבה שהם רוחשים לי, זה לא אותו דבר. חגים חוגגים אצל אבא ואמא. עכשיו אני עושה חגים אצל החברה שלי. יש לי פתאום משפחה חדשה וזה מרגש אותי.

     

    "לפני עשרים שנה לא בער בי להקים משפחה. השלמתי עם זה שאמא ואבא שלי לא בחיים, אבל ככל שאתה גדל זה הרבה יותר קשה. אני אוהב לבשל, ועד לפני שנה־שנתיים הייתי מבשל ואוכל לבד. אתה יודע איזה מבאס זה לאכול לבד בבית, אתה וארבעה קירות? עבדתי על השינוי הפסיכולוגי שחל בי עכשיו מאוד קשה, כי עם השנים התרגלתי כבר להיות לבד".

     

    מה אתה זוכר מאמא שלך?

     

    "את החיבוק, שהיא הייתה מעירה אותי בבוקר ולוקחת אותי לגן ולבית הספר. אבא שלי טיפל בי אחרי שמתה, אבל היה לו קשה מאוד עם המוות שלה. הוא נפטר לפני 18 שנה, מאלכוהול ומצער. הוא שתה מרוב שהוא היה נואש. הוא הספיק להתחתן עוד פעמיים, ועשה עוד ילדה עם מישהי שאיתה הוא לא התחתן, אבל הוא מעולם לא שכח את אמא שלי. כל הנשים האחרות לא היו כמוה, זה היה בעיקר כדי שיהיה לו איפה לשים את הראש בלילה ולא להיות לבד. בסופו של דבר הוא אהב רק את אמא שלי. הוא לא הפסיק להגיד לי כמה שהוא מתגעגע אליה עד שמת. זה שובר את הלב".

     

    קשה לגדול ככה.

     

    "ההתמרמרות שלו שאמא שלי חסרה לו לא הייתה קלה לי. כילד לא יכולתי לבוא ולהטיף לו, גם לא לעודד אותו — הייתי צריך שיחבקו אותי, שיגנו עליי — ולא יכולתי להיות הפסיכולוג שלו ולשוחח איתו ולחבק אותו".

     

    אתה לפחות נזהר מלשתות יותר מדי?

     

    "ברור שצריך להיזהר מכל דבר, אבל צריך גם ליהנות מהחיים. אני לוקח כל דבר בפרופורציה. במקרה של סיגריות אין לי פרופורציות. יש ימים שבא לי בכיף לשתות אלכוהול ולאכול מזטים, אבל אני שומר על עצמי. אני יודע מה הגבול".

     

    גדלתי על בנזין וזוהר

     

    מוזיקה בוסקילה למד לבד. "בחיים לא למדתי אצל מורה, אני אוטודידקט", הוא מספר. "פשוט לקחתי גיטרה, ויאללה — ניגנתי לבד. בתקופה שלי לא היה קונסרבטוריון. אבא שלי היה בעצבות שלו, ואני החלטתי לקחת אחריות על החיים שלי. אמרתי, אבא מאכיל אותי ומלביש אותי, ומכאן ואילך אני צריך לדאוג לעצמי. הייתי עולה על אוטובוס ונוסע לתחנה המרכזית בבאר־שבע ל'ג'קי תקליטים' — וקונה תקליטים. הפעם האחרונה שעליתי על אוטובוס הייתה בשנת 2000, כשלקחתי את קו 351 מנתיבות לתל־אביב. זה היה למפגש הראשון שלי עם שלמה ארצי".

     

    בתחנת אגד בבאר־שבע בוסקילה קנה בעיקר הרבה תקליטים של מוזיקה ישראלית ששינו את חייו. "שמעתי מוזיקה מאוד רב־גונית כשהייתי נער — מתי כספי, שלמה, שלום חנוך, גרוניך, רוקנרול, זוהר ארגוב וכמובן מוזיקה מרוקאית", הוא אומר. "אני גרופי של מוזיקה ישראלית. היו לנו בנתיבות מעריצים של להקת בנזין ומעריצי תיסלם. אני הייתי במחנה של בנזין, הרבה בגלל שכמעט כולם בלהקה היו גיטריסטים נהדרים".

     

    המפגש עם שלמה ארצי הוא ללא ספק רגע מכונן בקריירה שלך.

     

    "הקלטתי את השיר הראשון עם שלמה כשאבא שלי היה חולה. כשהוא נפטר, בחברת התקליטים 'הד ארצי' שלחו לי פרחים, להשתתפות בצער. ישבתי בשלוש לפנות בוקר בבית של סבתא שלי, מסתכל למעלה, ואומר לאלוהים, 'תגיד, מה נסגר איתך?! לקחת את אמא שלי, לקחת את אבא שלי, בוא קח אותי ויאללה נסגור את הסיפור. מה אני אעשה עכשיו? למה אתה משאיר אותי לבד?! תעשה שיהיה לי טוב. תפצה אותי, הגיע הזמן. למחרת בבוקר קיבלתי טלפון, 'בוסקילה, תגיע לתל־אביב, השיר שלך נכנס לאלבום של שלמה, ולא רק זה, הוא יוצא כסינגל לרדיו".

     

    מי הכי השפיע עליך מוזיקלית?

     

    "אני מאוד סומך על שלמה ואוהב אותו. הוא המנטור שלי, גם בחיים. אני מתייעץ איתו גם כאבא, כאח גדול. מאוד שמחתי שהוא נבחר להדליק משואה ביום העצמאות. אין בנאדם יותר ראוי משלמה לעשות את זה. כתבתי לו, 'אני גאה בך'. שלמה הוא לא רק מוזיקאי ענק, הוא גם מאוד חכם ומבריק. כשהוא קורא לי להופיע איתו, גם כשאני הכי עסוק, אני אבוא, וזה יהיה ככה תמיד. אני מאוד מקווה בשבילו שהוא יתגבר על כל הצער והאובדן שהוא עבר בשנה האחרונה — המוות של אמא שלו ושל אחותו נאוה. מאוד כאב לי על מותם. אני יכול רק לשלוח לו חיבוק חזק, אוהב. נאוה הייתה אחת הנשים המדהימות שהכרתי".

     

    היו תקופות שלבוסקילה לא היה אפילו ממה לשלם את חשבון החשמל שלו. "יום אחד אני מתעורר בבוקר ורואה שהבית בנתיבות חשוך", הוא מספר. "אני מסתכל בקופסת החשמל ומגלה שהוא נותק. לקחתי גיטרה, הדלקתי נרות של חנוכה שנשארו לי בבית וניגנתי. יצאה לי אז המנגינה של 'הייתי בגן עדן', ששרית חדד שרה. הבאתי את השיר הזה לאבי גואטה, והתעקשתי שאהוד מנור יכתוב את המילים. השיר היה להיט ענק. קיבלתי כסף וסגרתי את החוב".

     

    כסף אולי לא תמיד היה לבוסקילה, אבל הוא שונא לדבר על קיפוח. הסערה שהתחוללה סביב הסדרה "סלאח, פה זה ארץ ישראל" השאירה אותו בפינה, מרוחק. "אני לא הרגשתי קיפוח", הוא מתעקש. "חיינו בצנע, אני לא אומר שלא היה, אבל זאת הייתה תקופה של תמימות, תקופה כיפית. המדינה הייתה צעירה כשהעולים ממדינות ערב הגיעו, ואין מה לעשות, אתה צריך לעזור למדינה להיבנות. אחרת לא נגיע לשום מקום. את זה עשו ההורים שלי וההורים שלך".

     

    הפוליטיקאים אוהבים ללבות את השסע והפילוג ולשלוף יותר מדי פעמים את השד העדתי.

     

    "אני לא מתעסק בפוליטיקה. תמיד שואלים אותי מה דעתי על הפוליטיקה כאן ואני מסרב לענות. אני מביע את עמדותיי הפוליטיות רק בקלפי. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, ולכל מי שהשלטון לא מתאים לו - יש בחירות כל ארבע שנים.

     

    "ההתלהמות וליבוי השנאה כאן מקוממים אותי. אני נגד גזענות בכל צורה שהיא. לא משנה לי מה צבע העור של הבנאדם, מאיזו עדה ומין הוא ומה הנטיות שלו, רק שיהיה בנאדם, שיהיה נשמה. כולנו, כמו שאומרים, אחים. אנחנו צריכים לעשות שלום בתוך החברה הישראלית, בתוך הבית שלנו, אחרת יהיה כאן רע. אריק איינשטיין שר: 'אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן', ובצדק. אנחנו חייבים לעשות שלום בתוך הבית שלנו לפני שאנחנו עושים שלום בחוץ. המדינה הזאת כל כך יפה ומדהימה, וחבל שנהרוס אותה. כשאני נוסע להופעות בחוץ לארץ, כעבור יומיים־שלושה כבר בא לי לחזור לארץ".

     

    הדיסק הרביעי של בוסקילה, שרובו כבר מוכן, מרגש אותו. בין כותבי הטקסטים נמצאים שמות כמו מיכה שטרית, אליעד נחום וסהר חגי ("הוא מאוד מוכשר", מפרגן בוסקילה). "כשאני עושה משהו, אני לא מתכנן לעשות סתם להיט. יש כאלה שעושים את זה מאולץ, וחבל. כשאני כותב מוזיקה, אני עושה את זה מהלב והנשמה. אצלי החיבור באמת בא ממקום נקי ואמיתי, לא ממקום של יאללה בוא נעשה להיט אינסטנט. אתה יודע מתי עוד נורא התגעגעתי להורים שלי?"

     

    מתי?

     

    "בפעם הראשונה שבה שירי (מימון) ואני עשינו קיסריה. בשורה הראשונה ישבו ההורים של שירי, שייבדלו לחיים ארוכים, ונורא קינאתי בה. כל כך רציתי שההורים שלי ישבו לצידם ויתגאו בי".

     

     

    שמעון בוסקילה יופיע במוצ"ש ברדינג 3 לרגל האלבום שבדרך והסינגל החדש "פריז"

     

    yed660100