yed300250
הכי מטוקבקות
    ג'ייד דייכס וויקס. “תמיד אומרים לי: ‘מה, אבל את לא נראית'. כאילו איך נראה בן אדם שההורים שלו היו נרקומנים שמתו ממנת יתר?"
    7 ימים • 06.06.2018
    לפעמים אני חושבת שאם היו לחיים שלי דלתות מסתובבות, הייתי יכולה להיות היום אמא לארבעה, מכורה לקראק, בלונדון
    סיפור חייה של ג'ייד דייכס וויקס נשמע כמו תסריט קיצוני בהרבה אפילו מהדרמה היומית "שלטון הצללים", שבה היא מככבת. הורים מכורים לסמים ולאלכוהול. ילדות בצל ניסיונות גמילה כושלים של אמה, שמתה ממנת יתר בדרום תל–אביב. התבגרות סוערת בקיבוץ. מפגשים קשים עם האב בלונדון, שביקש ממנה כסף לקנות סמים. עכשיו היא חושפת לראשונה את העבר המטלטל ומסבירה לאיתי סגל איך היא משתמשת בו כדי להפוך לשחקנית טובה יותר
    איתי סגל | צילום: עדי אורני

    ג’ייד דייכס וויקס כבר מוכנה היטב להבעת הפנים המשתנה מולה בבת אחת, כשהיא מתחילה לגולל בפני אנשים את סיפור חייה. סיפור לא ייאמן, קיצוני, שגם מוח יצירתי במיוחד לא היה מעלה בדעתו להמציא. אמא נרקומנית ואב אלכוהוליסט שמתו בטרם עת, ילדות קשה בקיבוץ של סבא וסבתא וחוויית נטישה מכאיבה שגם אחרי הרבה שנים קשה להכיל.

     

    בשנה האחרונה, מאז סיום לימודי המשחק, היא מתחילה לצבור קילומטרז' על המסך. היא שיחקה לצד יהודה לוי ב"המדרשה", ובימים אלה אפשר לראות אותה בתפקיד זיוי, היועצת הפרלמנטרית הדתייה של "שלטון הצללים" (ימים א’ עד ד’, ב־20:15, ב־HOT3 וב־HOT VOD). שני תפקידים בולטים, שמעידים על כישרון, קוליות וחן מהסוג שהמסך משווע לו. שני תפקידים שלא מרמזים ולו בקמצוץ על רסיס מהביוגרפיה הסוערת שדייכס וויקס מסתירה. זאת הפריבילגיה של שחקנים – לחיות חיים של אחרים – אבל אולי זאת הנטייה המתבקשת שלה כעת, לשחק עכשיו תפקידים הפוכים כל כך ממנה עצמה, מהחוויות המטורפות שהיו מנת חלקה כל חייה.

     

    כבר הרבה זמן היא רוצה לספר את הסיפור שלה. היא חולמת לכתוב תסריט או לשחק את אמה בווריאציה מסוימת. השנים האחרונות, בזכות טיפול ממושך ולימודי משחק אינטנסיביים, איפשרו לה לצלול אל הזיכרונות הקשים, המודחקים. במידה רבה הם גם מאפשרים לה להתמודד עם התגובות השונות, מבטי הרחמים והפליאה בכל פעם שהיא נדרשת לספר על עצמה. כמו שאף אחד לא מצפה מאיתנו לתשובה פרטנית על שאלת החולין מה נשמע, כך אף אחד מהאנשים החדשים בסביבתה של דייכס וויקס בתקופה האחרונה – שחקנים, מלהקים, במאים – לא ערוך למטענים של סיפור חייה, כשהוא שואל עליו באגביות.

     

    "אני כבר מתורגלת בזה", היא מחייכת, "וגם מוכנה לזה. האודישנים ל'שלטון הצללים' נמשכו חצי שנה. אף אחד לא ידע אז את הסיפור, עד שהתחילו החזרות. ישבתי עם הבמאי על אחת הסצנות של הדמות שלי עם ההורים שלה, והוא מתחיל לתת לי דוגמאות ואומר: 'כמו עם אבא שלך'. אמרתי לו: 'זה לא בדיוק מדבר אליי'. הוא שואל למה. אני מספרת. הבן אדם יושב בהלם. משהו בחזות שלי נראה מאוד רחוק משם. הרבה פעמים אומרים לי, אבל אבא שלך בטח טייס או רופא ואת בטח מהרצליה. אתה יודע, כולנו מתייגים כל הזמן. תמיד אומרים לי, מה, אבל את לא נראית. כאילו איך נראה בן אדם שההורים שלו היו נרקומנים שמתו ממנת יתר? זה תמיד נורא מפתיע אנשים. גם עם יהודה לוי יצא לי לדבר על זה בצילומים של 'המדרשה'. הוא היה בהלם. כולם תמיד בהלם. אני כבר לא מופתעת. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מנחמת אנשים, אומרת להם: 'זה בסדר, אפשר לדבר על זה'".

     

    דייכס וויקס.  “שנים התביישתי בסיפור חיי, עד שהחלטתי להוציא את כל מה שעברתי ולהפוך את כל הכיעור ליופי”
    דייכס וויקס. “שנים התביישתי בסיפור חיי, עד שהחלטתי להוציא את כל מה שעברתי ולהפוך את כל הכיעור ליופי”

     

    תחושה של לכלוך

     

    כדי לצלול אל תולדות חייה של דייכס וויקס ולהבין למה לא הייתה יכולה להיות שום דבר אחר חוץ משחקנית, צריך הרבה אוויר. היא נולדה לפני 28 שנים בקמדן, לונדון. אביה, ג'ון, היפי נוצרי, חי אז באנגליה; אמה, גילי, מפיקה בתחום המוזיקה, קיבוצניקית מהצפון, הגיעה לביקור והחליטה להישאר. הם הכירו במסיבה ומהר מאוד נכנסו לתמונה גם הסמים והאלכוהול. "ממה שהבנתי, היחסים שם היו קשים. הוא שתה בלי הפסקה, היא הייתה מכורה להרואין. היא הייתה תקופה מסוימת בגמילה, אבל מערכת היחסים שלהם הייתה מבוססת בעיקר על סמים והתמכרות. שניהם היו מכורים עוד לפני שנולדתי. למזלי, היא עשתה הפסקה בתקופת ההיריון".

     

    היחסים בין הוריה, כמו מצב בריאותם, הידרדרו עוד יותר בתקופה שאחרי לידת ג'ייד. "סבא וסבתא שלי הגיעו מישראל לבקר את אמא בתקופה ההיא ותיארו את הדירה שלהם כמאורת סמים כזאת. הם הציעו לאמא שלי לבוא איתי לארץ. היא באה לביקור, אבל חזרה מיד ללונדון. היא ניסתה לשקם את היחסים עם אבא שלי, אבל ברגע שהיא הבינה שזה בלתי אפשרי, החליטה לעזוב. היא אמרה לאבא שלי שהיא נוסעת לבקר את ההורים איתי ואז התקשרה אליו מישראל ואמרה לו שהיא לא חוזרת".

     

    בגיל שלוש ג'ייד ואמה מתמקמות בקיבוץ, סמוך לסבה וסבתה. מצבה של האם משתפר, היא מתחילה לעבוד בקיבוץ, והחלה בתהליך גמילה, "ואז הכל שוב התחיל להידרדר", מספרת ג'ייד. "אני לא חושבת שהבנתי שמשהו לא בסדר. בתור ילדה זה לא נראה לי כמו סיטואציה זרה לי. התרגלתי לחיות עם אמא מטושטשת. שלא זוכרת דברים. שפחות אפשר לסמוך עליה.

     

    עם אביה, כתינוקת. “בלימודי המשחק כששאלו אותי, 'את לא כועסת על ההורים שלך?' אמרתי שלא. אתה לא יכול לכעוס על מישהו שהוא לא נוכח. אתה רק רוצה שהוא יחזור"
    עם אביה, כתינוקת. “בלימודי המשחק כששאלו אותי, 'את לא כועסת על ההורים שלך?' אמרתי שלא. אתה לא יכול לכעוס על מישהו שהוא לא נוכח. אתה רק רוצה שהוא יחזור"

     

    "יש לי ממש זיכרון מגיל ארבע, שאני קמה בבוקר, באה אליה למיטה ומעירה אותה כי אני צריכה ללכת לגן. מתוך שינה היא אומרת לי, 'את לא צריכה. היום שבת. תראי טלוויזיה'. אני זוכרת שאמרתי לה, 'לא, יש גן'. התווכחנו על זה, ואז בסוף היא התעוררה ולקחה אותי לגן באיחור. שואלים אותי איך זה לגדול בצל התמכרות כזאת? זה מה שהכרתי".

     

    אחרי תקופה קצרה בקיבוץ עברה עם אמה לתל־אביב יחד עם מי שהיה אז בן זוגה של האם. הבית היה חדש, ההרגלים ישנים. "אז זה שוב הידרדר לסמים. הפעם זה הגיע לשיא. אני חושבת שאחרי התקופה הזו התחלתי להבין שיש לה בעיה. אני זוכרת את עצמי עם מלא כינים בשיער. ממש מתגרדת. זוכרת את עצמי מחכה לה שתבוא לאסוף אותי מהגן. זוכרת את המבטים של הגננות. אז לא הבנתי, היום אני יודעת להגיד שזה היה מבט עצוב.

     

    "עברתי סיטואציות לא פשוטות. דודה שלי סיפרה לי שהיא הבינה מהשכנה שלפעמים הייתי דופקת על הדלת ומבקשת אוכל. הבית כנראה כבר ממש לא תיפקד. באיזשהו שלב בן הזוג של אמא שלי עזב את הדירה ולא השאיר כלום, אפילו לא קומקום. אני זוכרת אותנו יושבות במטבח ואוכלות שוקולית מהקופסה. מוזר, אבל זה זכור לי דווקא כרגע כיפי עם אמא שלי".

     

    מתי מישהו מסביבך מבין את חומרת המצב ולוקח פיקוד?

     

    עם אמה כתינוקת. “בלימודי המשחק כששאלו אותי, 'את לא כועסת על ההורים שלך?' אמרתי שלא. אתה לא יכול לכעוס על מישהו שהוא לא נוכח. אתה רק רוצה שהוא יחזור"
    עם אמה כתינוקת. “בלימודי המשחק כששאלו אותי, 'את לא כועסת על ההורים שלך?' אמרתי שלא. אתה לא יכול לכעוס על מישהו שהוא לא נוכח. אתה רק רוצה שהוא יחזור"

     

    "אני חושבת שאחרי הלילה הזה השכנים התקשרו לסבא וסבתא שלי ואמרו להם, 'המצב בבית ממש לא טוב. אם אתם רוצים להציל את הנכדה, תוציאו אותה משם'. למחרת סבא שלי הגיע עם דוד שלי ועובדת סוציאלית ולקחו אותי לקיבוץ. אמא שלי נשארה בתל־אביב. לפי מה שהבנתי, היו המון ניסיונות להכניס אותה לגמילה. גם הקיבוץ ניסה מאוד לעזור. היא לא רצתה לחזור לשם, ובשלב מסוים העניין הגיע לבית המשפט, והאפוטרופסות עברה לסבא וסבתא שלי. אמא שלי כנראה הבינה שזה הדבר הנכון לעשות".

     

    למה אמא שלך לא רצתה לחזור לקיבוץ?

     

    "קיבוץ זה מקום מאוד מבלבל. מצד אחד יש בו המון חופש, יופי וביטחון, ומצד שני יש משהו מאוד בודד בלחיות בתוך קבוצה. אני בטוחה שללינה המשותפת והמרחק מההורים יש הרבה השפעות עד היום על אנשים שגדלו בתקופות האלה בקיבוץ. מהסיפורים שאני יודעת אני מבינה שהילדות של אמא שלי בקיבוץ הייתה מורכבת ושלא תמיד היא מצאה את עצמה שם. מצד שני, בגיל הנעורים הגיעו הרבה מתנדבים מאירופה וארה״ב וכולם היו היפים והכל הרגיש ממש חופשי וכיף. יש שם משהו חסר גבולות, ואני מניחה שאפשר ללכת לאיבוד בתוך זה".

     

    דייכס וויקס לא הלכה לאיבוד. את התקופה הראשונה בקיבוץ היא זוכרת דווקא כמסגרת משפחתית מחבקת ויציבה. "הזיכרון הראשון שלי משם הוא שסבתא שלי מושיבה אותי, מכסה אותי בשקית זבל עם חור, שופכת עליי חומץ, גוזרת לי את כל השיער ומתחילה להוציא לי את הכינים. היינו יושבות ערב־ערב. היא הייתה מסרקת אותי ומוציאה לי כינים. שנאתי את זה. הכינים האלה הלכו איתי שנים. הייתי נכנסת איתן לחדר עם התחושה של הלכלוך".

     

    עם דניאל ליטמן ב"שלטון הצללים". “הבמאי נכנס להלם"
    עם דניאל ליטמן ב"שלטון הצללים". “הבמאי נכנס להלם"

     

    גם אז, אחרי שמצאה את מקומה, לא איבדה את התקווה להתאחד עם אמה. "כששאלו אותי איפה אמא שלי, עניתי: 'היא בתל־אביב והיא תחזור'".

     

    מתי הבנת שאולי היא לא תחזור?

     

    "שאלתי כל הזמן איפה אמא, מתי היא תבוא? ותמיד היו גלויים איתי. אבל לא אמרו לי כמה המצב חמור. כי מה אתה יכול להסביר לילד? מדי פעם היא הייתה באה לבקר. פגישות ממש חפוזות. בעיקר כדי לבקש כסף. אני זוכרת אותי מחכה לה שתגיע כבר. הייתי הולכת לחכות לה בתחנת אוטובוס בקיבוץ, עד שסבא שלי היה מגיע לאסוף אותי, כי הוא כבר הבין שהיא לא תבוא. בלילה היא הייתה יכולה להופיע פתאום, ואז הייתי יושבת איתה קצת בסלון. היינו מדברות קצת, אבל היא כבר הייתה דמות מאוד מטושטשת".

     

    אחרי כמעט עשור בקיבוץ, כשנדמה היה שחייה מתחילים להתייצב, נפטר סבה. "הוא היה העוגן של המשפחה, והכל התחיל להתערער. לסבתא שלי היה מאוד קשה עם כל הסיפור של אמא שלי שהלך והידרדר. הפגישות איתה הלכו והתמעטו. היא נכנסה ויצאה ממכוני גמילה. כשהייתי בת 14 היא נפטרה ממנת יתר בדרום תל אביב.

     

    "אני זוכרת שדודה שלי, אחותה הגדולה של אמא, סיפרה לי שמצאו את אמא שלי מתה. הדבר הראשון שאמרתי לה זה שאני רוצה לראות אותה. יותר סקרנות של ילדה מאשר ההבנה או הרצון להיפרד. אני גם לא חושבת שהמונח פרידה היה נוכח אז בחיי. כל הפרידות ממנה היו טרגיות, כך שלא היה מעולם איזה קלוז'ר. אני לא יודעת מה זה להיפרד".

     

    אולי כי נפרדת ממנה כבר לפני שנים, הרבה לפני שנפטרה.

     

    "יכול להיות שכן, אבל זה הפתיע אותי כמו רעם ביום בהיר. הייתי בטוחה שהיא חוזרת. הייתי בטוחה שהיא חוזרת ואנחנו נגור ביחד ונלך לקניון ביחד כמו חברות שלי ואמא שלהן. הייתי בטוחה".

     

    את מה שהמוח היה מסוגל להדחיק, הגוף היה חייב לפרק. ג'ייד מתארת את שנות ההתבגרות שלה בקיבוץ כשנים אלימות, מסוכסכות, של בדיקת גבולות. "הלכתי הרבה מכות. הזעם שלי התפרץ בדרכים אחרות. גם בקיבוץ הרגשתי שאני נהיית קצת אאוטסיידרית בכיתה שלי. מופרעת. במקום לכעוס על אמא, הייתי אלימה כלפי אחרים. מולה הכעס הזה אף פעם לא יצא. רק בשנה האחרונה התחלתי לתת לזה באמת איזשהו ביטוי. אני זוכרת שבלימודי המשחק כששאלו אותי, 'את לא כועסת על ההורים שלך?' אמרתי שלא. אתה לא יכול לכעוס על מישהו שהוא לא נוכח. אתה רק רוצה שהוא יחזור.

     

    "בתקופה האחרונה, בזכות הלימודים והטיפול, הכעס שלי קיבל מקום. מצד שני, בגלל שאני חיה בדרום תל־אביב, אני רואה פה הרבה הומלסים ונרקומנים מתחת לבית, אז יש בי גם יותר חמלה כלפי מצבה והרגשה שאני יכולה גם לסלוח לה. הצלחתי לראות את הקושי שלה. עדיין יש בי כעסים, אבל אני חושבת שהיא לא באמת הבינה שהיא הורה של מישהו".

     

    “ג’ייד, איטס יור פאדר”

     

    ארבע שנים אחרי מות אמה צילצל הטלפון שלה ערב אחד, ומעברו השני נשמע מבטא אנגלי כבד. באמצעות עובדת סוציאלית בריטית, השיג אביה של דייכס וויקס את מספר הטלפון שלה וביקש לחדש את הקשר. ג'ייד, שעד אז התנערה מכל ניסיון להתמודד עם השאלה מה עלה בגורל אביה, זיהתה את ההזדמנות לתיקון, ובזהירות שמאפיינת אנשים שהגורל התעמר בהם מספיק לא פיספסה אותה. "מאז שעליתי עם אמא לארץ, לא באמת ראיתי אותו. הוא ניסה לחיות בישראל כמה חודשים. עבד פה באיזה בר, במטבח, אבל חזר מהר ללונדון. במהלך המשפט שבסופו העבירו את האפוטרופסות לסבא שלי, הבנתי שהוא היה נוכח, אבל חזר ללונדון ולא שמעתי ממנו. היה צו איסור יציאה שלי מהארץ כי פחדו שהוא ייקח אותי בחזרה ללונדון. מבחינה חוקית הוא לא היה יכול להתקרב, אם זה לא היה מאושר על ידי סבא וסבתא שלי.

     

    "ידעתי שהוא חי באנגליה. הנחתי שיש לו משפחה חדשה ושהוא לא זוכר אותי. בבית הילדים הייתי מציירת תמיד את הביג בן, וכותבת מעל: לג'ון. בגיל 18 הוא יצר איתי קשר כי רק אז הוא יכול היה לעשות את זה ישירות, מבחינה חוקית. תמיד צחקתי עם חברות שיום אחד אקבל טלפון ומישהו יגיד לי: 'ג'ייד, איטס יור פאדר'. וזה קרה. יום אחד, שכבתי על המיטה, והטלפון צילצל. עניתי. 'ג'ייד, איטס יור פאדר'. אחד לאחד כמו שדמיינתי".

     

    עדיין, נשמע כמו חוויה מוזרה מאוד.

     

    "נכון. אבל הוא היה באיזה טריפ, ורק אמר לי כמה הוא רוצה לראות אותי. הוא לא ידע כלום על אמא שלי. הסיטואציה שאני צריכה לבשר לאבא שלי שאמא שלי נפטרה והוא בוכה לי בטלפון ואני צריכה לנחם אותו, הייתה מאוד־מאוד מוזרה".

     

    מהטלפון עברו לסקייפ. הפעמים הראשונות, היא מספרת, לא היו קלות. "פתאום אני רואה גבר מבוגר, עם שיער לבן, ארוך כזה, עם קוקו, ובלי הרבה שיניים. הייתי בהלם. הבן זוג שהיה לי אז ישב לידי, ומשהו בי היה מאוד נבוך מהסיטואציה הזאת".

     

    מה גילית עליו בשיחות האלה?

     

    "גיליתי שאין לו משפחה. בהמשך התברר שהוא חי עם שותפה במרכז לונדון, באותה דירה שאני גדלתי בה כשהייתי קטנה. הוא לא אמר לי כלום על האלכוהול, אז לא ידעתי מה מצבו בפועל. הוא בעיקר מאוד רצה שאבוא אליו ללונדון".

     

    אז היא הגיעה, וגילתה שכל מה שחששה מפניו כל השנים – הוא מציאות בלתי נסבלת. "הבנתי שהוא עדיין אלכוהוליסט ושותה כל היום. כל הביקור היה נורא אינטנסיבי. הוא לא נתן לי מנוחה לרגע. אחרי יומיים ראיתי שהוא לא מחליף בגדים ולא מתקלח. לאט־לאט הבנתי שיש פה איזושהי שגרת הזנחה".

     

    הוא עדיין היה זר. היה אלמנט מאיים או מלחיץ בהתנהגות שלו?

     

    "בשלב מסוים זה התחיל להיות מלחיץ. ידעתי שהוא לא יעשה לי שום דבר רע, אבל לאט־לאט התחיל לצאת החוצה איזשהו צד יותר אלים, אגרסיבי. לא כלפיי. אבל פתאום הוא הרשה לעצמו לקלל ולהתעצבן. יום אחד הוא ביקש ממני 50 פאונד לקנות גראס. היו לי רגעים שתפסתי את הראש ולא האמנתי. לא האמנתי שאני קשורה לאיש הזה. אחרי שבוע רציתי להקדים את הטיסה והוא התחיל לבכות. הוא הראה לי את הצמיד שקיבל בבית החולים כשנולדתי, דובי שלי ששמר מאז. פתאום ראיתי שכל הבית מלא בתמונות שלי. הבנתי שיש פה בן אדם שחייו נפסקו כשעזבתי, ומאז רק חיכה לרגע הזה. החלטתי להישאר עוד קצת".

     

    היא נשארה כמעט חודש, שכלל שלל חוויות סהרוריות, שבשיאן מריבה קשה והטחת האשמות ואחריה החליטה לעזוב ולנתק מגע. "כל מה שהיה אמור להיות תיקון", היא אומרת, "התקלקל עוד יותר".

     

    היא חזרה לארץ, התגייסה לנח"ל ושירתה כפקידה פלוגתית. מההודעות והמיילים ששלח התעלמה. "לא רציתי לענות לו, עד שבן הזוג שלי אז שיכנע אותי. כשהשתחררתי נסענו יחד לאבא שלי. גם אז היו סיטואציות די מטורפות, אבל לפחות גרנו במלון ונפגשנו פעמיים ביום. זה עדיין היה קשה מאוד".

     

    אחרי הביקור ההוא צימצמה עד למינימום את הקשר עם אביה. ביקשה לעצמה חיים נטולי דרמות ודאגות. לפני שש שנים צילצל אליה דודה מאנגליה ובישר לה שאביה מאושפז בטיפול נמרץ. "היו לי המון כעסים עליו, אבל חשבתי שהוא עומד למות. טסתי ללונדון. הייתי לצידו כל יום, יושבת איתו בבוקר ובערב. הוא לא היה בהכרה. שבוע אחרי החלטתי לטוס חזרה. באתי להיפרד ממנו, התיישבתי לידו ולמרות שהוא לא היה בהכרה, אמרתי לו שאני נוסעת. כשיצאתי מהחדר, הוא התעורר".

     

    כמה ימים לאחר שובה לארץ התבשרה שאביה נטש את בית החולים. "אמרתי, די. זה בן אדם שהיה צריך שיקום של לפחות חצי שנה. אם הוא מוציא את עצמו מבית החולים, או שאני נופלת איתו עכשיו וטובעת או שאני מנתקת את הקשר. אני לא מסוגלת. הפסקתי לדבר איתו. לא עניתי לטלפונים ממנו. כמה חודשים אחר כך הוא נפטר ורגשות האשמה הציפו אותי. אחד מקרובי המשפחה שלי אמר לי אז: 'כשאבא מוותר על החובות שלו ‑ הוא מאבד גם את הזכויות שלו. לא יכולת לעשות משהו אחר. לא יכולת להוציא אותו מזה. לא יכולת באמת להיות שם בשבילו'".

     

    זאת אני

     

    עכשיו היא מנסה להיות שם בשביל עצמה. גרה בדירה עם שותפות, בזוגיות חדשה, בקריירה שהולכת ונוסקת. הבחירה במשחק, היא אומרת, נבעה מתוך הבנה פשוטה שכדי להתפייס עם עברה היא חייבת להתחבר לעצמה. לדברים שהיא חולמת ורוצה באמת לעשות. "מעבר לנטישה של הוריי, המוות בחיי הוא משהו ודאי. אני יודעת אותו ומכירה אותו מגיל צעיר. יש משהו מפחיד בלהתמסר ולאהוב מישהו ולדעת שיכול להיות שהוא ימות. זה ממש כבר קיים אצלי בדנ"א. אם יש משהו טוב שאפשר לקחת מהסיפור שלי, הוא כמה הכל נזיל וכמה הכל יכול להיגמר בשניות. זה מה שמאפשר לי גם להיות שחקנית. בא לי לעשות דברים שאני אוהבת. למרות כל מה שעברתי, יש בי מלא אהבה לחיים".

     

    אז המשחק הוא גם כלי טיפולי?

     

    "מאז ומתמיד הייתה לי משיכה לתחום, אבל ברגע שהחלטתי שאני הולכת ללמוד משחק, היה ברור שחלק מזה נועד להתמודד עם מה שעברתי. מתישהו הבנתי שאת ה'חרא' שעברתי אני יכולה להפוך לזהב, להשתמש בו רגשית בעבודה שלי כשחקנית. שנים התביישתי בסיפור חיי. התביישתי גם בעצמי. החלטתי להוציא את כל מה שעברתי ולהפוך את כל הכיעור הזה ליופי. להגיד: 'זאת אני'. זה לוקח זמן. אני עוד לומדת לעשות את זה. אני לא חושבת ששחקן חייב סיפור חיים מטלטל בשביל להיות שחקן טוב. אצלי אני חושבת שזה מאוד עוזר.

     

    "אני מרגישה בן אדם חזק. אני מרגישה שיש בי עוצמות ושאני צריכה לעשות דרך עם עצמי בשביל להשתמש בהן היטב. כשאני מספרת לאנשים את הסיפור שלי, הם שואלים: איך התמודדת? ואני אומרת: זה מה שהכרתי. זאת הייתה המציאות שלי. התגלגלתי. אני מודה לאמא שלי על המון דברים. בעיקר על זה שהיא הביאה אותי לפה ושהיה בה איזשהו מנגנון שאיפשר לה להציל אותי מהמקום הזה. תמיד אני צוחקת על זה שאם היו לחיים שלי דלתות מסתובבות, הייתי יכולה להיות היום אמא לארבעה מכורה לקראק בלונדון".

     

    וקיים בך הפחד הזה, שאולי ירשת מהורייך את הגן ההתמכרותי?

     

    "החרדה הזאת קיימת. הרצון למתוח את הגבולות קיים בתוכי. ניסיתי סמים. כל מיני סוגים. שתיתי אלכוהול מגיל צעיר. היו לי תקופות שהייתי מעשנת ושותה הרבה. אחרי הצבא הייתה לי תקופת הארד קור. היום אני כבר הרבה יותר מודעת לדברים. כמו שהפסיכולוג שלי אמר, אולי לחברים שלי יש את הפריבילגיה להרשות לעצמם להשתחרר פה ושם. לי אין אותה. בתוכי, בגרעין הפנימי שלי, אני יודעת שלא אגיע למקומות שההורים שלי הגיעו אליהם".

     

    האנשים שהיו אמורים לשמש לך בית מתו. יש מקום שאת מרגישה בו בית?

     

    "בגלל נסיבות חיי הרבה שנים הרגשתי שאין לי בית. עם הזמן, זה השתנה. לאמא שלי יש ארבע אחיות ויש בינינו קשר מאוד־מאוד קרוב, ואפשר להגיד שדי תפסתי את המקום של האחות החמישית. אנחנו גם דומות פיזית, גם צוחקות מאותם דברים ויש גם משהו מאוד לא שיפוטי בחינוך שקיבלנו מסבא וסבתא שלי. אחת מהן היא אחותה התאומה של אמא שלי ואיתה הקשר דומה יותר לקשר של אם ובת. לא מעט מהילדוּת שלי ביליתי איתה, והבנים שלה הם ממש כמו אחים בשבילי. כולם מאוד תמכו בלימודי המשחק וגם היום עוזרים לי בכל מה שאני צריכה. הם ללא ספק קונטרה מאוד חזקה לסיפור של ההורים שלי".

     

    על הזוגיות החדשה שלה היא מבקשת שלא להרחיב, כי "זה ממש בהתחלה", אבל כן מוכנה להגיד שסיפור חייה המשפחתי שימש אותה מאז ומתמיד כמין מבחן אומץ. "כאילו, בוא תשמע את סיפור החיים שלי. אם תישאר אחרי, יכול להיות שקורצת מהחומר הנכון. זה לא שאני פותחת הכל בדייט הראשון, אבל אני גם נורא לא רוצה להסתיר. ברוב הקשרים שהיו לי, זה עלה מהר מאוד".

     

    את מדמיינת לפעמים את המשפחה שתהיה לך?

     

    "כן. אני מדמיינת שתהיה לי ילדה. לך תדע אם לא ייפתחו לי כל החרדות עם הילדים, אבל יש לי תחושה שאני אהיה מה־זה קולית, שאצליח, שאני אהיה אמא טובה. אני בטוחה בזה". •

     

    itaisegal@hotmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 06.06.18 , 11:15
    yed660100