אחרי 20 שנה, את עוד מנגנת, ישראל. במקרה של נטע ברזילי, גם מקרקרת פה ושם. ב־1998 ניצחנו באירוויזיון בפעם האחרונה עם אישה וסיפור גדולים מהחיים. 2018 מצאה את ישראל מביאה פעם נוספת שיר עם סיפור גדול מסביבו והמעגל נסגר, שוב עם דיווה. והללויה, ישירו כולם. לשנה הבאה בירושלים.

זה לא מקרי שזכינו בפעם הקודמת עם דנה אינטרנשיונל ורק עם נטע ברזילי הצלחנו לשחזר. כדי לעקוף את כל הסיבוכים הפוליטיים והמדיניים בהצבעות המסורתיות של האירוויזיון, ישראל לצערנו כבר לא יכולה להסתפק בשירים מעולים כמו אבניבי והללויה אלא צריכה לייצר משהו שדווקא מאפיל על הזהות הישראלית, מעמעם אותה, משדר קוסמופוליטיות.

דנה אינטרנשיונל, שאיחדה סביבה אז קהילה עצומה וגרפה הצבעות מכל מי שהזדהה עם הגאווה שייצגה, ניצחה את הפוליטיקה. נטע ברזילי ייצגה ומייצגת את אותן נערות ונשים שחולמות להצליח, לממש את הכישרון שלהן, אבל לא יכולות להיראות מהודקות ויפהפיות כמו טיילור סוויפט, וגם לא צריכות. כי הבמה והמוזיקה פתוחות לכולן, לכולם, בלי הבדלי דת, גזע, מין, מראה, משקל ואאוטפיט. גם השיר Toy, שכתבו דורון מדלי וסתיו בגר, לא שידר ממד ישראלי כלשהו, נתפר בדיוק למידות של הסיפור שמביאה ברזילי והתכתב עם קמפיין Me too# והעצמה נשית. ווין-ווין.

״תהיה אתה עצמך, כל השאר כבר תפוסים״, הבריק פעם אוסקר ווילד. נטע ברזילי ניצחה אתמול חיקוי קפריסאי דהוי לביונסה כי הייתה רק היא עצמה. זה תפס. כל שאר החגיגות, על מירי רגב.