בשבת האחרונה, בדיוק לפני שבוע, עמדה דניאל פרנקל על פודיום המנצחים באתונה, וקיבלה את מדליית הכסף בקפיצה לגובה, שהשיגה בתחרות בינלאומית. ספורטאיות אחרות היו אולי שמחות על ההישג: 1.80 מ', אבל עבור פרנקל, שיאנית ישראל שדורגה בעבר במקום הרביעי בעולם, עם תוצאה של 1.94 מ', זו הייתה רק תחנת ביניים.
"כשעמדתי על הפודיום", היא שיחזרה השבוע בתל־אביב, "הרגשתי שאני בדרך הנכונה. 1.80 מ' זה אמנם הגובה שפעם הייתי מתחילה בו את הקפיצה, מה שאומר שיש לי עוד דרך ארוכה למעלה. ספורט זה כיף ואני אוהבת להתאמן, אבל לא הייתי מבזבזת את זמני, בטח לא בשביל 1.80 מ', אם לא הייתי חושבת שיש לאן לשאוף".
האמת היא שההישג הגדול של פרנקל אינו נמדד במספרים, אלא בעצם ההשתתפות המוצלחת. אחרי שנפצעה קשה מאוד באימון ב־2011, חזרה להתאמן ונפצעה שוב ב־2013 היו רבים שהספידו אותה. כדי לשרוד במקצוע הקפיצה לגובה החליפה את רגל הניתור — משמאל לימין. וגם על זה היה לרבים מה להגיד.
"כשאמרתי לפני שלוש שנים שאני אקפוץ מהרגל השנייה, רבים הוציאו אותי מהתוכניות האולימפיות", היא משחזרת. "לא יו"רים ומנכ"לים מהאיגוד, אלא אנשי מקצוע מהתחום. אבל אני החלטתי שאני מקבצת סביבי רק את מי שמאמין בי. ורק להם הקשבתי, ואת כל השאר שכחתי. אני טובה בהכחשה. בעלי אמר לי: 'אם תתרכזי באלה שאומרים שלא תצליחי, את לא תצליחי. את צריכה להקיף את עצמך רק במי שמאמין בך'. הרופא שניתח אותי בפעם השנייה אמר: 'מההיכרות שלי איתך, את תעשי את זה".
אבל זה היה לפני שלוש שנים. "האימונים היו קשים, עד שנראה שזה בלתי אפשרי, וגם המאמן שלי לא האמין. אבל מה שטוב באתלטיקה בפרט ובספורט בכלל, זה שתמיד יש לך עוד תחרות ועוד יום. בכל שנה שיפרתי את השיא ברגל ימין וזה נתן לי מוטיבציה להמשיך. אמרתי: 'בשנה שבה לא אשתפר, אפרוש'. אבל בכל שנה השתפרתי בשלושה ס"מ. התחלתי לקפוץ ברגל ימין ביוני 2016 וקפצתי 1.70 מ’. ב־2017 כבר עברתי 1.73 מ’. והשנה כבר קפצתי 1.80 מ’. אצל ספורטאים יש אימרה כזו, שצריך לעשות כעשרת אלפים קפיצות כדי שהגוף יבין".
פרנקל ("תכתבי פרנקל־בריינר"), 30, נולדה וגדלה בתל־אביב, הצעירה מבין שלוש אחיות. אביה יוסף, שנפטר השנה, היה כדורסלן בקבוצת בית"ר תל־אביב, מתאגרף וקופץ לגובה שזכה במקום השני בתחרות שבה אריק איינשטיין זכה במקום הראשון. אמה, שושנה, סומנה כאתלטית מבטיחה על ידי עמיצור שפירא ז”ל, שהיה המאמן של אסתר רוט־שחמורוב. אלא שבדיוק אחרי פגישת הגישוש שפירא נרצח באולימפיאדת מינכן, ושושנה הפכה למורה לחינוך גופני.
"הבית שבו גדלתי", אומרת פרנקל, "היה בית של ספורט. האופי הזה של ווינריות והחתירה למטרה, זה משהו שאתה מקבל בחינוך". כילדה היא זוכרת את עצמה הולכת לשלל חוגים: התעמלות קרקע, שחייה, כדורעף, נגינה על פסנתר. בגיל 14 בחרה להתמקד בבלט. יום אחד, בעת לימודיה בכיתת הספורט של תיכון ליידי דייויס, קפצה לגובה כמו כולם וניתרה מעל 1.57 מ'. היא לא ידעה אז, אבל מישהו מאוד חשוב צפה בה מן הצד: המאמן אנטולי שפרן. פרנקל המשיכה בחייה: הייתה בצופים והתגייסה לקורס מש"קיות חינוך וידיעת הארץ. באמצע הקורס, כשהיא כבר נושקת לגיל 19, המבוגר במושגי ספורט, קיבלה טלפון לא צפוי. על הקו היה שפרן. "הוא זכר אותי מהתיכון, אמר שיש אליפות ישראל לבוגרים בקפיצה לגובה, ושאל אם אני מעוניינת להגיע. 'את יכולה לקחת מדליה בנשים', ניסה לשכנע. אמרתי לו שזה לא נשמע לי מעניין. אבל שיתפתי את החברות מהקורס והייתה לי תמיכה אדירה. אמרו: ‘זה מגניב’. יצאתי ליומיים ולקחתי מקום שלישי באליפות ישראל לבוגרות, בלי להתאמן. הגובה היה 1.60 והמנצחת קפצה 1.73. אני זוכרת את עצמי יושבת על הפודיום ואומרת: 'בוא’נה, אני פשוט טובה, אני יכולה להיות אלופת ישראל'. זו הייתה כמו הארה. ראיתי שזה בהישג יד ושאם אני אתאמן קצת אני אקפוץ גבוה".
היא הפסיקה עם הבלט וקיבלה מעמד של ספורטאית פעילה. באותה תקופה, היא מספרת, לא כולם היו שותפים לדעתו של שפרן על המטאורית החדשה. "עד היום גם הוא מודה", היא צוחקת, "שכל מה שהוא חשב עליי היה שאני אעבור את רף ה־1.80 מ’ וזהו. שנה אחר כך קפצתי 1.69, אחרי שנתיים 1.7. אחרי עוד שלוש שנים 1.81, וב־2011 זה כבר היה 1.94 מ’. רק אז הוא חשב שאוכל לקפוץ שני מטרים".
מול הטובות בעולם
התחרות העולמית הראשונה שבה ייצגה את ישראל היתה ב־2009: אליפות אירופה עד גיל 23. אבל האליפות המשמעותית יותר מבחינתה הגיעה שנה אחר כך, בברצלונה. "התחריתי מול הקופצות הטובות בעולם", היא משחזרת. "נשים שהייתי מסתכלת עליהן ביו־טיוב ופתאום אני נגדן. באותה תחרות עשיתי 1.92 מ’ שקבע שיא ישראלי. לא אשכח עיתונאי שאמר אז: 'דניאל פרנקל עשתה את השיא שלה בעונה הזו ולא תשחזר אותו שוב'. זה נתן לי המון מוטיבציה. אני אוהבת כשאומרים לי שאני לא יכולה לעשות משהו".
העתיד נראה ורוד. והאולימפיאדה בלונדון ב־2012 הייתה קרובה מתמיד. אלא שאז הגיע דצמבר השחור ב־2011 והרס את התכנונים. "הייתי במחנה אימונים במוסקבה לקראת האולימפיאדה ועשיתי תרגיל משוכות. עצרתי והסתובבתי על רגל ישרה שהייתה רגל שמאל, הרגל המנתרת שלי. התוצאה הייתה שסובבתי את הברך, קרעתי את הרצועה הצולבת הקדמית ואת המיניסקוס הפנימי".
מה המשמעות של זה?
"שהברך לא יציבה וקשה לשים עליה עומס. זה לא מחלים לבד. צריך ניתוח. אחרי חודש נכנסתי לניתוח קשה וכואב, שבדיעבד לא צלח. המשכתי להתאמן, אבל אחרי שלושה חודשים ראיתי שאני לא יכולה להאיץ את השיקום והבנתי שהלכה לי האולימפיאדה. זה היה קשה אבל הבנתי שכדאי להקריב את האולימפיאדה בלונדון כדי שלאולימפיאדה הבאה אכנס בריאה. כשאמרו לי שקרעתי את הרצועה עמדתי מחוץ לחדר של הרופא וכבר אז הבנתי שהשיקום יהיה ארוך. יכולתי לשקוע בצער שלי שהלכה האולימפיאדה או להמשיך קדימה ולהסתכל על אליפות העולם של 2013. קראתי על ספורטאים וספורטאיות ברחבי העולם שהשתקמו בחצי שנה והצליחו להגיע לרמות הגבוהות. לי היו שבעה חודשים. הייתי צריכה להחליט איפה אני רוצה להיות".
פרנקל חזרה למסלול האימונים, אבל בפברואר 2013 נפצעה שנית. "זה היה בתחרות של איגוד האתלטיקה של מכבי תל־אביב. שמתי את הרגל וניסיתי לנתר, הברך הייתה לא יציבה ונפלתי על המזרן. כולם צפו בי, כולל ההורים. אני זוכרת שכולם באו אליי ודיברו איתי, אבל אני כבר ידעתי שקרעתי את הרצועה. מכל אותן 20 דקות של נסיעה לבית החולים, אני זוכרת רק את השקט במכונית. וכל הזמן אמרתי בלב, 'איך זה קרה לי שוב?'" את הניתוח השני עברה בחו"ל.
"עשיתי ממש תחקיר והלכתי למנתח הבכיר בעולם בנושא רצועות. יום אחרי הניתוח כבר עשיתי פיזיותרפיה, דאגו לי לאוכל, לתוכנית אימונים". הניתוח, שעלה 30 אלף דולר, מומן על ידי המדינה. גם אגודות הספורט עזרו. אבל רק אחרי שנה, ב־2014, התחילה להתאמן שוב, עדיין על רגל שמאל.
האולימפיאדה הייתה ב־2016 ולך היו פחות משנתיים. מתי הבנת שגם האולימפיאדה הזו חמקה לך?
"כשהרגשתי שאני לא בטוחה בברך ואני לא יכולה להגיע בראש נקי לתחרות. בתחרות את רוצה להיות נקייה מכל פחד, ואחרי שני ניתוחים זה יותר קשה. זה לא רק פסיכולוגי. קפצתי כמה פעמים וקיוויתי שהפעם הברך תרגיש בטוחה יותר ושאני אתרגל. באוקטובר 2015 החלטתי להחליף רגל ניתור, משמאל לימין. כשהמאמן ראה את התוצאה הוא אמר: 'לדעתי את יכולה לנתר על ימין, אם תרצי'".
היא מספרת שהתגובות לא היו פשוטות. "היה מאמן שאמר שהוא לא מאמין שזה יצליח. היה מישהו אחר שאמר שזה בלתי אפשרי. אחרים אמרו שאני מבזבזת את הזמן, שצריך לתמוך בבנות צעירות שמגיעות ולא בי, כי סיימתי את הקריירה. הכי העליב אותי שהיה מישהו שאמר: 'לפי דעתי המקצועית, בחיים לא תצליחי לעשות את זה'. ואני חשבתי לעצמי: מי אתה שתגיד לי את זה? בגלל שהוספת את המילה ‘מקצועית’ לדעתך, זה כאילו גורם לך להישמע אמין יותר?"
ואיפה הוא היום?
"אוכל את הכובע. פגשתי אותו. הוא הצטרף לברכות על התוצאה האחרונה, עם כל יתר המברכים".
ומה דעתך על ההערה שצריך להשקיע בצעירות? זה נשמע די הגיוני.
"צריך להשקיע בבחורות צעירות, אבל גם בבוגרות. הרבה עוזבות את המקצוע אחרי הצבא כי אין מספיק השקעה. זה לא כמו בארה"ב, שאתה מקבל מלגות. אם הייתה תמיכה כלכלית גדולה יותר, הן היו נשארות".
אולי יש לך "נאחס אולימפיאדות"?
"אני לא מאמינה בנאחס. כשהרגע שלי יגיע, הוא יגיע. יש לי עוד אולימפיאדה, נראה מה יהיה איתה. מאולימפיאדה לאולימפיאדה אני משתפרת. באולימפיאדה הראשונה אמרתי, ‘אני אתאמן הכי חזק’ ונפצעתי. בשנייה החלפתי את הרגל המנתרת. אבל לא התאמנתי מספיק ולא הגעתי, בגלל שלא עברתי את הרף. באולימפיאדה הבאה אני בונה את זה מבחינתי במהלך מחושב, ושומרת על עצמי יותר. המטרה שלי להגיע לשיא שלי ב־2020 וכמובן לקפוץ יותר מ־1.94 מ’. השיא העולמי מ־87' עדיין עומד על 2.09 מ’".
הילדים יחכו קצת
פרנקל יודעת שקריירת ספורט היא עניין של גיל ומכינה את הקרקע לקריירה נוספת. כבר ב־2010 קיבלה הצעה למלגת לימודי משפטים באוניברסיטת אילינוי. "אבל בדיוק אז עשיתי את השיא הישראלי בברצלונה. ומה, לנסוע למאמן שאני לא מכירה, במקום להמשיך לייצג את ישראל? וגם הכרתי את בעלי, ואמרו לי שבכל מקרה אם אלמד שם אצטרך לעשות השלמות לחוק הישראלי". בסופו של דבר בחרה בלימודי משפטים ומינהל עסקים בבינתחומי בהרצליה, שאותם סיימה ב־2016. את ההתמחות עשתה בבית משפט השלום בתל־אביב. את מבחני הלשכה דחתה לדצמבר.
אנשים זיהו אותך בבית המשפט?
"כן", היא מחייכת. "התפדחתי. לא ידעתי איך להגיב. השאלה הנפוצה: ‘את לא הקופצת לגובה? אני מכיר אותך, את ספורטאית, מה את עושה פה?’ או: ‘אין כסף בספורט, אה?’ שמחתי שזוכרים אותי, אבל השאלות לפעמים היו לא במקום. למה לא פרשתי אחרי הפציעה? זו השאלה הכי מטופשת בעולם. בארה"ב אף פעם לא שאלו אותי אם אני רוצה לפרוש. בארץ אוהבים לשאול. למה את לא ממשיכה בחיים, למה את לא מקימה משפחה, ילדים, קריירה. למה אני לא עוסקת במשפט וספורט. עניתי שאני עדיין לא יודעת. אני רוצה להשפיע על הספורט בישראל, אולי מנקודת מבט רגולטיבית".
מה באמת עם ילדים?
"אם הדברים היו נראים אחרת, והייתי אחרי מדליה אולימפית, הייתי חושבת על לעשות ילדים. אבל החיים דינמיים, ואני רוצה להביא ילדים כשאני בשלה אליהם ומוכנה אליהם. מבחינתי, אם זה לדחות בשנתיים, זו לא דחייה נורא מסיבית. בכל מקרה, אחרי האולימפיאדה של 2020 אני מתכוונת להרחיב את המשפחה, כי אפילו אם ארצה להמשיך לאולימפיאדה הבאה, יהיה לי זמן לחזור".
בעלה, עודד בריינר, בן 35, מהנדס תוכנה, בעל חברה משלו. הם הכירו במסיבת פורים בפלורנטין ב־2009 ונישאו לפני שנה. זמן קצר אחרי החתונה נפטר אביה, ואם יש רגע שבו רועד קולה, זה הרגע שהיא מדברת עליו.
"לא היה אימון שהוא לא היה מתקשר ושואל: ‘נו, כמה קפצת היום?’ בין אם קפצתי לגובה, רצתי, או הרמתי משקולות. 'אני תמיד מאמין שתעשי את זה', זה עוד משפט שלו. היה לו מקום קבוע על הטריבונה ותמיד, כולל בתחרות האחרונה, אני מסתכלת לשם, כי אני רגילה לראות אותו יושב. ממנו לקחתי את ההרגל למצוא סיפוק בכל מה שאני עושה. חשוב לי גם לציין את האנשים שתומכים ומטפלים בי: אחותי הבכורה והעיתונאית בילי, שתמיד הסתכלתי עליה בהערצה. היא תמיד היתה שם לתמוך ולהרים אותי גם כאשר חשבתי שהכל אבוד. חשוב לי גם לציין את האנשים שמטפלים בי: שי שלו, ד"ר רוברט כהן, טל זיו, אדם בדיר ואחותי מיקי שהיא פיזיותרפיסטית. אם לא הם, לא הייתי מצליחה".
שני אימונים ביום
מאז שסיימה את ההתמחות, שגרת יומה כוללת שני אימונים ביום, כל אחד בן שעתיים, עם משקולות וחדר כושר. היא מתחרה הרבה, ועד סוף יולי רשומה לארבע תחרויות. ואז, היא מבטיחה, תיכנס לחדר ולא תצא עד בחינות הלשכה. למרות המראה השרירי והדקיק, היא מעידה על עצמה שהיא אוכלת הכל — במידה. "אני לא מונעת מעצמי שוקולד, אבל לא חפיסה. גם לא אוכל את כל המלאווח או הג'חנון. אבל בסופו של דבר, אתה צריך ליהנות מהחיים". בזמן שנותר לה היא מעניקה הרצאות בבתי ספר ברחבי הארץ מטעם ארגון אתנה המקדם ספורט נשי בישראל, שבהן היא מספרת את סיפורה האישי.
מה ילדים שואלים אותך?
"אם אין לי כאבי גב. זו השאלה הראשונה. תמיד חושבים שאני לא ישראלית שגדלה פה, וחשוב לי להפריך את זה. ההרצאות האלה מאוד חשובות, כי לי לא היה אותן. בתקופה שלי לא היו מודלים נשיים של ספורטאיות. מה שטוב באתנה זה שיש שם היום מגוון של ספורטאיות שמרצות ומהוות מודל לחיקוי. זה נותן המון תקווה לבנות שרוצות להצטיין בספורט. לצערי, לאתלטיקה חסר שיווק חזק. ג'ודו מאוד פופולרי בגלל המדליות, התעמלות אמנותית הולכת טוב בגלל האסתטיקה. בקפיצה לגובה יש הרבה קסם. יש בה רגע, שהוא כמו לרחף. השנייה הזו באוויר, שבה את יודעת שפגעת נכון. זה הכי קרוב ללעוף, זה הרגע שאפשר לשחרר, בניגוד לענפים אחרים, שבהם צריך להחזיק עד הסוף".
מה העצה המנצחת שלך?
"הכל עניין של נחישות. כל השאר כבר יגיע".
את מדמיינת את הרגעים של האולימפיאדה?
"גיליתי שבכל פעם שאני מדמיינת זה מתפספס, אז אני מנסה שלא. לפעמים בורח לי, ואני מדמיינת את עצמי עושה את קפיצת הניצחון ושרה את ההמנון, ונחה. אני מכוונת למקום הראשון ואני מהמרת שהוא יהיה 2 מטר".
באולימפיאדה תהיי בת 32. את מאמינה שיהיה לך סיכוי מול בחורה בת 22?
"בטח. דווקא הפציעה גרמה לי לרצות יותר, להעריך יותר. אני זוכרת את עצמי בת 22. הניסיון עושה את שלו. הסיכוי שלי מולן הוא יותר מנטלי. סטטיסטית, רוב האלופות האולימפיות היו מעל גיל 30. כי קפיצה לגובה זה מקצוע טכני ומנטלי, ועם הגיל אתה רק נהיה יותר טוב".
בדרכה מעלה/ אבינעם פורת
כשדניאל פרנקל ניתרה ל־ר 1.80 מ' — גובה סביר ברמה הבינונית בעולם — אוהדי האתלטיקה התקשו להחליט כיצד להתייחס לתוצאה. מצד אחד, הייתה תחושת הערכה אדירה על ההשראה בהצלחה להתרומם ממצוקת היכולת אחרי קריעת רצועת הברך ברגל הקופצת שלה. לעומת זאת, הם לא שכחו שבשיאה הייתה על סף כניסה למועדון הקופצות לגובה הבכירות בתבל, עם "פוטנציאל ל־ 2.00 מ'", כפי שהוגדרה אז. תוצאת השיא הישראלי שלה — 1.94 מ’, לפני פציעתה ב־ 2011 — הייתה שווה מיקום גבוה בגמר המקצוע באולימפיאדת ריו 2016.
אחרי שנפגעה ברצועת הברך, ועברה שני ניתוחים שלא הביאו מרפא ספורטיבי, רבים טענו שחבל על הזמן שלה ושל מאמנה, אנטולי שפרן. היו שאפילו ריחמו עליה. היחידה שלא ריחמה על עצמה הייתה דניאל עצמה.
אם אסתר שחמורוב־רוט היא האתלטית הגדולה ביותר שנולדה בישראל, עם מגוון תכונות ליכולות בינלאומיות — דניאל פרר נקל היא השנייה בדירוג האתלטיות תוצרת הארץ. אלא שהחלפת רגל הניתור שהתרגלה אליה, היא כמעט לידה מחדש, במונחי ספורט, עם צורך בסנכרון ותיאום בין כל המיומנויות החדשות. פרנקל ידעה שתידרש להרבה שנים רזות, רחוקות מהכותרות, כדי לשחזר את ההצלחה ברגל שמאל, אם הדבר אפשרי. אבל האופטימיות נשמרה, בזכות החוזק הפיזי והמנטלי שלה.
האישה הראשונה בישראל שעברה 1.90 מ', הגובה שמהווה כניסה לרמות הגבוהות, תפסה את פרינציפ הקפיצה ברגל השנייה ועברה 1.80 מ'. שלושה ימים אחר כך, בקלתיאה שביוון, היא שוב קפצה לאותו גובה וסיפקה הוכחת יציבות.
אז נכון, עדיין אי־אפשר להבטיח שפרנקל תשתתף באולימפיאדת טוקיו ב־ 2020 . דרוש זמן, והקריטריון להופיע בה יהיה כנראה 1.93 מ'. אם לא תהיה טוקיו, תוכל להגיע לאולימפיאדה ב־ 2024.
בכל מקרה, בוועד האולימפי עוקבים אחריה. "הלוואי שתגיע כבר בקרוב לרמה הזו", אומר גילי לוסטיג, מנכ"ל הוועד. שלוש שנים, בצעירותה, נדרשו לפרנקל להגיע ל־ 1.81 מ' בניתור ברגל שמאל. שלוש שנים בפרק ב' נדרשו לה להגיע ל־ 1.80 מ'
בניתור ברגל ימין. לטעמי, יש לה תקווה לחזור למעלה.
