בלעתי בחמישה ימים את ספרה החדש של מיכל שלו, שאותו כתבה במשך חמישה חודשים מפרכים, שכללו פחות מחמש שעות שינה ביממה, וכשהגעתי לשורה האחרונה גיליתי שאני עדיין לא מבינה את משמעות שמו – "סדקים בזהב". שלו (55, "פעמיים חמסה") הפנתה אותי לעמוד שבו הסבירה בקיצור נמרץ כי ביפן קיימת אמנות עתיקת יומין, קינצוגי שמה. "כשכלי יקר ערך נשבר, הקיסר הזמין אמן מיוחד שמילא את הסדקים בתערובת שהכילה זהב, ובזכותה ערכו של הכלי הוכפל ושולש. בחרתי במטאפורה הזו לגיבורי הספר שנושאים שריטות וצלקות, מפני שאני מאמינה שגם אם עברת הרבה בחייך, אתה זה שקובע לאן תיקח את המשקעים מעברך".
לדוגמה?
"קנאה. היא עלולה להוביל למקומות הרסניים, אבל כיוון שאני מגדירה את עצמי כאדם טוב לב, אני לוקחת את כל מה שקורה למקומות חיוביים. בגיל 22 היה לי חבר במשך שנה והמשכתי לאהוב אותו בליבי במשך שנים. כשגיליתי שהחברה הכי טובה שלי הייתה איתו, שכבה איתו, שבוע אחרי שנפרדנו, זה היה כאב פיזי נוראי, אבל מעולם לא האשמתי אותם, לא דיברתי עליהם רעות ואפילו לא חשבתי שזה לא בסדר. אמרתי לעצמי, 'אוקיי, את תמצאי משהו טוב יותר'. ומצאתי".
אנחנו יושבות בגינה המלבלבת, שהיא פינת חמד בשורה של בנייני רכבת, ושלו משדרת אופטימיות סוחפת, אבל בקפה השני מתחילים להיחשף הסדקים בחייה של מי שקנתה את מעמדה כאשפית של רבי־מכר.
"הספר הקודם שלי, 'לרוץ עם סוסי הפרא', לא הצליח כקודמיו", היא מציינת בשלוות נפש. "הוא מכר כ־13 אלף עותקים, ויש סופרים שיגידו, 'זה המון', אבל אני משווה את עצמי לעצמי ומכוונת גבוה. כל הספרים הקודמים שלי מכרו יותר מ־50 אלף, 'מאה חורפים' ו'שבועת רחל' מכרו יותר ממאה אלף. דווקא מפני שאני מאוד אוהבת אותו, כאב לי להיווכח שהקהל הרחב לא התחבר אליו. אני לא רוצה להישמע בכיינית, אבל מבחינה כלכלית זה היה הרסני. התמלוגים מהמכירות אפילו לא כיסו את המקדמה שקיבלתי".
איך זה השפיע עלייך?
"בפעם הראשונה במהלך 22 שנות כתיבה אני שואלת את עצמי איך 'סדקים בזהב', התשיעי שלי, יתקבל על ידי קהל הקוראים שמספרו פוחת. עד עכשיו שאלה כזו אפילו לא חצתה לי את המוח. בדרך כלל אני מוציאה ספר אחת לשלוש שנים, ואילו הספר הזה יוצא לאור שנתיים אחרי הקודם בזכות הטכנולוגיה שקיצרה את התהליכים".
משפחה גדולה
את נופי ניו־יורק לא היה עליה לחפש ברשת. "גרתי בה במשך שנתיים וחצי", היא מספרת, "אחרי שסיימתי לימודי משפטים בתל אביב. עברתי את בחינות לשכת עורכי הדין בניו־יורק והתחלתי לעבוד, ובגיל 30 חתכתי. לא הצלחתי עם הגברים האמריקאים, אז חזרתי ארצה כדי להכיר מישהו יותר רציני. התאהבתי בגונן אוסישקין, טייס קרב לשעבר שכיום הוא מנכ"ל אל על, ילדתי בת ובן ולפני שמונה שנים התגרשנו".
זה סדק?
"לא, הכל בסדר. גונן הוא החבר הכי טוב שלי. הוא אדם שאני אוהבת ומעריצה. חצי שנה אחרי הגט פגשתי את מרק פויגל, מהנדס, שאותו הכרתי לפני 25 שנה. הוא מצא חן בעיניי מרחוק, אבל חבר משותף הוריד אותי ממנו כשאמר 'מרק חוראני, את מסודרת, אני לא רואה אתכם מסתדרים'. כששמעתי שהוא גרוש ובתל־אביב התקשרתי אליו, יצאנו לדייטים של קפה, קיוויתי לסופשבוע רומנטי, לא יותר מזה".
איחדתם כתובות?
"אנחנו זוג לכל דבר, אבל בעזרת הוריי קניתי את הדירה שמעליי ומרק גר שם. לא היה לנו טוב עם שלושת הילדים שלו והשניים שלי, אני לא מסוגלת לראות כיור מלא והוא נורא בלגניסט, אז החלטנו להיות יותר זוג מאשר משפחה אחת גדולה".
כשאת מכינה ארוחת ערב לילדייך הוא, למעלה, מכין ארוחה לילדיו?
"אני לא מבשלת וכבר לא מכינה ארוחות ערב. נטע, בתי (21) השתחררה מהצבא, עבדה חצי שנה באירופה כמלווה קבוצות סקי ונוסעת לפיליפינים להתנדב בכפרים עניים. גיא, בני (18 וחצי) התגייס לנח"ל. אחרי הטירונות הוא אמור להגיע לעזה ואני קצת חוששת, אבל מדחיקה. אז למי אבשל? לעצמי? אני חיה על לחם וקוטג' ולא בגלל דיאטה, כדי לשמור על הגזרה אני רצה ורוכבת על סוסים. אני פשוט לא חושבת שגוף האדם זקוק להרבה אוכל. בשישי בערב, כשהילדים בבית, אנחנו אוכלים אצל גונן. הוא בשלן מדהים ולפעמים גם מרק מצטרף לארוחה".
ממש אידיליה.
"בסקאלה של פרידות קיימים המקרים הכי גרועים ואנחנו בקיצון השני, הכי טוב. כשהרגשנו שאנחנו הולכים למקומות שונים שנינו רצינו להיפרד, הכל נעשה מתוך קרבה נפשית וכבוד הדדי, השלמנו עם העובדה שאף אחד מאיתנו לא מושלם והחלטנו שאנחנו ערבים זה לזה ודואגים זה לזה. כשאמא של גונן גססה טיפלתי בה כאילו הייתי בתה, והוריי אומרים שיש להם שני בנים, גונן ומרק".
הקן שמתרוקן הוא לא סוג של סדק?
"לא. אני רגישה, אבל לא רגשנית. הילדים שלי הם האושר של חיי וגידלתי אותם בקלות. כיום אני חיה לבד, אבל בכלל לא מרגישה בודדה. כל שלב בחיי הילדים הסב לי אושר רב, כולל היציאה שלהם ושלי לעצמאות. לא מזמן נטע אמרה לי, 'נראה לי שבעוד שנתיים־שלוש אשפץ את החדר שלי' ונדהמתי. בעוד שנתיים־שלוש החוצה! כבר הודעתי לנטע שלא אכפת לי אם היא תתחתן או תתגרש, שתעשה מה שהיא רוצה, העיקר שתביא לי נכדים. אני כבר בשלה לסבתאות".
בראשית דרכה, אחיה דיוויד שימש כעורך ספריה. כשהוא פנה לעסקים עבר השרביט לרייצ'ל שלו, אמה (79), מתרגמת ועורכת של ספרות מקצועית. "אני כותבת כמו מגילה שנפרשת, אין לי שלד, אין לי מושג מה יהיה ואני ממציאה מדף לדף. אבל אמא איתי והעבודה המשותפת העמיקה בינינו את הקשר. אני שולחת לה כל מאה עמודים והיא מוחקת חמישים. הספר שיוצא לאור הוא רבע מהטיוטה, שאותה קוראים גם נטע וגונן ומרק".
את מקוננת על מה שנמחק?
"לא, מפני שאף פעם לא חלמתי להיות סופרת. בנערותי, כשטסתי לחו"ל, חברותיי חיכו לי בקוצר רוח כי הדרך שבה סיפרתי להן על החוויות שצברתי הייתה הרבה יותר מעניינת מהמציאות. אין לי כישרון ספרותי מיוחד ואני לא אינטלקטואלית, אבל יש לי דמיון מפותח והעיניים שלי רואות את העולם בצורה של סיפור וסרט, וזה מה שאני מעבירה לספרים. כל חיי כתבתי על מקומות ותקופות שמעולם לא הייתי בהם, כמו מצרים ב'רחמים' ופולין שמתוארת ב'סדקים בזהב'. נגה, הגיבורה הראשית, לומדת בבית הספר הגבוה לאמנות המטבח ואת דמותה בניתי על בסיס אחת מחברותיי הטובות, שהיא שפית פרטית שאנשים עשירים מטיסים אותה לבתיהם ברחבי הגלובוס. במסגרת התחקיר גם תימללתי את כל סדרות האוכל שקיימות בטלוויזיה העולמית".
ודמותה של קסיה הפולנייה שנאנסה בילדותה?
"עיצבתי את דמותה על בסיס חברה ממוצא רוסי שהכרתי בניו־יורק. היא מעולם לא התחתנה, אין לה ילדים ובעבר כעסתי עליה, 'למה את לא נחמדה לגברים שאני מכירה לך? למה את פוסלת כל אחד?' בשלב מסוים חברה פסיכולוגית התערבה והבהירה לי שאני לא יכולה להסתכל עליה בעיניים שאיתן אני מסתכלת על עצמי. היא אמרה: תארי לך שהיו מעמידים אותך על צוק מעל תהום ואומרים לך: 'תקפצי, יהיה בסדר'. בשבילה, התהום היא גברים. הבנתי שלא על כל טראומה אפשר להתגבר. לא במקרה שידכתי בין קסיה ליהונתן, שהוא הלום קרב. שניהם אנשים פגועים מאוד שלא מצליחים לנער מעליהם את העבר, אבל רציתי להדגים שבדרך כזו או אחרת הם יכולים לבנות לעצמם חיים טובים. אני מאמינה שהחיים, עם כל הרוע והרשע והכיעור שבהם, מציעים לנו גם דברים טובים. אפילו זהב".
אהבת הקהל
צחוק מתגלגל פורץ מפיה של שלו כשהיא מתארת את מחאת בתה. "גיליתי לה שיהונתן ימות בסוף הספר והיא צעקה עליי, 'אמא, את לא יכולה להרוג אותו! את מיכל שלו! את לא יכולה לתת לקוראים שלך סוף עצוב, את חייבת לתת להם תקווה!' ושמעתי בקולה. נטע צדקה. אני חיה על אהבת הקהל. אין לי עניין שמאתיים איש יקראו אותי, אני צריכה שיאהבו אותי ואת הספרים שלי. גודל הכבוד שאקבל זהה למספר העותקים שאמכור, הרי אני לא סופרת של פרסים".
סוף־סוף עליתי על הסדק שלך!
"נכון", היא מודה. "מבקרי הספרות, רובם ככולם, מתייחסים רק לספרים אזוטריים ולא מבינים כלום בספרות העולם. אני מאוכזבת מאוד מהברנז'ה הספרותית, שעדיין רואה בי סוג של אנדרדוג וגם מהברנז'ה הממסדית, כמו המכון לתרגום שתמיד דחה אותי בצורה אגרסיבית ומעליבה. אף אחד בממסד לא חיבק אותי ואני רוצה שיגידו לי: 'את נהדרת'. זה חשוב לבריאות הנפשית שלי. אני לא מבינה את שרת התרבות שלא נלחמת באש ובמים למען סופרים. מירי רגב היא אמא שלא אוהבת את ילדיה. למה אני צריכה לקבל את התמלוגים על השאלת ספרים בספריות אחרי שנתיים ובכיפוף יד? אבל הכעס הכי גדול שלי הוא על ביבי וחבר מרעיו, שהפכו אנשים כמוני לעוכרי ישראל. בשיח הנוכחי, מי שלא מסכים עם האג'נדה הימנית של ארץ ישראל השלמה ותומך בבית המשפט העליון נחשב לבוגד, לפרסונה נון גראטה".
היית רוצה להיות צרויה שלו?
"בוודאי שהייתי רוצה את ההצלחה שלה בגרמניה. זו קנאה חיובית, אבל הכתיבה שלי שונה מאוד משלה".
תעודות של ספרי זהב ופלטינה לא מכסות את קירות חדר העבודה שלה. "מאז שהילדים לא יושבים בסלון, מול הטלוויזיה, העברתי את עמדת העבודה שלי למטבח ואני חולשת ממנו על הגינה". מעגל החברות הקרובות שלה כולל רק את אלו שבחודש מאי מסמסות לה, "מתי קפה?" ומוכנות לקבל את התשובה, "אני כותבת, אולי בנובמבר". בימים אלה היא מעבדת את "סדקים בזהב" לסדרת טלוויזיה בת ארבעה פרקים שתתרחש בישראל ("נגה ויהונתן לא יקפצו להציל קשיש שנפל על פסי הרכבת התחתית בניו־יורק, אלא בתחנת סבידור") וחולמת למכור את "לרוץ עם סוסי הפרא" לנטפליקס.
בהופעה החיצונית שלך אין אף סדק.
"אני אוהבת להיראות טוב, אבל נושא הטיפוח מהווה רק חמישה אחוזים מהחיים שלי. הוא משעמם אותי עד מוות. אני לא מתאפרת וצובעת את השורשים רק כדי להיראות בסדר. הכי מחריד אותי זה המילויים שמחליפים את הקמטים בהבעה ליצנית".
המצח שלך חף מקמטים.
"לפני שנה הייתי מעורבת בתאונת דרכים בברזיל. מרק ואני נהגנו ברכב שטח על חוף נידח, הוא התהפך, נשארה לי צלקת במצח והתחלתי להזריק בוטוקס כדי להעלים אותה. זה עבד. ניתוח מיני־פייס ליפט שעליו אני חולמת עולה 60 אלף שקל וכנראה שהוא ייאלץ לחכות עד שאמכור מאה אלף עותקים, כמו בעבר".
