"כשהייתי ילד בן 11, איפשהו בשנות ה־50, נערך כנס של חטיבת הראל של הפלמ"ח בקריית ענבים. בבית הוריי הייתה אז התרגשות גדולה. אני זוכר את הרעד הקל בקול שלהם כשאמרו, 'ארינקה, אנחנו נוסעים לקריית ענבים'. ואכן, מלאי תחושת חגיגיות נסענו באוטובוסים מאורגנים. הופיעה שם להקת הצ'יזבטרון, ויצחק רבין, מפקד חטיבת הראל, נאם. לא הבנתי הרבה, אבל ראיתי את העיניים הנוצצות של הוריי. קלטתי כמה ההתחככות הזו חשובה להם. ההורים שלי היו ממקימי קבוצת חולדה, חלוצים שהגיעו מפולין בעלייה החמישית. אבי היה בהגנה, אבל בכל זאת הם הרגישו תמיד אלו ש'באו משם', ולמרות העברית שדבקו בה, לאמא שלי הייתה ר' מתגלגלת וזרה שלא נתנה לשכוח, ועבורם הפלמ"חניק היה המודל של 'היהודי החדש'. הם קידשו את המושג הזה. היה ברור לגמרי שהם חלק מהמהפכה הציונית, הם מרדו בבית אבא, בעברם הגלותי, ובדיעבד אני גם מבין את המשמעות של הרגע הזה".
הזיכרון הזה, מבחינתו של ד"ר אריק כרמון, הוא זיכרון מפתח שליווה אותו לאורך לילות רבים שבהם כתב בשנה האחרונה את הספר "לדבר ציונות — מדינה ודת במאבק קיומי" (הוצאת "ידיעות ספרים"). כרמון (75), היסטוריון, הוא המייסד וראש המכון הישראלי לדמוקרטיה לשעבר, המכהן כיום כיו"ר הוועד המנהל של בית לוחמי הגטאות. בספרו הוא מנסה להבין איך קרה שהציבור החילוני דמוקרטי־ליברלי בישראל הלך ונחלש עם השנים, בזמן ש"מהפכת הנגד הדתית" הלכה והתחזקה. מראה עיניהם הנוצצות של הוריו, ששרים בר' מתגלגלת "מסביב יהום הסער", צץ שוב ושוב לנגד עיניו, בעיקר באותם פרקים בספר שעוסקים במה שהוא מכנה "המהפכה החילונית" של דור החלוצים, זו שגררה בעקבותיה את "מהפכת הנגד הדתית" שהולכת ומתעצמת בשנים האחרונות.
"בספר אני מנסה להבין", אומר כרמון, "את החולשות של התשתית החילונית, ומה בתשתית החילונית שלנו איפשר את ההתעצמות של מהפכת הנגד הדתית. למה במהפכת הנגד הזו הם גוברים עלינו. אני מצביע על כמה סיבות. אחת החשובות בהן זה הניתוק החד שלנו, החברה החילונית, מן העבר שלה. אבותינו, בני דור החלוצים, רצו לבנות את 'היהודי החדש', ולדידם הישראליות והעבריות אמורות היו להביס את ה'יידישקייט'. בכך הם ניתקו את הדור שלנו מן העבר, מן השורשים התרבותיים שלנו, והחלישו אותנו כחברה חילונית דמוקרטית. האבות שלנו מנעו מאיתנו לקחת את התכנים היהודיים ולתת להם אלטרנטיבות. מול זה האורתודוקסיה הדתית יכולה הייתה להתחזק. הם ניצחו אותנו כי המהפכה החילונית של הורינו הייתה פגומה. הסיפור של ההורים שלי והבית שבו צמחתי מבטא את התהליך הזה, את המרידה הזו של דור המייסדים כנגד מה שהיה טבוע בזהות שלהם. לכן בחרתי לפתוח את הספר שלי במשפט 'אני מחזיק עצמי אחד מבניה של המהפכה הציונית אשר שורשי זהותו נותקו מעברו'".
מונופול על היהדות
קראו את ההקדמה לספר
על גבי כריכת הספר מצויר חבל שעומד להיקרע. רק סיבים מועטים מחברים בין שני קצותיו, במשל למצבה של החברה הישראלית. "מכל השסעים הרבים שמפצלים את החברה", טוען כרמון בספרו, הקונפליקט בין "הדמוקרטיה המערבית החילונית" לבין "האורתודוקסיה היהודית בגרסתה הלאומית" — הוא החמור והמסוכן מכולם.
אתה אומר בספר שדור החלוצים בעצם אשם גם הוא בעובדה שבמאבק בין הדמוקרטיה החילונית לאורתודוקסיה הדתית, הדתיים מנצחים.
"אני יכול להבין מה היה המניע האידיאולוגי והפסיכולוגי של הדור של אבי לשלילת הגולה. אבל מה קרה בפועל? כשהם יצרו את הנתק ביני ובין בית סבא, הם בעצם ניתקו אותי מן השורשים שלי ומיסודות התרבות שלי. פה נוצר ואקום שאיפשר כניסה של תכנים דתיים בפרשנות שהמדינה נתנה לה לגיטימציה. אנחנו חיים היום במציאות שבה לאורתודוקסיה יש מונופול על הגדרת היהודיות".
בספר, שהוא עיוני בעיקרו, שזורים קטעים אוטוביוגרפיים. כבן להורים חלוצים שמשפחתם נספתה בשואה, גדל בבית שעדיין היה בו קמצוץ "יידישקייט", אבל לא הצליח להנחיל אותו לילדיו. הוא שירת בצנחנים וחברו הטוב, סא"ל שאול שלו ז"ל, נהרג במלחמת יום כיפור, בנו הצעיר לחם במלחמת לבנון, והוא עצמו הקים את המכון הישראלי לדמוקרטיה ובילה שעות ארוכות בוויכוחים ודיונים שספק אם הובילו לאיזשהו מקום. אבל הוויכוחים הארוכים הללו ועבודות המחקר שעשה בארץ ובעולם, הובילו אותו למסקנה ש"שני הנרטיבים, הנרטיב הציוני החילוני והנרטיב הציוני הדתי, נמצאים במסלול התנגשות. ההתנגשות הזאת גם משליכה על היחס שלנו לערבים. אפשר להגיד בהכללה, כי האופן שבו יהודי דתי תופס את יהדותו גורם לו להסתכל בצורה סטריאוטיפית על הערבי. האופן שבו יהודי דתי תופס את יהדותו גורם עוול לשליש מהעולים מיהודי ברית המועצות לשעבר".
וזו לדעתך הבעיה המרכזית המאיימת עלינו?
"מלחמות תרבות שהדת היא מוטיב בהן, בסופו של דבר מביאות לאסונות כבדים. כל הצדדים משלמים בהן מחיר כבד".
לצד ההתעצמות הדתית אתה מדבר על הסדקים בחברה החילונית, על מוקדי החולשה שלה.
"אני מצביע על כמה דברים מאוד בסיסיים. למשל, העובדה שהעם היהודי לא נתנסה באחריות לריבונות פוליטית. הוא היה עם שחי בגלות, אין לו ניסיון בניהול מדינה. אחת ההשלכות לכך היא חוסר ההבנה לגבי אורחות הדמוקרטיה, בתור משטר הבנוי על הגנה על זכויות האדם בכלל וזכויות המיעוטים בפרט. יש לנו עדות לכך מן הימים האלה בניסיונות לפגוע בבית המשפט העליון. שרת המשפטים והמובילים האחרים את הניסיון לחבל במעמדו של בית המשפט העליון, לוקים באי־הבנה בסיסית של הדמוקרטיה".
כרמון טוען שנקודת מפנה חשובה התרחשה ב־1967. "מלחמת ששת הימים נתפסה כאילו הייתה זו 'אצבע אלוהים'. זה הצית את העידן המשיחי. פה התחילה תפנית שבה המנהיגות של הציונות הדתית החלה להוביל לכיוון המשיחי. 19 שנים מפרידות בין הקמת המדינה לבין ששת הימים. בפרק הזמן הזה התגבשו תנאי הבסיס להתפרצות הגעשית שבאה בעקבות המלחמה".
אתה כותב שאחרי 1967 שטחי הארץ הופכים להיות תשמיש קדושה.
"כן, כשמתחיל תהליך אוסלו, מבחינתם, המדינה מתחילה לוותר על מה שניתן לה מידי שמיים. קיבלנו את זה מאלוהים וזהו זה. זה לנצח".
"כהן ולא נביא"
אחד האשמים העיקריים שאליהם מפנה כרמון זרקור בספר הוא ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון. "אף אחד לא ייקח מבן־גוריון את הקמת המדינה, את ביסוס הצבא, את בניית המסגרות הפורמליות. אבל לצד זה הוא התנגד לכינון חוקה. מהבחינה הזו בן־גוריון היה כהן ולא נביא. הוא הוביל אבל לא היה דמות ערכית שתבין את המשמעויות של איך יוצרים מטלאים־טלאים של עם, חברה ומדינה עם מוסדות דמוקרטיים איתניים. הוא היה זה שנתן מונופול לאורתודוקסיה. הוא לא איפשר את הרב־תרבותיות. במהלך היובל הראשון למדינה בנינו כאן 'חומרה' בלתי רגילה: צבא חזק, מוסדות, תשתית כלכלית. אבל היובל השני, כך חשבתי בשנות ה־90, חייב להיות מוקדש ל'תוכנה', לשאלה איך יוצרים אינטגרציה, איך במציאות של השסעים בחברה אנחנו בונים את הגשרים. והנה, היובל השני למדינת ישראל נפתח ברצח רבין. שלושת הכדורים שירה בן העוולה יגאל עמיר כוונו לליבת הדמוקרטיה. יגאל עמיר החזיק באקדח, מי שהכשיר אותו זה רובד שלם של רבנים שדחפו את המצוות ההלכתיות אל תוך הכרעה דמוקרטית של העם. בשנתיים־שלוש האחרונות אני משמש יועץ לסרט שנמצא עכשיו בשלבי הפקה על יגאל עמיר. החזרתי להם את התסריט שלוש פעמים ואמרתי, 'אתם לא מציגים מספיק את המעורבות של רבנים'".
ההשפעה הזאת של הרבנים ניכרת גם היום?
"היום, שפת השנאה שאת שומעת, מתחברת לאותם יסודות שהובילו לרצח רבין".
אתה תוהה בספר מה היה קורה אם רבין לא היה נרצח.
בשנת 1994 ביקשתי לזמן במכון לדמוקרטיה פורום משותף של ראשי שלושת הרשויות, ראש הממשלה, יושב ראש הכנסת ונשיא בית המשפט העליון, לדון בשאלה איך מנהלים דמוקרטיה בלי חוקה. ראש הממשלה רבין ויושב ראש הכנסת שבח וייס הסכימו. מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון, השיב כי אין זה ראוי שנשיא ביהמ"ש העליון יישב לדיון כזה עם פוליטיקאים, אבל הציע לזמן לפורום הזה נשיא לשעבר. הוא גם הזכיר לנו בחיוך, שהוא מסיים את הקדנציה באוגוסט 1995. היינו אמורים לקבוע מועד לדיון הזה ב־6 בנובמבר 1995. ביום הזה התקיימה ההלוויה של רבין ז"ל. בדיעבד, אני מניח שאם המפגש הזה היה מתקיים, הרבה דברים שאנחנו רואים היום מול מערכת המשפט לא היו מתרחשים. לבטח, אם רבין היה ראש הממשלה, פסקת ההתגברות לא הייתה יכולה לקרות. אגב, גם עם בגין זה לא היה קורה".
איך אתה רואה את המאמצים מימין להעביר את פסקת ההתגברות?
"העובדה שזה קיבל את התנופה שקיבל, והפסיביות שבה הציבור מקבל את זה, זה ביטוי לחוסר הבנה בסיסי של המשמעויות הכי בסיסיות של מה זה דמוקרטיה. פסקת ההתגברות לא קיימת באף דמוקרטיה יציבה בעולם. המקום היחיד זה קנדה, ושם יזמו את פסקת ההתגברות לגבי עניין קונקרטי ובקושי השתמשו בה. אין דבר כזה בשום מקום, כי בכל מקום ברור לגמרי שתפקידו של בית המשפט העליון הוא לראות אם חקיקה מסוימת מתיישבת עם הערכים הבסיסיים של חברה דמוקרטית, לבחון את החוקתיות של חוקים, ואם חוק נתפס כבלתי חוקתי, כנוגד זכויות אדם, לפסול אותו. כך שומרים על הדמוקרטיה לדורות. הסיבה שבנט ושקד דוחפים את פסקת ההתגברות היא פוליטית. זה ניסיון לאגוף את נתניהו מימין. שרת המשפטים נוגסת ביסודות ובאושיות של הדמוקרטיה שלנו. הבית היהודי, מפלגה שיש לה פחות מ־7% מהקולות של הבוחרים, מובילה מהלכים שחותרים תחת הדמוקרטיה. זה מראה עד כמה אנחנו חיים במציאות פוליטית מרוסקת".
אתה טוען שוב ושוב שהחבל הציוני נפרם. מה עושים כדי שהחבל לא ייקרע?
"העיקרון הראשון של הדמוקרטיה הוא עקרון ההכלה, המקפל בתוכו גם את עקרון הסובלנות. אנחנו חברה מאוד מפוצלת, שבה כל קבוצה עושה דמוניזציה של השונה. מתרחשים כאן תהליכי עומק שמעמיקים את השסעים, ונתניהו הוא האחראי הראשון במעלה לכך. ההסתה שבאה מראשי המדינה והשסעים יוצרים איום אמיתי. מה שמעניין את הפוליטיקאים, ולא רק ראש הממשלה, זה קודם כל ההישרדות האישית, לא טובת המדינה, וזה מכלה כל חלקה טובה. אני לא רואה את המשבר שיוציא את האנשים לרחובות. האויב הגדול של השינוי הנדרש הוא המצב הכלכלי הטוב. זה כמו לחץ דם גבוה, לא רואים את הסימנים המאיימים. ההצלחות של ה'חומרה' משבשות את היכולת שלנו להמשיך לבנות את ה'תוכנה'. אני מוכרח להגיד לך שבחגיגות ה־70 חשתי מיאוס. הוויכוח הקטנוני על הנאום של ראש הממשלה באחד הטקסים הכי חשובים שיש לנו, הניסיון לכפות תכנים בידי קומיסרית תרבות, אלה דברים שלא היו אף פעם. הישראליות האקטואלית באה לידי ביטוי באירועים המביכים בטקס בהר הרצל, ששיקפו את התחמון, המרמה, הכחש, ליבוי השנאה והעמקת הפירוד".
יש גם נקודה אופטימית לסיום?
"היסוד לאיזושהי אופטימיות נובע בכל זאת מכך שהציונות הדתית כקבוצה היא לא מונוליטית. יש בציונות הדתית כוחות ליברליים. בשנים האחרונות אפשר לראות ממש רעידת אדמה טקטונית לגבי מספר הבנות הדתיות שמתגייסות למרות מה שאומרים להן הרבנים. זה מעיד על פתיחות, וזה נותן תקווה שיש כוחות שאפשר יהיה לחבור אליהם".
