yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: יוסי רוט
    7 ימים • 24.05.2018
    "צעקתי: 'השתגעתם? להכניס את הפלנגות למחנות? יהיה טבח. הם ישחטו נשים וילדים'"
    זו הייתה אחת מנקודות השבר הקשות בתולדות המדינה: הטבח שביצעו הנוצרים במאות מתושבי מחנות הפליטים סברה ושתילה, ושהוביל לקרע פנימי בישראל ולביקורת בעולם. אבל היה מי שהתריע. גם היום, במלאת 36 שנים למלחמת לבנון הראשונה, אלוף (מיל') עמוס גלעד לא שוכח איך בהיותו רב–סרן צעיר נזף בו ראש אמ"ן על שהעז להביע את דעתו, איך גילה שדבריו בישיבות של המוסד הודלפו לנשיא באשיר ג'ומייל, ואיך גימגם מול ועדת החקירה, כשבכירי הפרקליטים בארץ מנסים לקעקע את גרסתו. בסדרת שיחות עם שמעון שיפר, לקראת ספר שייצא לאור בקרוב, מביא גלעד גילויים חדשים על האירועים שהובילו לאסון ומסביר מדוע הלקחים מאז רלוונטיים למה שקורה היום בסוריה, בגדה ובעזה
    שמעון שיפר | צילום: יוסי רוט

    הפעם הראשונה שבה נתקלתי בשמו של עמוס גלעד הייתה במהלך איסוף החומרים והראיונות לקראת כתיבת הספר "כדור של"ג" על מלחמת לבנון הראשונה, שנקראה אז עדיין מלחמת שלום הגליל. ועדת כַּהַן, ועדת החקירה הממלכתית שקמה לאחר הטבח שביצעו הפלנגות במאות מתושבי מחנות הפליטים בסברה ושתילה, רק סיימה אז את דיוניה, ועורכי הדין שייצגו בפניה את שותפי הסוד למהלכי המלחמה קיבלו לידיהם אלפי מסמכים שנועדו להכין את הצמרת המדינית־ביטחונית להופיע בפני הוועדה.

     

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

     

     

    דו"ח ועדת כהן
    דו"ח ועדת כהן

     

    גלעד, שהיה באותם ימים קצין מודיעין צעיר בדרגת רב־סרן, נשלח בראשית המלחמה לפיקוד הצפון כאיש קשר בין אמ"ן לבין מטה הפיקוד. המסר שהעביר למפקדיו היה חד־משמעי: הברית עם הפלנגות הנוצריות היא משענת קנה רצוץ. מדובר בכנופיות של רוצחים שיגרמו לישראל נזקים אדירים. מהמסמכים שהגיעו לידיי הבנתי שגלעד התריע, ושב והתריע, אבל כמעט איש לא היה מוכן לשמוע אותו.

     

    לימים פגשתי את האלוף (מיל') גלעד בעת שמילא כמה מהתפקידים הרגישים ביותר במערכת הביטחון: ראש חטיבת המחקר באמ"ן, מתאם פעולות הממשלה בשטחים, ראש האגף הביטחוני־מדיני במשרד הביטחון. במשך שנים היה האחראי הבלעדי לקשר עם ראשי מדינות ערב – מצרים, ירדן, מדינות המפרץ ועוד.

     

    בשנה האחרונה נפגשנו לשיחות ארוכות בניסיון לשחזר אירועים מכוננים שבהם היינו מעורבים – הוא כקצין מודיעין בכיר וכמי שהיה מעורב בתהליכי קבלת החלטות ברמה הלאומית, ואני ככתב ופרשן מדיני זה עשרות שנים – בניסיון להציג כיוונים אפשריים לפתרון הסוגיות הנפיצות הנוגעות לעימות מול הפלסטינים, לאיום האיראני ולהשתלבות בשכונה הפרועה שבה אנו חיים. השיחות הללו, שבמהלכן דיבר גלעד בגילוי לב יוצא דופן, ללא מורא ובלי לעשות חשבון למפקדים, שרים וראשי ממשלה, יאוגדו לספר שייצא בחודשים הקרובים בהוצאת "ידיעות ספרים".

     

    אלוף (מיל') גלעד, השבוע
    אלוף (מיל') גלעד, השבוע

     

    בין הנושאים שעליהם דיבר גלעד בשיחות: האם אפשר היה למנוע את האינתיפאדה השנייה? לטענתו, הדרג המדיני התעלם מהערכות המודיעין שלפיהן פניו של ערפאת למלחמה ולא לשלום; האם המודיעין יכול להעריך את תוחלת חייהם של מנהיגים? נשיא מצרים לשעבר, חוסני מובארק, שהוכרז בעבר כחולה סופני, חגג החודש את יום הולדתו ה־90; כמה זמן יחזיק מעמד שלטונו של בשאר אסד בסוריה? האם יש אמת בטענות שישראל הרעילה את ערפאת? מה התרחש מאחורי הקלעים של קשרי ישראל וירדן בעידן נתניהו? אילו טעויות עשתה ארצות־הברית במזרח התיכון וכיצד הן השפיעו עלינו?

     

    אחד הפרקים המרתקים עוסק במלחמת לבנון הראשונה, שפרצה ב־6 ביוני 1982. המלחמה עצמה עלתה בחייהם של 654 חיילי צה"ל ובאלפי פצועים, והובילה ל־18 שנות דישדוש בבוץ הלבנוני שבמהלכן נהרגו עוד מאות חיילים. היא גרמה לקרע עמוק בציבור, שנחלק בין תומכי המלחמה ומתנגדיה, ועוררה ביקורת בינלאומית קשה על ישראל. אחת מנקודות השבר במלחמה היה הטבח בסברה ושתילה, שבעקבותיו הוקמה ועדת כהן. כעת, במלאת 36 שנים למלחמה, מדבר גלעד על הכשל הנורא שהיא מייצגת בעיניו, חושף בפעם הראשונה את עדותו בפני ועדת כהן, ומאשים את ראשי המוסד דאז שמכרו לצמרת המדינית־ביטחונית שקרים ואשליות בכל הנוגע לקשר עם הפלנגות, בעלי בריתה של ישראל.

     

    סרטן בגוף של לבנון

     

    "הסיפור של לבנון הראשונה הוא כישלון כל כך מזעזע, וכמעט שלא מדברים עליו היום”, אומר גלעד. “המדיניות שהובילה למלחמה הייתה מבוססת על הרעיון לחבור לפלנגות ולכונן שלום עם מדינה ערבית שנייה. לכאורה זה נהדר. הנוצרים בלבנון הם אנשים מאוד מרשימים, מאוד משכילים, דוברים שפות רבות, נראים בני תרבות. היה חסר להם דבר אחד: היכולת לפתח עוצמה ביטחונית ואסטרטגית עצמאית. ואז הייתה להם הברקה: שישראל תעשה את העבודה. והם הצליחו להפיל אותנו בפח.

     

    "עד היום אני מהרהר בזה שוב ושוב, ואין לי מנוח. גיליתי את זה בזמן אמת והתרעתי והתרעתי והתרעתי. למרות דרגתי הצבאית הנמוכה יחסית הטילו עליי בנוסף לתפקידי כרמ"ד (ראש מדור) לבנון ואחר כך רמ"ד סוריה, לתאם וללוות פעילויות מול הנוצרים בלבנון מצפון לביירות. וכך מצאתי את עצמי מעורה ואף נוכח במגעים מדיניים, כולל עם פייר ג'ומייל, מייסד המפלגה הנוצרית בלבנון (הכתאייב), אדם שמאוד הערכתי; עם כמיל שמעון, שלמדתי עליו באוניברסיטה אבל מעולם לא האמנתי שאראה אותו במציאות, וכמובן עם באשיר ג'ומייל ועם מנהיגים נוספים, שהיו ממש מקסימים. הייתי מעורב כמובן גם בקשרים הצבאיים והמודיעיניים עם הנוצרים. מהר מאוד הגעתי למסקנה שהפלנגות הן משענת קנה רצוץ".

     

    גלעד (משמאל) ובאשיר ג'ומייל בלבנון. “אדם שחצן, אבל ליד אביו הוא היה כמו חמאה"
    גלעד (משמאל) ובאשיר ג'ומייל בלבנון. “אדם שחצן, אבל ליד אביו הוא היה כמו חמאה"

     

    איך זה בא לידי ביטוי, מבחינתך?

     

    "קודם כל, בשיחות עם פייר ג'ומייל. צריך להבין שלאיש הזה הייתה השפעה יוצאת דופן על באשיר ג'ומייל, הבן שלו. באשיר, לימים נשיא לבנון, היה איש מאוד גאוותן ואפילו שחצן, אבל ליד אבא שלו הוא נראה כמו חמאה מותכת. פייר היה אומר: ‘אנחנו צריכים אתכם כרגע בשביל לסלק את הפלסטינים, שהם כמו סרטן בגוף של לבנון’. ובמילים אחרות: אנחנו שונאים את הישראלים – לא במילים האלה, זו פרשנות שלי – אבל אנחנו שונאים יותר את הפלסטינים. בתשובה לשאלה האם נזכה לשלום עם לבנון כמדינה ערבית שנייה הוא ענה בכנות: ‘בשום אופן לא’. התרשמתי שהבן שלו אימץ את העמדה הזאת".

     

    גם מבחינת יכולותיהם הצבאיות, מדגיש גלעד, אי־אפשר היה לסמוך על הפלנגות. "הם היו מספרים על דיוויזיות (אוגדות) שהם יעמידו. אז לא היו מצגות פאואר־פוינט. היו כל מיני עזרים שהכינו ידנית. עזרים מאוד מרשימים. אבל אני טענתי שכשהם מסמנים על השקף איקס, סימן טקטי של חטיבה, זה לא שווה ערך אפילו למחלקה. כלומר, אין שום כיסוי ליומרות שלהם להפעיל כוחות לוחמים. הם פשוט לא היו מסוגלים. היה להם מטה כללי מפואר, רק בלי חיילים.

     

    שר הביטחון אריאל שרון עם באשיר. “ג'נרל, אני לא מסוגל"
    שר הביטחון אריאל שרון עם באשיר. “ג'נרל, אני לא מסוגל"

     

    "אני זוכר שהגיעה אליהם משלחת בראשות מאיר דגן (לימים אלוף בצה"ל וראש המוסד – ש"ש) כדי לבדוק את כשירות הטנקים של הפלנגות. דגן המנוח אמר: 'שום כלי פה לא יזוז לשום מקום. זו פשוט תת־רמה'. ואז חילחלה בי חרדה עמוקה שצה"ל ייכנס לקשר רומנטי עם הפלנגות. שר הביטחון אריק שרון, באופן שמדהים אותי עד היום, נראה כמי שמאמין בהם. ואני חולק עם אריק עד היום את איבתו לערפאת. אבל אני, בפלנגות, הפסקתי מהר מאוד להאמין. בעיקר באיש הנורא הזה, אִלי חובייקה (קצין הקישור בין הפלנגות לצה"ל וממובילי הטבח בסברה ושתילה), שהיה מין מרצח, פושע, שכל הזמן היה מתפאר: היום נחסל את זה ומחר נחסל את ההוא ומחרתיים נשתלט על הפלסטינים. הוא נראה לי חסר אמינות לחלוטין.

     

    אלוף (מיל') מאיר דגן ז"ל. "הטנקים לא יזוזו, זו פשוט תת־רמה"
    אלוף (מיל') מאיר דגן ז"ל. "הטנקים לא יזוזו, זו פשוט תת־רמה"

     

    "ניסיתי להתריע, אבל נתקלתי בחומה בצורה. המוסד הוביל את הקשר הזה, וכל ביקורת כלפיו נדחתה על הסף ונמחצה. אני זוכר שאפילו אשתי שמעה ממישהו שהכירה מהמוסד, אני לא רוצה לציין את השם, שהם היו מתים שאני כבר לא אתקיים, אם לא גרוע מזה, כי אני מעצבן אותם. גם בצמרת צה"ל האמינו שהפלנגות הם בעל ברית שיעשה בשבילנו את העבודה ויביא את השלום. ואז אולי הפלסטינים – לא שמעתי את זה באופן אישי, אבל ככה התרשמתי – יועברו מלבנון לירדן, וירדן תהיה המולדת החליפית של פלסטין. כל מיני רעיונות הבל".

     

    בשיחות סיפר לי גלעד על ביקוריו בלבנון בתקופה שלפני המלחמה ובמהלכה, ועל פגישותיו עם בכירי ההנהגה הנוצרית. "יום אחד מצאתי את עצמי מפליג ללבנון לפגישה עם כמיל שמעון (נשיא לבנון לשעבר), כשאני יושב עם פלנגיסט בסירת גומי מקרטעת שהתנדנדה מצד לצד. ברקע סטי"ל של חיל הים, שכנראה לא היה מתואם איתנו, וכל רגע אנחנו נתקעים. ואמרתי: 'זהו בדיוק המצב שלנו'.

     

    "הייתי עֵד לפגישה מדהימה בין באשיר לבין שרון. עד פסיבי, כי לא יכולתי לדבר שם. שרון אמר לו: 'הגיע הזמן שתעשה את המוטל עליך'. כלומר, תשנה את המציאות בלבנון. אני לא יודע עד לאיזה עומק הוא כיוון, אבל לפחות למדינה שחותמת איתנו הסכם שלום. ובאשיר, החצוף הזה, אמר לו: 'ג'נרל' – היה לו קול סופרן כזה – 'I can't do it. I want to be president of all Lebanese'. עד היום האחרון שבו אהיה צלול אני אזכור את זה. זה היה בשבילי כמו מכת חשמל. הוא בעצם אמר לשרון: 'כל התזות שלכם מופרכות'.

     

    טענות קשות במיוחד יש לו כלפי המוסד. "המוסד היו אחראים על הקשר והם היו צריכים להתריע. זה תפקידו של מודיעין, להתריע מפני סיכונים. אבל הם האמינו בקשר הזה. אני לא אשכח, זה כבר היה בזמן המלחמה, היינו בשלוחת המוסד מצפון לביירות ואחד מבכירי הארגון, שניהל את הקשר עם הפלנגות והיה מיודד עם באשיר, אומר לי: 'תראה איזה קשר מדהים יש לנו עם הפלנגות. אג"ם־מבצעים ביקשו שהפלנגות יפתחו באש לאורך הקו הירוק (הקו שהפריד בין מזרח ביירות למערבה), והם באמת פתחו באש תופת'. אני אומר לו, 'על מה אתה מדבר? אני לא שומע כלום’. כי טברג'ה, המקום שבו הייתה שלוחת המוסד, זה כמו עכו מול חיפה. לא יכול להיות שהייתה אש תופת ואתה לא שומע. אז בכיר המוסד אומר: 'אתה תמיד עוכר של הלבנונים, אתה אופוזיציונר'. אמרתי לו, 'אתה יודע מה? בוא נצא לחזית. אם אתה צודק, יכול להיות שלא נחזור משם. אני בטוח שנחזור משם בריאים ושלמים. הוא אמר, בוא נלך. הדיווח ששלחתי בעקבות הביקור היה כדלקמן: 'על פי דיווחי כוחותינו', כלומר, המוסד, 'אש תופת לפי בקשת אג"ם־מבצעים לאורך הקו הירוק. על פי המציאות בשטח, אש ספורדית לא מובנת. הסורים מהצד השני של הקו תמהו מה פשר האש המגוחכת שבה פתחו הפלנגות מולם, והם החליטו שזה אפילו לא מחייב תגובה'.

     

    עמוס גלעד. “בכיר המוסד הטיח בי: ‘אתה עוכר של הלבנונים, אופוזיציונר'"
    עמוס גלעד. “בכיר המוסד הטיח בי: ‘אתה עוכר של הלבנונים, אופוזיציונר'"

     

    "אחר כך היה מבצע יוצא מן הכלל שהתבקשתי לתאם, של הנחתת כוחות צה"ל מכביש ביירות־דמשק על הכוחות הסוריים שישבו בשטח ההררי שמדרום לכביש. לצורך המבצע הזה, שתוכנן בצה"ל, היה צריך להעביר כוחות דרך השטח הנוצרי. פתאום באשיר הגיע, עצר בחריקת בלמים, יצא אדום מהמכונית ואמר: 'אני לא אאפשר את כניסת צה"ל'. מדוע? 'כי אני רוצה להיות נשיא של כל הלבנונים'. אבל הוא קיבל מצה"ל פלוגת טיראנים, שזה טנקי שלל רוסיים. הוא קיבל אספקה. הוא קיבל את כל הסיוע מישראל. מה זאת אומרת הוא לא מרשה לצה"ל לתקוף אותם? היינו מנקנקים את הסורים. הם היו רקובים עד היסוד. ועצרו את המבצע. אני המלצתי שיעשו את המבצע, אבל זו הייתה המלצה של רב־סרן מול עמדה של בכיר במוסד. ביטול המבצע עלה לנו בכך שכשהגענו לכביש ביירות־דמשק בנחיתות קרקעית, הכוחות המיוחדים הסורים כבר היו שם והסבו לנו אבדות קשות".

     

    בתפקיד השוטר הרע

     

    גלעד חש באותם ימים בודד במערכה. בתוך הצבא, לא כל שכן במוסד, הוא כמעט לא זכה לאוזן קשבת. "היחיד שהייתי יכול לדבר איתו באמת היה אורי שגיא, אז תת־אלוף, רח"ט מבצעים. הוא היה מאוד חזק בתפקידו. אם יש מאה דרגות של עוצמה, אז אורי שגיא היה דרגה מאה. אז גם לא היה קיים עדיין התפקיד של ראש אגף מבצעים, כך שהוא היה בעצם ראש האגף, ותוסיף לזה את הרקע שלו כמפקד נערץ בגולני (אורי שגיא, לימים מפקד פיקוד הדרום, מפקד חילות השדה וראש אמ"ן, היה מח"ט גולני בשנים 76’־77’). איכשהו הוא היה מוכן להקשיב. הוא תמיד היה קובע לי פגישות בחמש בבוקר, אחרי שהלכתי לישון באחת בלילה. יום אחד באתי אליו ואמרתי לו: 'מה עושים כדי להציל את צה"ל ממלתעות האשליה הזאת?' ואז הוא אמר לי, 'מה אתה מציע?' אמרתי לו, 'בוא ניסע שנינו למטה הכללי של הפלנגות. אני אעביר להם בערבית מין הרצאה שתתחיל בפרק משעמם ביותר, אני אדאג שהוא יהיה משעמם, שייקרא ‘מאזני כוחות בלבנון’, וזה יהיה פתיח להטחת האשמות: אתם חסרי יכולת צבאית, אתם חסרי כישרון ואתם הולכים לגרור את צה"ל לאסון. אני צופה סערת רוחות. ואז אתה, הגנרל, תגיד להם: עמוס גלעד הוא רב־סרן צעיר וחמום מוח, ותגיד את אותם דברים רק בצורה פחות בוטה, כמו השוטר הטוב והשוטר הרע. העיקר שיבינו שאנחנו במסלול אסוני איתם'.

     

    אלוף (מיל') אורי שגיא. "היחיד שהקשיב לי"
    אלוף (מיל') אורי שגיא. "היחיד שהקשיב לי"

     

    "הגענו למטה הכללי של הפלנגות בקרנטינה, ליד נמל ביירות. קמתי והתחלתי הרצאה משעממת ביותר. הם כמעט נרדמו. ואז כמו קרשנדו, כמו בריאת העולם, התחלתי להרעים בקולי: 'אתם גרועים. אתם חסרי יכולת. אין לכם שום יכולת צבאית'. ואז, לתדהמתי המוחלטת, קם באשיר ג'ומייל, אדום כולו, והתחיל לצווח עליי ולצטט דברים שאמרתי עליהם בדיונים פנימיים סגורים במערכת הביטחון. מצד אחד, זה כבוד בשביל קצין בדרגת רב־סרן שמנהיג הפלנגות יודע מה הוא אומר, מצד שני, הבנתי שהיו מדווחים לו, ואני משוכנע שמי שדיווח זה המוסד. באשיר צווח וצרח. זה היה ממש מטריד. ואז אורי שגיא קם ואמר: 'טוב, הסגנון של עמוס לא מקובל עליי, אבל אני מציע לכם להקשיב למסרים הקשים שלו'".

     

    זו לא הייתה הפעם היחידה שאורי שגיא התייצב לצידו של גלעד מול הפלנגות. "יום אחד ליוויתי אותו בסיור לאורך כל הקו הירוק. היו שם צלפים, ובחלק מהמקומות היינו צריכים לזחול. שם ראיתי איך אנחנו תוקפים כל מיני מטרות דמיוניות שהפלנגות היו נותנים לנו, שזה היה בעצם חיסולי חשבונות. אורי שגיא הבין, כמוני, שהם חבורת שקרנים. ואז, באותו סיור, הם הזמינו אותנו לארוחת צהריים, אצלם ארוחה הייתה ארוחה, ואורי אמר להם: 'אני בא מגולני, אנחנו אוכלים סנדוויצ'ים בג'יפ תוך כדי תנועה. אין זמן לארוחות חגיגיות. שום דבר. אני רוצה רק תכלס'. הוא הרשים אותם, אבל כמובן שלא היה מקובל עליהם. אבל אלה היו קולות בודדים. הייתה תחושה שאף אחד לא רוצה להקשיב לאמת. והאמת הייתה ברורה.

     

    "אני זוכר גם פגישה פעם אצל באשיר. אגב, הוא לקח אותנו במכונית והוא טעה בדרך וכמעט נכנס למחסום סורי. יכולנו לגמור שם. הוא עצר איזה מאתיים מטר מהמחסום. בכל אופן, לפני הפגישה הוא קיבל מעטפה עם מסר ממישהו. על המעטפה היה כתוב BG, כמו בן־גוריון. באשיר ג'ומייל. הסורים הודיעו לו שאם הוא יעשה שלום עם ישראל, אשתו תהיה אלמנה. כך ששלום לא יהיה.

     

    "ואז באשיר נרצח. זאת הייתה פעולה סורית מבריקה. הם לקחו אדם שקראו לו חביב טאניוס שרתוני. הוא הופעל על ידי ה־PPS, שזו מפלגה נוצרית סורית לאומנית מאוד קיצונית, אנטי־ישראלית, שהופעלה על ידי המודיעין הסורי. הם פשוט פוצצו את הבניין שבאשיר שהה בו באותו זמן. ואז השמיעו ברדיו הלבנוני מוזיקה קלאסית והתחילו אצלנו הערכות אם הוא חי או לא. אמרתי למפקדים שלי שאם באשיר חי, היינו שומעים אותו מדבר. אם יש רק מוזיקה קלאסית והודעות מרגיעות, זאת אומרת שהוא לא חי. ובאמת, התברר שהוא לא חי. ואז צה"ל החליט להיכנס למבצע בביירות".

     

    גלעד נקרא אז אל המפקד שלו, אורן שחור, לימים מתאם פעולות הממשלה בשטחים בדרגת אלוף. "שחור היה אז אלוף־משנה, מפקד הזירה. הוא אמר לי: 'אני ממנה אותך לנציג אמ"ן בשטח'. אמרתי לו, 'אבל אין לי מה לעשות בשטח כי אין שם מחבלים’. אז הוא אמר לי: 'זה לא משנה. אתה נציגנו. נקודה. זו פקודה. סע לשם'.

     

    "הגעתי לבח"א 27, בסיס חיל האוויר בנתב"ג. היום קצת קשה להאמין, אבל היה קו סדיר של מטוסי הרקולס מנתב"ג לנמל התעופה של ביירות. אמרתי להם: 'באתי, אני צריך לטוס לביירות'. אפילו לא שאלו מי שלח אותי. עליתי על המטוס. נחתנו כעבור פחות משעה. בביירות פגשתי במקרה את מאיר דגן ז"ל. הוא היה אז מח"ט 188. 'מה אתה עושה פה?' הוא שאל. אמרתי לו: 'אני נציג אמ"ן במבצע שהולך לקרות'. אז דגן אומר לי, 'בוא, אני אקל עליך'. לקח אותי להרים, איפה שהייתה המפקדה. אלה הרים ששימשו בדרך כלל כרקע לסרטי האהבה הלבנוניים. נוף מדהים. החפ"ק ישב בווילה של איזה כווייתי לשעבר. הגעתי לשם. אני פותח את הדלת. יושב שם סגן קמ"ן הפיקוד. שכחתי את שמו. הוא אומר לי: 'אוי ואבוי, רק אתה חסר פה. אתה זה צרות. תשב בחוץ. לא רוצה שתיכנס'. ואז הגיע אלוף הפיקוד, אמיר דרורי ז"ל, אחד מהלוחמים והמפקדים המהוללים בצה"ל. הוא בדיוק עבר שם יחד עם קמ"ן הפיקוד, אלוף־משנה משה צוריך. למען הדיוק, דרורי כתב אחר כך שהוא מעולם לא ראה אותי ושהוא לא דיבר עם רבי־סרנים. הוא באמת לא דיבר איתי. מי שדיבר איתי היה צוריך, שאמר לי: 'תשמע, יש לנו רעיון גאוני. אנחנו מכניסים את הפלנגות לטפל בטרוריסטים הפלסטינים במחנות סברה ושתילה. מדוע לסכן חיילי צה"ל?' לכאורה, רעיון מבריק. אבל אני הזדעקתי במלוא גרוני, כולי נרעש: 'אתם משוגעים? הפלנגות זה אלי חבייקה. זה יוביל לטבח. אין סיכוי שלא יהיה טבח. אני גם לא בטוח שיש שם מחבלים. זה נשים וילדים שיירצחו שם". האלוף דרורי הסתכל עליי ולא אמר מילה. ועוד פעם צעקתי. ואז האלוף אותת לצוריך שצריכים ללכת, והם הלכו. בעדות שלי בוועדת כהן סיפרתי על השיחה הזאת.

     

    אלוף (מיל') אמיר דרורי ז"ל. "הביט בי ולא אמר מילה"
    אלוף (מיל') אמיר דרורי ז"ל. "הביט בי ולא אמר מילה"

     

    "שעה או שעתיים אחרי זה אני שומע שסגן קמ"ן הפיקוד חוזר על דיווח שהוא קיבל, על טבח במחנות. בדיעבד התברר לי מקמ"ן האוגדה שהייתה אחראית על הגזרה, שעד כה חוסלו 300 איש, כולל נשים וילדים. הרגשתי כאילו אש בוערת לי במוח. התחושה שלי הייתה נוראה. הבנתי שמה שאמרתי לאלוף לא הותיר שום רושם.

     

    "החלטתי לטלפן ולדווח את זה למנמ"ת, מרכז המודיעין שעובד 24/7 ושואב דיווחים מכל קהילת המודיעין. דיברתי עם אחד הקצינים במשמרת ואמרתי לו: ‘תשמע, יש לי דיווח רגיש מאוד על פי מהותו, לא על פי סיווגו, מסוג הידיעות שמעניינות את ראש אמ"ן ואת עוזר ראש אמ"ן למחקר — השם הקודם של תפקיד רח"ט מחקר. זה דיווח ראשוני'. כלומר: אולי הדיווח נכון, אולי הוא לא נכון, אבל אני מוצא חשיבות לומר אותו. דיווחתי על הטבח ואמרתי לו: 'טפל בזה על פי החשיבות'. אחרי חצי שעה, שלושת־רבעי שעה, צילצלתי לשאול אם זה טופל כמו שצריך. הוא אישר לי שכן. רק בדיעבד התברר שהוא לא עשה את זה.

     

    "לצערי, הדרג המדיני לא קיבל את התמונה הנכונה. שלא לדבר על ראש הממשלה בגין, שבאמת אני מעריך אותו כדמות היסטורית עילאית, אבל במקרה הזה הוא נפל בפח. הוא קיבל דיווחים על כל מיני קרבות שהסורים יוזמים כדי לשחוט את הפלנגות בעיר זחלה. אני טענתי – אז, לא בדיעבד – שהשלטון הסורי העלאווי, שהוא מיעוט בארצו, ראה בפלנגות מיעוט כמוהו, והייתה ברית מיעוטים דווקא נגד הסונים ונגד השיעים. הסורים בשום פנים ואופן לא רצו לשחוט את הנוצרים. אילו היו מחליטים לשחוט אותם, הרמה הצבאית של הפלנגות הייתה כל כך נמוכה, שהסורים בצעידת תס"ח, תרגילי סדר, עם בגדי א', היו מסוגלים לכבוש כל שטח. וכל הדיווחים הדרמטיים האלה הועברו דרך המוסד ישר לבגין, שהחוש המוסרי הגבוה שלו דחף אותו לסייע לנוצרים כדי למנוע את השחיטה. זה הכל היה רמאויות והונאה של הפלנגות, שהפילו אותנו בפח. אגב, בדיוק כמו שנפלנו בפח עם ערפאת, שהייתה סביבו איזו הילה רומנטית שלא קשורה למציאות".

     

    למחרת סופח גלעד לשב"כ. "מבחינה מקצועית הייתי מאוד מרוצה. השב"כ עשו בלבנון עבודה כמו שהשב"כ – שהוא ארגון שיטתי, כמעט מדעי – יודע לעשות. פגשנו אישה אחת באזור ביירות, באזור המחנות. היא אמרה: 'סלבוני'. כלומר, צלבו אותי. אמרתי, 'מה?' בהתחלה לא הבנתי. 'צלבו אותי'. חשבתי, בטח זו טעות שלי בהבנת הערבית. התברר שהפלנגות חתכו אותה בחזה כדי שזה ייראה כמו צלב. בקיצור, חבורה נוראה שסיבכה אותנו. ואני מדגיש: ישראל לא ביצעה את הטבח ואין לה שום אחריות ישירה על ערבים שרוצחים ערבים. צה"ל לא עוסק ברצח, כל זה עלילות דם מתועבות. אבל אחריות עקיפה יש”.

     

    טנקים ישראליים בביירות, 1982 . “צה"ל לא עוסק ברצח, זו עלילת דם מתועבת"
    טנקים ישראליים בביירות, 1982 . “צה"ל לא עוסק ברצח, זו עלילת דם מתועבת"

     

    לדווח על הכחולים

     

    זמן קצר לאחר מכן זומן גלעד לתחקיר אצל ראש אמ"ן, האלוף יהושע שגיא, וקצין המודיעין הראשי, תא"ל צבי שילר. שני קצינים בכירים שיכולים היו לחרוץ את גורלו. "הם היו אנשים מפחידים. לא אורי שגיא אלא יהושע שגיא, שייבדל לחיים ארוכים, וצבי שילר, זכרו לברכה. האווירה הייתה קשה. אני רב־סרן. כשהייתי אלוף הבנתי מה זה רב־סרן מול אלוף. זה כמו נמלה שהולכת על הקיר. אתה יכול למחוץ אותה. אבל אז לא הבנתי את זה. הם אומרים לי, 'מה עשית שם בביירות?' אני אומר, 'מה זה מה עשיתי? הייתי נציג שלכם'. אוקיי. שאלו אותי שאלות. וזו הייתה הפסיקה של ראש אמ"ן: 'אתה תהיה מודל חינוכי לאיך קצין מודיעין לא עובד. אני מדגיש, לא עובד'. ואני, בקול רועד לחלוטין ודי מבועת, אומר לו: 'חשבתי שעשיתי עבודה מצוינת'. אז ראש אמ"ן אומר לי: 'אתה דיווחת על הכחול. כחול זה כוחותינו. המודיעין מדווח על האויב. מה אתה מדווח על כוחותינו?' הוא נזף בי".

     

    אלוף (מיל') יהושע שגיא. "הרגשתי מולו כמו נמלה"
    אלוף (מיל') יהושע שגיא. "הרגשתי מולו כמו נמלה"

     

    אני מבין שהכחולים זה הפלנגות.

     

    "שאלתי אותו מי זה הכחולים. הוא אומר לי, 'הפלנגות'. אמרתי לו, 'סליחה, זה לא צה"ל. הפלנגות בעיניי זה יריב ואויב שאנחנו צריכים לכסות אותו. תראה איך הוא סיבך אותנו'. ויהושע שגיא אומר לי: 'אתה לא מבין'. כלומר, לא מבין ברמה שאני לא כשיר לא רק להיות קצין מודיעין, אלא אפילו חייל פשוט. הוא כל כך כעס, שקשה לתאר את זה.

     

    "גימגמתי בקול רועד שאני מתעקש שפעלתי נכון. והוא אומר לי: 'אני קובע פה. אני ראש אמ"ן. זאת קביעת ראש אמ"ן. אתה מודל לאיך קצין מודיעין לא עובד'. הוא הוקיע אותי. הטיל בי קלון. הקלון הזה היה גומר אותי. לדעתי הייתי אמור לסיים כרב־סרן בתנאים מחפירים. אבל הטבח בסברה ושתילה הצית את ההפגנות בארץ ובעקבות זאת הוקמה ועדת כהן, שנועדה לתת מענה לתחושת התסכול הנוראה.

     

    בראש הוועדה ישב נשיא בית המשפט העליון דאז, יצחק כהן, ולצידו השופט אהרן ברק והאלוף במילואים יונה אפרת. אוספי העדויות של הוועדה היו דורית ביניש, לימים פרקליטת המדינה ונשיאת בית המשפט העליון, עדנה ארבל, לימים פרקליטת המדינה ושופטת העליון, וקצין המשטרה אלכס איש־שלום, לימים ניצב, ראש אגף החקירות. "האנשים הכי רציניים", אומר גלעד. "וכל האנשים שהופיעו בפני הוועדה היו מיוצגים על ידי מיטב עורכי הדין של ישראל. ראש אמ"ן היה מיוצג על ידי פרופ' דוד ליבאי, לימים שר המשפטים, ופרופ' יובל לוי, שגם הוא בעל מוניטין. המוסד יוצג על ידי עו"ד אמנון גולדנברג, מעורכי הדין החשובים בארץ".

     

    בשלב הראשון זומנת להעיד בפני אוספי החומר.

     

    “אני בתמימותי, בדיעבד אני חושב שהייתי ממש טיפש, שאלתי את סגן הפרקליט הצבאי הראשי – הפצ"ר עצמו לא היה, אז שאלתי את סגנו, אילן שיף: 'תגיד, מה אני צריך לעשות?' אילן אמר לי, ‘תגיד את האמת’. שזה נשמע הגיוני. אילן הוא אדם מאוד מרשים והוא גם מאוד ישר. אז החלטתי להגיד את האמת, את כל האמת ורק את האמת. הייתי כל כך לחוץ באותם ימים. כל שבועיים הסתבכתי עם משטרת התנועה באיזו עבירת תנועה שעשיתי בהיסח דעת. פעם ניידת רדפה אחריי. בחיים לא היה לי, חוץ מעבירות חניה, שום חיכוך עם המשטרה. הגעתי לבית המשפט לתעבורה בחיפה. הכל מתוך לחץ".

     

    פעמיים הופיע גלעד בפני ועדת כהן. "בפעם השנייה לא הצלחתי להוציא משפט אחד רצוף מהפה שלי. עמדתי שם וגימגמתי. כי כל כך פחדתי. בעדות השנייה עורכי הדין של יהושע שגיא התנפלו עליי בצורה אכזרית. השופט אהרן ברק, בדרכו המיוחדת, אמר להם: 'אדוני סוטה מקו החקירה העיקרי'. ובמילים אחרות, תשמרו על הגינות. אבל נקטו קו מאוד ברוטלי. אין לי טענות אליהם בדיעבד, כי זה התפקיד שלהם".

     

    איך זה בא לביטוי, הקו הברוטלי?

     

    "אמרו לי: 'מה אתה מבלבל את המוח? אז מה היית עושה אחרת? מה, זה לא נכון להכניס את הפלנגות?' עניתי להם ביושר: 'לולא הכרתי את הפלנגות, הייתי מכניס אותם למחנות הפליטים. מאחר שהכרתי אותם וידעתי שהם יכולים רק להביא צרות, חשבתי שאסור להכניס אותם. אני בכלל נגד הקשר איתם'. וככה נמשכה העדות שוב ושוב ושוב. היה ראש מחלקת ביטחון שדה, מרוב טראומה אני לא זוכר את שמו, הוא אמר לי: 'אני דורש לקבל את העדות שלך מראש לבדיקה לצורכי ביטחון שדה'. הכוונה למה שהעברתי לאוספי החומר. הייתי בהלם. אתה מופיע בפני שני שופטי בית המשפט העליון פלוס אלוף. ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה על פי חוק. איזה בדיקת ביטחון שדה? הוא אמר לי, 'אם לא תגיש את זה, אנחנו נאסור אותך. אז אפשר היה לאסור רב־סרן ל־15 ימים. איים עליי בכל מיני איומים. אמרתי לו: 'אוקיי, אני מוכן להגיש לך את העדות, העניין הוא שאני לא כותב דברים. הכל אצלי בראש. אם אתה יכול לשאוב את זה מהמוח שלי, אני מוכן לתת לך קשר עם המוח שלי. דבר שני, ברשותך אני רוצה לדווח על זה למרכז הוועדה, השופט דוד ברטוב'. ברטוב, זכרו לברכה, שהלך לעולמו השנה, היה איש מאוד חזק. אח של חיים ישראלי ז"ל (עוזרם המיתולוגי של שרי הביטחון לדורותיהם – ש"ש). הוא שמע שאני רוצה לדווח לברטוב, נבהל וירד ממני".

     

    לחשב מסלול מחדש

     

    דו"ח ועדת כהן היה נקודת המפנה מבחינתו של גלעד. הוועדה הטילה אחריות כבדה על ראש אמ"ן אלוף יהושע שגיא והמליצה על פיטוריו. שגיא נאלץ לפרוש, והאלוף אהוד ברק מונה במקומו לראש אגף המודיעין. "ברק ביקש ממני להיות העוזר שלו. פתאום כל היחס אליי במערכת השתנה. הלקח שלי מזה הוא להיות צנוע, לעולם לא להיות יהיר. תמיד יכול להתרחש מהפך. אני הגעתי משאול תחתיות לפסגה, למרות שהדרגה שלי הייתה אותה דרגה. והאירוע הזה היה בשבילי חוויה מלמדת מהמעלה הראשונה, שנשענה על שיפוט מודיעיני־מקצועי של הפלנגות, שראיתי בהם אויב. למה אויב? כי הערכתי שהם יסבכו את צה"ל באסון. מה שאכן קרה".

     

    איך המוסד הצליח לשכנע את הוועדה שהוא לא אחראי להסתבכות הזאת? הרי הם אלה שהיו אחראים על הקשר עם הפלנגות.

     

    "הם פשוט נתנו שם הופעה מתוחכמת. הודו כאילו באחריותם, אבל נתנו להבין שהאחריות הדרמטית מונחת על כתפי הדרג המדיני, שרון. אולי בגין. ומצד שני, הם לא ניסו להתחכם, בניגוד ליהושע שגיא, שהתחכם. אמרו לו: 'הנה, אתה יושב פה, בדיון הזה והזה, בזמן המלחמה, ואתה לא מעיר דבר'. אז הוא אומר, 'כן, בדיוק יצאתי לשירותים'. אילו הייתי חבר בוועדה, הייתי מטיל על המוסד אחריות כבדה ומלאה, עד כדי מסקנות אישיות מפליגות. למען יראו וייראו ואפילו למען ילמדו את זה בקהילת המודיעין ככשל מודיעיני מחפיר. כי המוסד הוא גוף מודיעיני. ועדת אגרנט קבעה שלמוסד יש אחריות מקבילה לאמ"ן בתחום ההערכה. אמ"ן הוא המעריך הלאומי, אבל המוסד כפוף לראש הממשלה והוא גוף מאוד חזק. למוסד הייתה ב־1982, תשע שנים אחרי מלחמת יום כיפור, אחריות להתריע, והוא לא מילא אותה".

     

    בוא נדבר על הלקחים האקטואליים של מלחמת לבנון הראשונה. למשל, שישראל לא יכולה לשנות משטרים ולהמליך מלכים.

     

    "הלקח הראשון רלוונטי עכשיו בהקשר של אסד. אנשים אומרים: 'בואו נפיל אותו, נחליף את המשטר בסוריה’. זה מה שהרוסים עשו בצ'צ'ניה. שלחו את הצבא, החריבו את עיר הבירה, הרגו את כל המחבלים ומינו שליט שמסייע להם. וזה עובד. אבל אנחנו לא רוסיה. הם מוכשרים בתחומים האלה, אנחנו לא. ואנחנו גם דמוקרטיה, שקיימת בה ביקורת ציבורית חריפה ונוקבת. האם הצלחנו לכונן את השלטון הרצוי לנו אצל הפלסטינים ביהודה ושומרון ובעזה? היו בזמנו אגודות הכפרים (ניסיון כושל שעשתה ישראל בתקופתו של שרון כשר ביטחון למנות את מוכתרי הכפרים לנציגי הפלסטינים במקום אש”ף – ש"ש). לכאורה רעיון מבריק. אבל זה לא עבד. בדיוק כמו שנכשלנו עם הפלנגות. לעומת זאת יש לנו יכולת אחרת, שהוכחנו אותה בשנים האחרונות – לפתח קשרי אמון וביטחון עם מדינות ערב שהיו גרועות אויבותינו.

     

    "הלקח השני: כשאתה מתחבר לגורם במרחב שעלול לסבך את ישראל, אתה חייב להפעיל מודיעין אובייקטיבי שירגיש חופשי להציג לך את ההערכות שלו, גם אם הן לא מקובלות עליך. היו הרבה מאוד אנשים שהבינו שההתחברות לפלנגות היא מסוכנת, אבל לא העזו להגיד את דעתם.

     

    "אחת הדוגמאות הקשות היא הסכם אוסלו, שנרקם ללא ידיעת אמ"ן. ההסתרה הייתה כל כך גדולה, שמקסם השווא והשקר הזה עלה לנו באלף הרוגים. אני אומר בפירוש: ערפאת התכוון למרחץ דמים, אלא אם כן היו מקבלים את תפיסת השלום שלו, שגם היא נועדה לחסל אותנו בסופו של דבר. לא יכול להיות שעושים הסכם שלום היסטורי כזה מבלי שהמודיעין מלווה את זה כשופט אובייקטיבי. אנשי המודיעין הם כמו שופטים. הם מסיקים מסקנות על פי הראיות שמונחות לפניהם. זה לא אומר שהם תמיד צודקים. זה לא אומר שהם לא מועדים לטעויות. בשביל זה יש הערכת מודיעין ויש הערכת מצב. הערכת המודיעין מבוססת על מיטב השיפוט של קצין המודיעין את המידע שברשותו. הוא אומר מה האויב יכול לעשות ומה הוא רוצה לעשות. הערכת המצב היא של הקברניט, שמחליט מה עושים או לא עושים. הוא לא חייב לקבל את הערכת המודיעין, הוא יכול לדחות אותה, אבל חובתו לשמוע אותה. במדינה דמוקרטית הדרג המדיני מחליט. אם הקברניט לא מקבל את הערכת המודיעין, זו זכותו. ההיסטוריה תשפוט והבוחר ישפוט. אבל להתעלם מהמודיעין זהו פשע שלא יתואר.

     

    "וכאן אנחנו מגיעים ללקח השלישי. יש שני עקרונות יסוד במודיעין: יכולות וכוונות. זה חל גם על שותפים, לא רק על אויב. אם הפלנגות הם שותפים, צריך היה לערוך בדיקה איכותית של היכולות שלהם. אני אמרתי בזמן אמת שאין להם יכולות. אבל את זה היו צריכים להגיד ראשי קהילת המודיעין. אני מאמין שיהושע שגיא הבין את זה היטב, אבל לא הציף את זה כלפי מעלה. המודיעין חייב להיות אמיץ מספיק כדי להגיד לקברניט את דעתו, גם אם הקברניט לא אוהב את זה. וזה לא קל, כי הקברניטים האלה קובעים את עתידך. הדבר השני הוא הכוונות של היריב, האויב. ויריב זה גם שותף מפוקפק כמו הפלנגות. שלא לדבר על הפלסטינים תחת ערפאת.

     

    "והלקח הרביעי הוא שאתה חייב תמיד לסמן לעצמך נקודות שבהן אתה חוזר בך מול מבחן המציאות. היו לנו הרבה הזדמנויות להבין שהפלנגות מוליכים אותנו שולל ולחשב מסלול מחדש. למרבה הצער והכאב, זה לא קרה".

     

    את תגובתו של האלוף (מיל') יהושע שגיא לא ניתן היה להשיג.

     


    פרסום ראשון: 24.05.18 , 00:54
    yed660100