תיאטרון האבסורד

אבסורד: סיטואציה שאיננה מתיישבת עם ההיגיון, צועק השלט שנתלה על אחד מ־15 בתי האבן בנתיב האבות. תחושת האבסורד מול ההרס לשם ההרס, ממלאת את שבילי הגבעה. לכולם ברור - אפשר היה להסדיר את המבנים, או לחלופין להרוס רק את חלקי הבתים בנקודות שפלשו לאדמה הלא־מוסדרת. בחלק מהבתים, גדולי המידות ורחבי הידיים, מדובר על שטח זעיר בקצה הבית באורך של 40 ס"מ, שבשלו ייחרב הבית כולו.

אלפי צעירים נקבצו ובאו לנתיב האבות. הם מסתובבים בין הבתים, עוטפים את המשפחות, מוחים על הגגות. לא רק צעירים הגיעו למחות. גם מבוגרים. ואיש אחד מבוגר במיוחד: יצחק קופ, בן ה־88. הוא נעזר במקל הליכה אך קולו צלול, וכאבו גדול. הוא יושב במרכז ההמולה בסלון בית משפחת ברוכי ורחלי בולוויק ושר עם הצעירים את "על הדבש ועל העוקץ". זהו ביתם היפהפה של רחלי נכדתו, ושל ניניו, שנידון להריסה. ברקע הניגונים מספר הסב, יקיר ירושלים, את סיפורו. "נולדתי בעיר העתיקה. התגייסתי ל'הגנה' בגיל 16 וחצי. חגגתי יום הולדת 18 בקרבות של מלחמת השחרור. הגעתי לגוש עציון הנצור בשיירת נבי־דניאל, והוצבתי במנזר הרוסי. נפצעתי קשה מאוד באחד הקרבות. ניסו לפנות אותי עם מטוס, אך הוא התרסק. עם נפילת גוש עציון נפלתי בשבי הירדני. בחודשיים הראשונים הייתי בבית־חולים ירדני. אחרי תשעה חודשים בשבי, שוחררתי.

"מאוד כואב לי מה שאנחנו רואים כאן. במידה מסוימת זה יותר כואב מהחוויות הקשות שעברתי כאן בעבר. את זה עשו לנו הגויים, ופה הורסים ומרגשים אותנו, אחינו. מדינת ישראל הודיעה לבג"ץ כי היא מעוניינת להסדיר את הבתים, אבל מרים נאור לא. אנחנו כועסים על בג"ץ, אבל גם בשעה הקשה הזו נשמור על כבודו".

שוטרים, דגל ישראל על חולצתם, נכנסים אל הבית. הם מדברים בעדינות עם רחלי וברוכי, ומודיעים להם שעליהם להיפרד מביתם. גם בבתים אחרים השוטרים מגלים עדינות חריגה. עוברים אחד־אחד בין הצעירים, מלטפים, משוחחים ומפנים.

"תהא השעה הזו שעת רחמים ועת רצון מלפניך", שרות הנערות הממלאות את הבית. שרות ובוכות. את המנגינה הזו נהוג לשיר בשעה שהחתן מגיע לאסוף את הכלה אל החופה. רחלי וברוכי עומדים נרגשים אחד מול השני, כמו חתן וכלה, בסלון ביתם. הם מחבקים את ילדיהם. גם סבא יצחק מצטרף אל המעגל המשפחתי, דמעות בעיניו.

מבית משפחת בולוויק יוצאים כולם על הרגליים. אין בו התנגדות, לא אקטיבית ולא פסיבית, רק התנגדות נפשית ורוחנית שצועקת מהמנגינות העצובות הממלאות את הבית. ביציאה מהדלת, הסב יצחק מסייע להסיר את המזוזה. ברגע הזה, בני המשפחה והצעירים שרים את המנון המדינה בכוונה ובהתרגשות. עוד אבסורד? האם נכון לשיר את "התקווה" ברגע שבו שליחי המדינה מגרשים אותך מביתך?

שקט משתרר. רחלי מבקשת לומר כמה מילים. סבא יצחק צמוד אל נכדתו, מגונן עליה. "היום הזה הוא יום שאין בו מנצחים. כולם הפסידו", אומרת רחלי. "בית־המשפט העליון הפסיד, כי אמון הציבור בו הולך ונסדק. השמאל הפסיד, כי במקום הבית הזה ייבנו עוד רבים, וההתיישבות רק תצמח. ההתיישבות הפסידה, כי היא לא מצליחה להתמודד לא מול הטרור ולא מול הריסות הבתים. וגם אנחנו כמשפחה ודאי מפסידים. נעבור את המשבר הזה. אנחנו עוד נתגבר ונצמח".