yed300250
הכי מטוקבקות
    נועה קולר. "חשבתי שהשיער שלי הוא הבעיה, שהאף הוא הבעיה, שהגודל של התחת הוא הבעיה"
    7 ימים • 23.05.2018
    קולרית
    אחרי שכבשה את הקהל והמבקרים ‑ נועה קוֹלר הפכה לשחקנית הכי מדוברת, הכי מוערכת וכנראה גם הכי מחובקת ברחוב הישראלי כיום. עכשיו, מי שפרצה לפריים–טיים ב"להעיר את הדב" ומככבת בסרט החדש "בית בגליל", מספרת לראשונה על המורה למשחק שניצל אותה מינית, מלחמת ההישרדות הכלכלית שנמשכת גם אחרי ההצלחה, יתרונות הטיפול הזוגי ואיך זה משתלב בפנטזיות על חיים בשלישייה. וגם, מה היא חושבת על מירי רגב ומשה איבגי
    איתי סגל | צילומים: רמי זרנגר

    בשבועות האחרונים ניגשים לנועה קולר אנשים זרים ברחוב ומבקשים רשות לחבק אותה. "להעיר את הדב", הסדרה המוערכת בכיכובה, כבר ירדה מהמסך, אבל הצורך לגעת בקולר, מתברר, רק עולה. למרות החמסין והלחות, קולר דווקא מתמסרת. "יש לי נטייה בסיסית לגעת באנשים ולהתחבק. אני כאילו לא יודעת איך להגיד תודה, אז אני מחבקת. אבל לאחרונה אנשים רוצים לחבק אותי גם ללא יוזמה שלי. בסך הכל זה סבבה, כשאני עם הילדים זה קצת יותר מוזר".

     

    ב"להעיר את הדב"
    ב"להעיר את הדב"

     

    פתאום אנשים נועצים בך מבט. חוויה קצת מוזרה אחרי עשר שנים בביזנס.

     

    "נכון. לראשונה אני הרבה פחות אנונימית. עשיתי את 'לעבור את הקיר' בקולנוע, אבל זה לא באותו סדר גודל של לראות אותך כל שבוע בטלוויזיה. זה לא שהפכתי למישהי שקשה לה לצאת מהבית, אבל עכשיו לפחות כבר מבינים שאני שחקנית. יש לי פרצוף כזה לא 'כוכבי'. אני שומעת הרבה פחות 'מאיפה את מוכרת לי?' שנים אנשים היו בטוחים שהם מכירים אותי מאיפשהו. שהיינו יחד בצבא. הסיכוי שאני שחקנית, היה קטן בעיניהם יותר מהסיכוי שהיינו יחד בבית ספר. מאז 'להעיר את הדב', כבר יודעים לקשר".

     

    אז נעים לאבד את האנונימיות? כי עכשיו כל חיטוט קטן עלול להגיע למדורי הרכילות.

     

     

    "הבנתי, אז אני אפסיק לחטט באף במקומות ציבוריים, אבל עם הקלפטומניה אני ממשיכה".

     

    היפות והמגניבות יותר

     

    כמו כל הדברים הטובים, גם נועה קולר נכנסת לעניינים באיחור אופנתי. כלומר, היא הייתה כאן כל הזמן. זה אנחנו שמצטרפים רק עכשיו. ב־12 השנים שעברו מאז סיימה את לימודי המשחק בסטודיו של יורם לוינשטיין, קולר עבדה ללא הפסקה. בתיאטרון, בטלוויזיה, בקולנוע - כמעט תמיד בתפקידי משנה או, במקרה ששודרג מזלה, כמחליפה לשחקנית הראשית. היא הייתה השכנה החטטנית של עדי אשכנזי ב"בלתי הפיך", שיחקה בעונה הראשונה של "סרוגים" והצטרפה ללהיט הילדים "שכונה". חובבי במה יזהו אותה מתיאטרון גשר – שם שיחקה עד לפני שנתיים. ב־2016 זכתה בפרס אופיר על תפקידה ב"לעבור את הקיר", אבל הפריצה הגדולה מתרחשת כאמור רק עכשיו.

     

    "נועה היא תופעה", אומרת קרן מרגלית, יוצרת "להעיר את הדב". "היא נסיכה שאנשים אוהבים ממקום מאוד עמוק, שגדל וגדל ובסופו של דבר הם פוגשים בו את עצמם. היא שחקנית ענקית שתענוג לעבוד איתה ולשהות במחיצתה על הסט, ולהפקיד בידיה סצנות וטקסטים, ואת הלב שלך".

     

     

    היא תהיה בת 37 בחודש הבא. נולדה וגדלה בפתח־תקווה. האחות הקטנה לשני אחים. אמה מורה לספרות בגמלאות. אביה עבד במינהל מקרקעי ישראל. הם התגרשו כשהייתה בת 19. נשואה לתום, בעל חומוסייה בדרום תל־אביב, ואמא של זהר (בת שבע) ואיתמר (שנתיים). מאז שהיא זוכרת את עצמה רצתה לשחק. בפורים הגיעה לבית הספר מחופשת לריטה, אבל בזכות התלתלים הג'ינג'יים וההומור, היו בטוחים שהיא ציפי שביט. גם לפני שהעירו עבורה את הדב, היא נחשבה לאחת השחקניות המוערכות והאינטליגנטיות בתעשייה. חרוצה, מעמיקה, מתמסרת. בימים אלה היא כותבת יחד עם ארז דריגס סדרה קומית עבור התאגיד, משחקת ב"קופה ראשית" בחינוכית 23, ואתמול עלה בבתי הקולנוע "בית בגליל" בכיכובה, סרט ישראלי קטן ונוגע ללב על זוג נשוי שנקלע למשבר על רקע בניית ביתם החדש.

     

    הפריחה המקצועית, ואיתה ההכרה שייחלה לה, לא גרמו לקולר לשכוח את השנים הפחות טובות. היו רגעים, היא מספרת, שהייתה בטוחה שלא תשתחרר לעולם מתפקידי המשנה וכבר התחילה להתרגל לרעיון. "שנים הייתי משוכנעת שהתפקידים שאקבל הם של החברה הכי טובה של הגיבורה והרגשתי נוח בתוך זה. כבר לא האמנתי שאקבל תפקידים ראשיים. הייתי עשר שנים בתיאטרון גשר. זה תיאטרון מדהים ומיוחד שנתן לי הזדמנויות שאני מודה עליהן ‑ אבל לא פרחתי בו. שיחקתי בעיקר את המשרתות או החדרניות. באיזשהו שלב צחקתי שלכל דמות שקוראים לה רוח'לה ‑ בטח ילהקו אותי. היו לי רגעים נהדרים כשחקנית משנה, אבל אף פעם לא נתנו לי תפקיד ראשי".

     

    איך הסברת לעצמך שזה לא קורה?

     

    "חשבתי שאני לא מספיק יפה, שאולי אני שמנמנה, שאולי רק כשאהיה בת חמישים יגלו אותי. חשבתי שהשיער הוא הבעיה, שהאף הוא הבעיה, שהגודל של התחת הוא הבעיה. בשנים האחרונות שלי בגשר הפכתי למרירה. הרגשתי ששותים לי את הזמן, אבל גם זה לא היה נכון. אני הרי אחראית על החיים שלי. המרמור נבע מהידיעה שהייתה בתוכי מסוגלוּת. חשבתי שאני ממש טובה. פשוט קיוויתי שמישהו יצטרף למועדון שכלל אז רק אותי ואת ההורים שלי".

     

     

    למועדון הזה הצטרפה הבמאית רמה בורשטיין, שליהקה אותה לתפקיד הראשי ב"לעבור את הקיר", קומדיה רומנטית שזכתה להצלחה רבה בישראל. אחרי כל כך הרבה סירובים וכמעטים, קולר לא התבלבלה. היא לקחה את התפקיד בשתי ידיים, וזכתה בפרס אופיר. "הסיפור שאני מספרת לעצמי היום ברור לי מאוד: קיבלתי תפקיד ראשי רק כשהאישיות שלי יכלה להחזיק אותו: כשהייתי בת 35, אחרי שהפכתי לאמא. לא הייתי יכולה לעשות את זה בגיל 25".

     

    נאום הזכייה בפרס אופיר. "לא יכולתי לעשות את זה בגיל 25 "
    נאום הזכייה בפרס אופיר. "לא יכולתי לעשות את זה בגיל 25 "

     

    וזה ניצחון מתוק יותר?

     

    "אני לא יודעת איך זה מרגיש 'לנצח' בגיל 25. גיל 25 שלי היה מדכא ומבולבל. כולן מסביבי היו יפות ומגניבות ממני. אני גם לא חושבת שהיה לי כל כך הרבה מה להציע אז. אבל לא הבנתי את זה. הייתי מתוסכלת, ורציתי גם. חשבתי, טוב, ברור ששוב ייקחו מישהי אחרת, יפה יותר, ואולי אני אקבל את התפקיד של החברה המתולתלת שלה ואביא אתנחתא קומית מהפינה".

     

    ועכשיו, אחרי הפריצה, את מרגישה צורך להניף אצבע משולשת למי שלא האמין בך?

     

     

    "אין לי רצון או צורך לעשות 'זין' למי שלא נתן לי הזדמנות. אני גם מסכימה איתם באופן מסוים. לא היה אפשר קודם. עכשיו אפשר. עכשיו יש לי אומץ להחזיק תפקידים גדולים ולמתוח את הגבולות. מה שכן, אני שואלת את עצמי אם האנשים שגדלתי איתם רואים אותי. יש בתוכי ילדה מפתח־תקווה שרוצה להרשים את החבר'ה שלה מהשכונה".

     

    קולר. "יש בתוכי ילדה מפתח־תקווה שרוצה להרשים את החבר'ה שלה מהשכונה"
    קולר. "יש בתוכי ילדה מפתח־תקווה שרוצה להרשים את החבר'ה שלה מהשכונה"

     

    אמרת פעם שאת עובדת הרבה, אבל לא מרוויחה כסף.

     

    "אני לא רוצה לדבר בשם כל השחקנים, אבל יש פער שמתחשק לי לחשוף. כלכלית, גם כשאתה מצליח כשחקן, החיים לא מאוד משתדרגים. הם בסדר ואני אסירת תודה, אבל אין לי כספים לנסוע לחו"ל או לקנות בתים. גם פרסומת לא עושה את ההבדל. אני לא יכולה לקנות שמלות ותכשיטים לפרמיירה – מקסימום לשאול. אין פתאום רוגע כלכלי. זאת המציאות אצל רוב השחקנים שאני מכירה, גם אלה שעובדים קשה מאוד".

     

    את לא משחקת כיום בתיאטרון. למה, בעצם?

     

     

    "אני מניחה שעוד אחזור לשם, אבל זאת עבודה קשה. אתה המון בוואנים. מסתובב בארץ. עובד לילות. אני אמא, והיה לי קשה שאני לא בבית להשכיב את הילדים שלי לישון. ויש עוד עניין, שתפס אותי פתאום בשנה האחרונה בלימודי משחק. לא קל לי לעלות על הבמה. אני יכולה לקבל פתאום התקף חרדה – מתחיל לדפוק לי הלב נורא מהר, הפה מתייבש, אני מתחילה לשמוע קולות: צאי משם, צאי משם. זה קרה לי המון פעמים, אבל אף אחד לא הרגיש ומעולם לא עצרתי הצגה. תמיד הייתי מאיימת על הפרטנרים שלי שהערב אני מתעלפת. אחד מהם אמר לי פעם: ‘אני כבר מוכן, יש לי מונולוג שהכנתי, אני מת שזה יקרה. פעם אחת תעמדי באיום שלך ותתעלפי’".

     

    מחיר הטוטאליות

     

    כמה זה מקרי, אני שואל את קולר, שאת שני התפקידים המשמעותיים שלה היא קיבלה בזכות נשים. היוצרות בורשטיין ומרגלית נתנו לה צ'אנס שלא קיבלה בעשר שנים של עבודה עם גברים. קולר מהנהנת. "אני ממש זוכרת שאלה שתי נשים, אבל לתפיסתי, הן גם שתי יוצרות אדירות שכותבות תפקידים מדהימים. זה לא שגברים לא כותבים לנשים, הם פשוט כותבים פחות טוב לנשים. נשים כותבות דמויות נשיות מפותחות ומורכבות ומעניינות ולא חד־ממדיות".

     

    ב"לעבור את הקיר". "נשים כותבות יותר טוב לנשים"
    ב"לעבור את הקיר". "נשים כותבות יותר טוב לנשים"

     

    ההערכה הרבה שקולר מקבלת בתקופה האחרונה נובעת גם מהיכולת שלה להיעלם בתוך הדמויות שהיא מגלמת. "בשנים הראשונות של המקצוע, כל הדבר הזה נורא פריך. יש בלבול גדול בין להיות טוטאלית, קיצונית, מוגזמת, מבלבלת, ובין כישרון ועבודה קשה. ואם אין מבוגרים ששומרים עלייך ומדריכים אותך ולא מנצלים את התמימות והרצון שלך להצליח, קל להשתבש".

     

     

    והיה שיבוש כזה, היא מספרת לראשונה. "ניצול מיני", היא אומרת. לפני 15 שנה, כשחזרה מהודו מטיול של אחרי צבא, התחילה ללמוד משחק בסדנה, עוד לפני שנרשמה ללימודים מסודרים. אחד המורים זיהה את הפוטנציאל שקולר כל כך ייחלה שמישהו יגלה, ושלף אותה משם לשיעור פרטי. "הוא אמר שהוא עושה את זה לטובת הפקה, וזה ריגש אותי ברמות שאני לא יכולה להסביר לך. הייתי בת 21 והרגשתי שזה קורה. זיהו אותי! הוא אמר לי שהוא עושה עם כל אחד שיעור פרטי ואז הגיע תורי. כשהגעתי, היה ערק על השולחן. הוא אמר לי לשתות ולהסתובב בחדר. לשתות עוד כוס ערק ולהמשיך להסתובב. ואז הפעיל מניפולציה ושאל: ‘מה את רוצה לעשות עכשיו?’ ואני לא ידעתי מה אני רוצה לעשות עכשיו, כי שתיתי והסתובבתי בחדר, אבל היה לי ברור לגמרי מה הוא רוצה לעשות עכשיו. הוא אמר, 'אני רוצה להרגיש את הכוח שלך עליי. איך את יכולה להשפיע עליי?' אני לא סתומה או תמימה. הדברים היו בהירים לי. הבנתי שהוא רוצה שאתפשט או אגע בו. ואני נמצאת באיזשהו צומת ואומרת לעצמי: אם תצאי משם זה יעשה אותך שחקנית פחות טוטאלית ומגניבה. אולי הוא יתבאס עליי, אז אני אומרת לעצמי, אני אתן משהו. אני לא אתן הכל. הרי אני הכי רוצה שהוא יחשוב שאני הבחורה הכי מטריפה בעולם".

     

    מה עשית בסוף?

     

    "התפשטתי. הורדתי את החולצה ואת החזייה, וכשהוא שאל אותי אם גם הוא יכול להתפשט, אמרתי: 'לא. קח אותי הביתה'".

     

    הבנת בזמן אמת מה קורה?

     

     

    "אני לא יודעת להגיד לך אם הבנתי בזמן אמת מה קורה. כי אם הייתי מבינה עד הסוף, לא הייתי מורידה את החולצה ולא הייתי מגיעה לשיעור פרטי והייתי מבינה שלא ייצא מזה כלום. לא היה לי שום ניסיון בתיאטרון".

     

    סיפרת על זה למישהו?

     

    "הרבה זמן אחרי. הרבה אחרי שהוא כבר לא היה בתמונה. למה אני לא חושפת את שמו והולכת לקבור אותו? כי לא נאנסתי וגם לא הייתי קטינה. נכון, יכולות לבוא נשים ולהגיד שאני מכחישה או נותנת לגיטימציה ושאני לגמרי קורבן, אבל אני לא מרגישה לגמרי קורבן. אני מרגישה שזה התיישב על השיבוש הזה בין משחק ומציאות. לשאלה ששחקנים שואלים את עצמם, האם אתה צריך לעבור משהו אמיתי כדי לשחק – לא לזייף בכי, אלא לבכות ממשהו אישי שכואב לך. שחקנית צעירה, שחושבת שטוטאליות זה הדבר הכי חשוב במקצוע, יכולה להתבלבל. מה, אין לך את האומץ להתפשט? בטח שכן. על כמה עירום נשי בקולנוע גדלתי? אני לא יכולה להראות את הציצי ולהיות האישה הסקסית שרוצים שאהיה? ההבדל הוא שלא הייתי מוגנת".

     

    התעמתת איתו?

     

    "מעולם לא. אם הוא יקרא את הכתבה, אולי הוא יזהה את עצמו. אני לא יודעת מה מצבו כיום. אז הוא אמר לי שהוא מאוהב בי".

     

    גם אם לא נעשה דבר פיזי, תמימותך וחולשתך נוצלו.

     

    "כן. בגלל זה המקרה הזה כן מעסיק אותי. אבל אני מרגישה עדיין שגם לי יש סוג של אחריות פה. אז למה לא עצרתי? כי לא הצלחתי. יכול להיות שאני סתם לוקחת על זה אחריות וצריכה להגיד, כוס אוחתוק, אתה המבוגר, אתה האחראי, קח אחריות. אל תיקח צעירות לשיעור פרטי".

     

    בשביל הסיכוי שהוא מעולל את זה לנשים אחרות, למה לא להציף את זה?

     

    "שאלה מאוד טובה. ראיתי את המודעות בעקבות קמפיין MeToo#, עם הסיסמה: 'תודה לכל הנשים שעזרו'. וחשבתי, אני לא עזרתי. נראה לי שלחשוף את הסיפור הזה פה, זה מה שאני מסוגלת.

     

    "היום יותר פשוט לי לסמן גבולות כשמשהו לא נראה לי ראוי, אם מישהו אומר משהו לא במקום או שנגעו לי בתחת רגע לפני שעולים לבמה. זה קרה בגשר, שחקן נגע לי בתחת, הסתובבתי אליו ואמרתי לו: 'אתה לא תעשה את זה שוב בחיים'. הוא הבין, התנצל והבטיח שלא יעשה זאת שוב".

     

    עבדת בגשר כשמשה איבגי שיחק שם. שמעת אז על המעשים שהוא מואשם בהם?

     

    "לא באמת עבדתי איתו צמוד ולא שמעתי סיפורים. בטח לא סיפורים קשים. שמעתי על אנרגיות מיניות. פלרטטנות. אתה יודע על כמה שחקנים אני יכולה להגיד שהם פלרטטנים?"

     

    הפרשה הזאת מחקה את איבגי מהתעשייה. זה מחיר כבד מדי?

     

    "אני לא יכולה לקבוע אם איבגי משלם מחיר כבד מדי, זה תפקידו של בית המשפט. אבל לאדם שזה כל עיסוקו ‑ הוא משלם מחיר כבד מאוד".

     

    משה איבגי. מחיר כבד
    משה איבגי. מחיר כבד

     

    משהו עצוב בעיניים

     

    למרות הנטייה ללהק אותה לתפקיד האישה המיוסרת – גרושה, פרודה, רווקה נואשת – קולר חיה בזוגיות טובה כבר עשור פלוס שני ילדים ודירה בשכונת שפירא בדרום תל־אביב. את בעלה תום הכירה בשידוך. "בהתחלה לא רציתי כי היו לו רסטות אבל זה עבר לי, ואחרי שהוא הוריד אותן היה לי קשה. מהר מאוד הרגשתי איתו בית. ידעתי שאיפה שהוא לא יהיה, תמיד יהיה אורז ועץ ואדמה".

     

    באיזה אופן העובדה שאת בת להורים גרושים נוכחת בנישואים שלך?

     

    "אני נורא מקפידה, לפעמים באופן מוגזם, שהילדים יראו שאני אוהבת את אבא שלהם. אני אומרת לו, בנוכחותם, 'יואו כמה אני אוהבת אותך'. זו מתנה שלא קיבלתי ושאני נורא רוצה לתת לילדים שלי: זוג הורים שאוהבים אחד את השני ונשענים אחד על השני. הורים שהם יחידה מתפקדת".

     

    הבית בדרום תל־אביב והמסעדה של בעלה בלוינסקי הקיפו אותם בעובדים זרים. "יש עובדים זרים בחומוסייה של תום, והיו הרבה בגן של הילדים שלי. ילדה סודנית בת 13 ביקשה ממני לא מזמן סלפי. אין הבדל בינה לאף ילדה אחרת שראתה אותי בטלוויזיה. אני חושבת שמאוד כדאי לתת לאנשים האלה אזרחות ואשרות עבודה ולהפוך את החיים שלהם כאן ללגיטימיים".

     

    יש לא מעט תושבים בדרום תל־אביב שסובלים מהנוכחות שלהם.

     

    "אני תושבת דרום תל־אביב ולא סובלת מזה. אני מודה שכשעברתי לשם פחדתי ללכת לבד בלילה. היום, ממש לא".

     

    מירי רגב קראה לסודנים “סרטן בגב האומה”.

     

    "חבל, זה גזעני. בא לי שנהיה מדינה מעוררת השראה. שמקבלת זרים. שמתמודדת עם שוני. שמוצאת פתרונות הומניים".

     

    רגב היא שרת תרבות טובה?

     

    "אותי אישית מטריד הבלבול שלה בין אמנות להסברה. 'פוקסטרוט' הוא לאו דווקא סרט שמוציא את מדינת ישראל רע, וחוץ מזה, באמנות יש מקום לביקורת. זה חלק מהתפקיד של קולנוע ותיאטרון - לבקר את המדינה. מי שמבקר את המדינה לאו דווקא שונא אותה או עוכר ישראל. המון פעמים זה מגיע מאהבה ומחיבור שורשי ועמוק למקום הזה, לרצות לעשות אותו מקום טוב יותר".

     

    מירי רגב. החופש לבקר
    מירי רגב. החופש לבקר

     

    "בית בגליל", הסרט החדש בכיכובה, שעלה אמש למסכים, לא יעצבן את רגב, אבל לחלוטין יוכל לעזור לזוגות לפני שיפוץ או בניית בית חדש. הסרט, שביים אסף סבן, עוקב אחר בניית בית חלומותיו של זוג צעיר והמשבר שמתפתח בעקבותיה. הבית כאמור הוא רק דימוי להתמודדות הזוגית, וקולר – כשחקנית, אבל לא פחות כאם ורעיה - מזדהה לחלוטין עם הקשיים.

     

    בסרט החדש "בית בגליל". "מזדהה לחלוטין עם הקשיים בזוגיות"
    בסרט החדש "בית בגליל". "מזדהה לחלוטין עם הקשיים בזוגיות"

     

    "בחיים שלי, נכון לעכשיו, הפרויקט המרכזי שאני מושקעת בו הוא להצליח לחיות בזוג. זאת קומבינה מורכבת: זה בן אדם כמוך, שאמור כביכול לענות על כל הצרכים שלך. להיות החבר הכי טוב, המאהב והאבא. כילדה חלמתי שהשיחות עם בן הזוג שלי יהיו פילוסופיות ומרתקות, שההומור יהיה מושלם, שיהיו לנו זיונים של אלים ושנהיה הורים מעוררי השראה. כשגדלתי ונתקלתי במה שנקרא 'המציאות', הבנתי שמדובר בסך הכל בחבר. מישהו שהולך לידך. לא במקומך, לא מעליך. שיש מלחמה יומיומית בשעמום, במובנות מאליה, והדרך היחידה שמצאתי בינתיים היא להשתדל לשמור על דיאלוג מאוד־מאוד פתוח. משהו ב'אמת', בכיעור, בפשטות, סקסי בעיניי. הידיעה שתום מכיר אותי כמו שאף אחד אחר לא, ומקבל אותי ככה. לא שחקנית. סתם אישה עם תחת יפה בעיניו.

     

    "אנחנו גם בטיפול זוגי כבר כמה שנים. זה הניצחון היחיד של המונוגמיה על הרווקות. אני מאוד אוהבת טיפולים – התחלתי לבד בגיל 19, אחרי שההורים שלי התגרשו. את הטיפול הזוגי התחלנו כשהבת הגדולה שלנו הייתה בת שלוש. ייעוץ הורי שגלש לטיפול זוגי. זה נתן לי אפשרות להעמיק את הקשר, לפתוח דברים שאני מסתירה. לגלות לתום את הסודות שלי. חשקים אמיתיים שלי. בוא תשמע הכל! תהיה הבן אדם שמכיר כל חלקה בלב שלי".

     

    לא מפחיד?

     

    "מפחיד רצח. אבל שם זה הריגוש. הרבה יותר מפחיד לחשוף סודות בפני בעלך מאשר בפני זרים. מישהו מזדמן ילך, בעלי יידע הכל ויישאר לארוחת ערב".

     

    את מלוהקת הרבה לתפקידי נשים במשבר זוגי. מה הם רואים בך?

     

    "אולי מייחסים לי יכולת לשחק כל מיני מורכבויות. באודישנים לפרסומות, תמיד אמרו לי: תחייכי. אמרתי, 'אני מחייכת. זה חיוך!' ענו לי, 'אבל העיניים שלך טרגיות. את נראית מהשואה'. וזה מוזר, כי אני לא תופסת את עצמי כאישה עצובה. אני חושבת שאני גם טובה בקומדיה, אבל אני זורמת עם הרצון של מלהקים לגרום לי לייבב".

     

    כשהיא לא מייבבת, היא מתגעגעת ללימודי המשחק. "נורא פרחתי, וכשהסתיימו הלימודים זה היה טראומטי בשבילי. היו לי שלוש שנים הכי מגניבות. הייתי הרבה יותר אמיצה בהמון מובנים. ההתנסויות, הדברים שהעזתי לעשות בלי לשאול את עצמי הרבה שאלות".

     

    כמו מה למשל?

     

    "גם מבחינה משחקית, אבל גם התנסויות מיניות. הקלות שבה יכולתי לסיים את הערב עם בחורה הייתה אותה הקלות שיכולתי לעמוד על הבמה בערב מונולוגים מול כל התעשייה. אז היה מותר להשתכר ולגמור את הערב עם מישהי או מישהו מהכיתה. הייתה אורגיה כללית בלימודי משחק, ששייכת לשנות העשרים שלי. אבל אני לא מתגעגעת לזה".

     

    יש משהו משחרר בהתנסויות מיניות: ניסיתי. נקסט.

     

    "נכון. למרות שאצלי – העניין הזה עם הבחורה לא היה בדיקה מעמיקה. לכן אני לא יודעת אם אני יכולה לסמן וי ליד רומן עם בחורה. מצד שני, לחיות בשלישייה מעניין אותי. זה נראה לי פתרון להרבה דברים".

     

    עוד גבר או עוד אישה?

     

    "הכל עובד. אפשר תקופה מזה ותקופה מזה. איכשהו נראה לי שעוד אישה יהיה יותר טוב".

     

    מבחינת בעלך?

     

    "גם מבחינתי. חלוקה בנטל. בעולמות הפנטזיה יש הרבה אופציות".

     

    itaisegal@hotmail.com

     


    פרסום ראשון: 23.05.18 , 23:26
    yed660100