מדי בוקר יורד יורם טהרלב לאחד מבתי הקפה בכיכר המדינה בתל אביב כדי ליהנות מקפה ועיתון. לדבריו, "זה הרגל בן עשרות שנים שמזכיר לי את נערותי בקיבוץ יגור. גם שם נכנסתי לחדר האוכל כדי לדפדף בעיתון הבוקר. ההבדל הוא שכיום אני מסתפק ברפרוף בעמודי החדשות ומתרכז בתשבצי היגיון. הם, וגם משחק שחמט יומי במחשב, מול שחקנים עלומים מכל רחבי העולם, עוזרים לי לחדד את הזיכרון. זה חיוני בגילי".
קשה להאמין שאתה כבר בן 80.
"וארבעה חודשים. חגגתי בחוג המשפחה, זה מספיק".
משפחתו כוללת את בתיה, רעייתו השלישית, שתי בנותיו מנישואיו למשוררת נורית זרחי (אראלה, כתבת "מנטה" ורוני, ציירת) שני ילדיו מאשתו השנייה לינדה, שנפטרה לפני שבע שנים "מהמחלה שממנה מתים" (מיכל, מעצבת תכשיטים ודניאל, מפתח אפליקציות), פלוס שבעה נכדים ושני נינים. "לנין הטרי, שנולד לפני כחודשיים, קוראים אלישע. לנינה בת השנתיים וחצי קוראים נינה. לדעתי הוריה קראו לה כך מפני שחששו שמא לא אזכור את שמה".
מה ההבדל בין אבא, סבא וסבא־רבא?
"לגדל ילדים זה עול כבד, עבודה ללא סוף. כסבא, אתה מקבל את הנכדים לזמן קצוב, ובסוף הבילוי אומר 'שלום ולהתראות'. אם הנכדים הם הריבית, כפי שנהוג לומר, אז הנינים הם ריבית דריבית, רק הנאה. עם נכדתי נעמי, בת שנה וחצי, יש לי מפגש שבועי קבוע, מדי יום שישי היא מחכה לבואי. היא הזמינה אותי למסיבת יום העצמאות בגן שלה שבו שרו הרבה משיריי כמו 'הדגל שלי הוא כחול ולבן', 'המשפחה שלי', 'ארצנו הקטנטונת', 'הורה', ועוד ועוד. היא עוד לא מבינה שאלה שירים שסבא שלה כתב".
בימים אלה חוזרת למדפים סדרת "ברבאבא" (הוצאת קלסיקלטת), כשמה של סדרת הטלוויזיה המצוירת שדובבה גם לעברית וגידלה את ילדי שנות ה־80. טהרלב, שכתב לפסטיבל שירי הילדים את "ברבאבא", שהלחינה נורית הירש וביצעה ציפי שביט, חתום על התרגום הנוכחי.
"נכון", הוא אומר כמודה באשמה. "גם את זה עשיתי".
לא בחדווה?
"אחרי שאני אומר 'כן' אני משתדל לעשות כמיטב יכולתי, גם בחריזה וגם בהומור, אבל לא אגיד שזה מפעל חיי. בשנים האחרונות אני שקוע, רובי ככולי, במה שמכונה 'ספרים יהודיים'. עולם התורה דיבר אליי מאז ומתמיד, הבאתי אותו למצעד הפזמונים ב'מלאך מסולם יעקב', 'נח', 'יעלה ויבוא' ו'על כפיו יביא'. בספר 'מצע אישה מצע טוב' חרזתי סיפורים ארוטיים מהתנ"ך, ובשני הספרים שבאו אחריו - 'ואהבת' ו'שמע בני' - קיבצתי את מיטב העצות לחיים שנתנו חכמי ישראל לאורך הדורות. הם זכו לשבחים אפילו בעיתונות הדתית ונמצאים ברבבות בתים בישראל ובעולם".
שאפו!
"חכי. הספר שחולל מהפך בחיי היה 'וטהר ליבנו' שנולד די באקראי, לאחר שנתקלתי בספר 'שבט המוסר' שכתב רבי אליהו הכהן מאיזמיר במאה ה־17. בעקבות הקריאה בו כתבתי ספר סאטירי המכיל פירושים על ענייני מוסר של ימינו, שעוצב בתבנית של דפי גמרא, והיה לצנינים בעיני העדה החרדית. זומנתי לדין תורה בבד"ץ של העדה החרדית בבתי זופניק שבמאה שערים. פניתי לחבר שלי, עורך דין דתי, שבירר ומצא שבית הדין הזה עלול להטיל עליי עונש כבד - לשפוך עלי צואה רותחת".
אמאל'ה!
"הכנתי כתב הגנה מפורט על כל טענה שתעלה, הצטיידתי בחבר ירושלמי חסון שיודע להסתדר, והתייצבתי בפני שלושה אדמו"רים כבדי סבר. אב בית הדין סירב לשמוע את טיעוניי וקרא באוזניי את פסק הדין, שגם ניתן לי בכתב בחותמת בד"ץ. נאמר בו שחיללתי את 'שבט המוסר' באופן נורא ומבהיל ולכן עליי לשרוף את כל העותקים של ספריי ולבערם מן העולם".
עשית את זה?
"לא. המשפט שנערך לי עשה לספר יחסי ציבור מטורפים, הוא מכר ארבע מהדורות ולא נשאר לי אף עותק לשריפה. שמחתי למצוא את עצמי בחברה מכובדת מאוד של יהודים, כמו הרמב"ם, שהרבנים ציוו לשרוף את ספרו 'מורה נבוכים'. מאז הוצאתי לאור את 'שמחת תורה' ו'על ברכי אבות', ואני ממשיך. הפרשנות מרתקת אותי. היא דורשת ממני לנבור בשפה העברית, לאתר מילים טעונות בעלות כפל משמעות ולהמציא חידושים".
בחגיגות ה־70 למדינה טהרלב שמח לגלות ש"אתה לי ארץ" (ששרה ירדנה ארזי ללחן של נורית הירש) הוכתר בתור השיר האהוב ביותר. "שמחתי, אבל לא הופתעתי", הוא מדייק. "מיום שהוא יצא לרדיו הקהל קלט את הדואליות שיש בו, שיר אהבה לגבר שהוא גם שיר אהבה לארץ. ההפתעות היו כש'גבעת התחמושת' ו'הבלדה על יואל משה סלומון' הפכו לחלק משיעורי ההיסטוריה. בבחינת בגרות בהיסטוריה התלמידים התבקשו למפות בשירי 'הרצל' עובדות נכונות לצד עובדות לא נכונות. זה משמח כששירים הופכים לחומר לימוד".
אז למה יבש קולמוסך?
"לא יבש. לפני 30 שנה, אחרי קרוב לאלף פזמונים שכ־900 מהם מולחנים, החלטתי להפסיק, מפני שהמציאות השתנתה. לא מצאתי את עצמי בתעשייה החדשה שכוללת סוכנים ומפיקים וזמרים שכותבים לעצמם. התמימות אבדה. ההחלטה הראשונה שקיבלתי בחיי המקצועיים הייתה לכתוב פזמונים ולא שירה, כמו אבי, וההחלטה השנייה הייתה לעצור בשלב שבו הרגשתי שזה כבר לא בשבילי, ועם שתי ההחלטות אני שלם. כמה אנשים יחפשו כיום ספר שירה או פרוזה מהאייטיז? כלום וחצי, אבל את הפזמונים שלי ממשיכים לנגן ולשיר. 'אינך יכולה', לדוגמה, שהקליטו 'החלונות הגבוהים', הוא לא שיר חשוב במיוחד, אין לו מסר לאומה, אבל חמישים שנה אחרי הוא אחד השירים המושמעים ביותר בכל תחנות הרדיו. זה שכרי".
ואם נטע ברזילי תזמין ממך שיר?
"היא שרה את 'המלח שלי הוא המלאך שלי' כששירתה בלהקת חיל הים. בתוכנית טלוויזיה צולמנו כשאני עומד לידה ושר איתה".
אתה מחכה לפרס ישראל?
"ממש לא. פרופסור לכימיה שמקבל את פרס ישראל נגאל מאלמוניותו, פתאום הציבור מכיר את שמו. זה לא חל עליי. פרס ישראל לא יתרום דבר לחשיפת היצירה שלי".
כבר עשר שנים הוא מריץ את המופע "קום והתעלף בארץ" (כותרת משנה: "סטנדאפ לאינטליגנטים") כשלצידו הזמרת דלית כהנא ועופר כץ שעל הקלידים. "כשיצאנו לדרך קיוויתי להגיע לכמה שיותר אנשים בדיבור, כמו בכתיבה, ועד היום, כשאני מקבל את לוח ההופעות החודשי, אני מופתע מחדש. רוב ההופעות מכורות מראש למוסדות וארגונים, אנחנו מגיעים גם לבתים פרטיים, וגיליתי שהמפגש עם הקהל ממלא אותי באדרנלין. גם כשאני יוצא מהבית עייף, ההופעה ממלאת אותי בחיים. היתרון הנוסף של המופע הוא הצורך להגיב על אירועים אקטואליים. גם כשאני לא כותב אני כל הזמן עסוק בכתיבה, מוריד ומוסיף".
ציפור קטנה לחשה באוזניי שבתיה, אשתך השלישית, היא זו שמנהלת את היומן שלך.
"עזבי את ה'שלישית'. לפני חמש שנים הכרתי את בתיה קינן, גרושה פלוס שתיים, שעסקה בתקשורת. היא הייתה הדוברת של בית הנשיא בתקופת עזר ויצמן ונספחת תרבות בטורקיה ועוד ועוד, ומטבע הדברים הגיעה ל'בית סוקולוב'. ידיד משותף חשב שאנחנו עשויים להתאים. זכיתי ברעיה שמנהלת אותי מפני שאני לא מסוגל לנהל את עצמי. כשהיא מסירה מראשי את טרדות היומיום נשאר לי זמן למחשבות".
אתה חושב לפעמים על הסוף?
"המוות לא מפחיד, רק הייסורים וחוסר האונים. אני מרשה לעצמי להתנבא שבלוויה שלי ישירו את 'ההר הירוק כל ימות השנה' וזה בסדר, מבחינתי. ההר הירוק תמיד יהיה נוף ילדותי".
