האדמה בוכה

האדמה הזו, האדמה שעליה ובגללה מתנהל הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים – האדמה הזו הופכת לקורבן של הסכסוך. שדות החיטה עולים בלהבות, שמורת מכתש בארי הירוקה הופכת ברגע לשחורה משחור, בעמק יזרעאל ובמטעים בשומרון נאבקים חקלאים מול ונדליזם והרס. הארץ הטובה, ארץ זבת חלב ודבש, בוכה – וזעקתה לא נשמעת.

עבור החקלאים, שעוד שומרים על אחד המקצועות העתיקים בעולם, חוסר ודאות הוא חלק בלתי נפרד ממשלח היד. הטכנולוגיה והקדמה לא פטרו אותם מהתלות בחסדי שמיים, פשוטו כמשמעו - ברוחות ובגשמים, בסערה או בשרב. הם האחרונים שמייחסים משמעות אמיתית לעונות השנה או לתחזית שבסוף המהדורה. והנה, מי שזרעו בדמעה לא זוכים לקצור ברינה - לא בגלל איתני הטבע, אלא בגלל מאבק עתיק אחר, בגלל חבלת בני אנוש.

נהרות של דם נשפכו פה בשל סכסוך בלתי נגמר. אנו הורגלנו, כמה נורא לחשוב על כך, לאובדן חיי אדם - החיים על חרבנו הפכו למציאות שאין כמעט איש שמתקומם נגדה, ומעטים עוד פחות מעזים לחלום על מציאות אחרת, מציאות שבה שתי חברות חפצות חיים מתקיימות זו לצד זו. לכן, כששריפות משתוללות בשדות ותבואה הופכת לפחם, קשה להתרגש - כל עוד לא מדובר בעוד ילד, בעוד משפחה, מה לנו כי נלין? מוטב לו לטרור שיכלה עצמו בעצים ובאבנים.

אבל האדישות הזו היא מלכודת. כפי שהחיים על החרב הפכו לשגרה, וכפי שהורים חדלו להבטיח לילדיהם שיגדלו אל עולם ללא צבא, כך גם אדמה פצועה והרוסה הפכה לחלק מהנוף. והנפש מתחספסת. השבר העדין, מול עץ עקור שכבר לא ייתן את פריו או מול תבואה שאבדה רגע לפני הקציר - השבר הזה נעלם. כל שנותר לנו הוא מבט מיואש, חוסר אונים, אוזלת יד.

אלפיים שנה היינו בגלות, ללא ארץ וללא אדמה. התרבות היהודית התפתחה במנותק ממקורותיה. מצוות התלויות בארץ ובקרקע - כמו שמיטה, לקט, שִכחה ופאה - כמעט ואבדו. הן הפכו לשמועה רחוקה בלבד. שיבת ציון הייתה בראש ובראשונה שיבה אל הקרקע, אל הביצות ואל הרגבים. ערכו של הקשר שבין אדם לאדמה ניעור, והונף על נס הציונות. פלא ממש, שזכינו לצפות בו עין בעין. ולכן, הפגיעה בארץ באופן בוטה כל כך, שורף כל כך, היא פגיעה בבטן הרכה.

הביטו בתמונה של מכתש בארי השרוף. אל תסיטו את המבט. אל תאטמו את לבכם. תנו מקום לזעקתה של האדמה הפצועה.