גו ווסט

כמו בהקשר למחזמר שיורכב משירי אייל גולן ויעלה בקרוב בקאמרי, אני תמיד משתדל להפריד בין מעשי האמן לבין יצירתו. אבל במקרה של קניה ווסט קצת קשה לי. אפשר להתייחס לווסט כאל פרובוקטור חסר תקנה ולסלוח לו מדי פעם על השערוריות שלו — רק לאחרונה הוא רכש תמונה של חדר האמבטיה עמוס הסמים של וויטני יוסטון המנוחה כדי להשתמש בה לעטיפת אלבום היפ־הופ שהפיק — לו המוזיקה שלו הייתה משכנעת יותר.

ווסט הוא לא הכוכב הראשון, ובטח לא האחרון, שמנסה לשמר את מעמדו בכל דרך. ג'יי זי, לשעבר חברו הטוב ושותפו ללא מעט רגעים גדולים בתולדות ההיפ־הופ, ניסה להסביר באלבומו האחרון מדוע בגד בביונסה. אשתו אולי השלימה איתו, אך מכתב ההתנצלות המוזיקלי שלו, העמוס ברחמים עצמיים, לא שיכנע.

זו גם הבעיה עם האלבום החדש של ווסט, Ye, שרחוק מלשחזר את השיאים שרשם לפני כעשור, כשהיה הראפר המשפיע בעולם. ווסט בחר לעטיפתו תמונה פסטורלית של הרי הרוקי המושלגים והמרחבים הנמשכים מהם, והוסיף עליה את המשפט חורץ הלשון "אני שונא להיות דו־קוטבי, אבל זה נפלא". אתה מסתכל על העטיפה ומאזין לאלבום ולא יודע אם לרחם על הכוכב שבאמת סובל ממחלה נפשית, או להפנים שפרץ הכנות הזה הוא לא יותר מטריק ציני שיפיל אותך.

במונחים של ווסט, שיצר בשיאו אלבומים שהחזיקו יפה גם 70 דקות, Ye על שבעת שיריו מרגיש כמו סינגל עם עוד כמה בי־סיידים. אבל ווסט הוא ממזר לא קטן. כשאתה כבר עומד להתייאש ממנו הוא שולף את "Ghost Town" - טור דה פורס אדיר שכולל קירות של גיטרות רועמות, סול קלאסי באדיבות ג'ון לג'נד, ופזמון סוחף עם השירה של קיד קודי הנהדרת המזכיר שהוא לא שכח מה עושים כשנכנסים לאולפן. הכנות מגיעה לשיאה עם הפסנתר האינטימי שמוביל את "Violent Crimes", בו הוא שר כיצד העובדה שהוא אב לבת שינתה אותו. השיר משכנע, ווסט עדיין לא.