שאמס אל־אסיל, בת 19, חיה במחנה הפליטים א־שאטי, על חוף עזה. 11 נפשות בחדר אחד עם קירות מתפוררים. "אבל הדבר הכי קשה עבורי", היא אומרת, "זה לא המקרר - שהוא לא רק ריק, הוא בעצם לא קיים, כי אין לנו חשמל - הדבר הקשה באמת זה לראות את החברות שלי הולכות בבוקר לאוניברסיטה, משהו שאני לא יכולה להרשות לעצמי".

מתוך 1.9 מיליון תושבי רצועת עזה, 1.5 מיליון מוגדרים כפליטים. צאצאי הפליטים, ליתר דיוק. שאמס היא אחת מהם. "אני במקור מבאר־שבע", מספרת אמה, "רק 40 ק"מ מכאן". ומה תעשי אם מחר יסירו את הסגר ויפתחו לרווחה את מעבר ארז, אני שואלת. "הדבר הראשון שאעשה זה לנסוע לירושלים, אל־קודס", אומרת האמא, "אבל אחרי זה אחזור לכאן, לעזה".

ומה עם חלום השיבה?

"אם ניאלץ להמשיך לחיות ככה עוד 70 שנה רק כדי שאשוב לבאר־שבע, אני מעדיפה כבר להישאר כאן. וחוץ מזה, עזה יש לה את הים".

רחוב עזתי באווירת מלחמה. חוקי השריעה התרופפו

אסאם חאמד, מיוזמי ומארגני "צעדות השיבה", לא מפקפק לרגע בזכותם של הפליטים לחזור למקומות שמהם גורשו או ברחו הסבים והסבתות שלהם ב־1948. "המטרה שלנו היא לשוב למולדתנו. לשוב וזהו", מצהיר חאמד. אבל מדובר בעיקר בהצהרות. במציאות הקיימת ברצועת עזה, שלאורכה ולרוחבה הסתובבתי במשך שבוע, הרבה אנשים היו מסתפקים באישור עבודה בישראל. אחרים מודים שעם כל הכבוד לזכות השיבה, ברגע שהשערים ייפתחו הם יהגרו לאירופה, לטורקיה או למדינות המפרץ.

השבוע, לאור דעיכתן של ההפגנות ליד הגדר, חזר הריטואל של ירי הרקטות מצד החמאס וההפגזות הישראליות. לצעירים שראיתי צועדים לעבר הצלפים של צה"ל, שום דבר מזה לא ממש מזיז. הם לא רואים תקווה ולא מוצא מהמצב. אחרי תשע בערב רחובות עזה מתמלאים בחמושים מפטרלים מגדודי עז א־דין אל־קסאם, אבל אותם לא פגשתי ליד הגדר. גם לא את מנהיגי החמאס. רק עניים ומיואשים, שאין להם מה להפסיד. המרחק בין ממשלת החמאס המנופפת בדגלי זכות השיבה ושחרור ירושלים לבין האנשים שפגשתי ברחוב, גדול. בסמטאות עזה לא מדברים על פוליטיקה, אלא על מה נאכל בערב, אם בכלל.

זו פלסטין

בכל יום שישי, מאז 30 במארס, מתכנסים עשרות אלפים לאורך מה שאף אחד כאן לא מכנה גבול, אלא חומה, כי משני צידי הגדר, כך הם אומרים, זו בעצם אותה ארץ. פלסטין. 8 ביוני אמור היה להיות השיא. יום שישי האחרון של חודש הרמדאן, מיד אחרי "יום הנכסה", המסמל את התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים. אבל בגבול התייצב מספר מועט יחסית של אנשים. כ־10,000 מפגינים בסך הכל, מפוזרים בחמישה מוקדים. כמעט כולם אחים, אבות, ילדים, בני דודים וחברים של 123 המפגינים שנהרגו עד כה בעימותים על הגדר. "אני רק בן 12 ועברתי כבר שלוש מלחמות", אומר לי אחד המפגינים.

מכינים עפיפוני תבערה. "אין טעם להמתין לשינוי. צריך ליצור אותו"

במרחק של כ־700 מטר מהגדר, בצד הפלסטיני, יש סוללת עפר שהקימו העזתים, בדומה לסוללה שבנה צה"ל בצד הישראלי. מאחורי הסוללה מתרחש הפנינג של ממש: צעירים משחקים כדורעף, ליצנים ושחקנים המחופשים לדמויות מצוירות משעשעים את הילדים. שם, באזור המוגן יחסית, גם מכינים את עפיפוני התבערה, ושם גם מתקיימים ראיונות לתקשורת.

בצד השני של הסוללה, מול הגדר, זה כבר סיפור אחר לגמרי. אזור מלחמה. אני עומדת שם ומביטה במפגינים צועדים בנחישות לעבר הצלפים הישראלים, ששוכבים על סוללת העפר ממש מולנו, מרחק של 500 מטר בסך הכל. המפגינים חשופים לחלוטין. אמצעי ההגנה היחיד שלהם הוא העשן הסמיך שמיתמר מהצמיגים הבוערים.

הם חמושים ברוגטקות ובעפיפונים שהכינו הילדים מאחורי הסוללה, ועכשיו קושרים אליהם סמרטוטים ספוגים בדלק, מציתים במצית או בסיגריה ומשגרים אל עבר השדות של יישובי עוטף עזה. בדרך כלל נוחתים העפיפונים בשדות ומעלים אותם באש, אבל לפעמים מפריחי העפיפונים מחשבים לא נכון את כיוון הרוח, ואז העפיפונים חוזרים אליהם, כמו בומרנג. "זה מסמל את המצב שלנו", אומר אחד מהם. מכאן, הוויכוח הישראלי אם לירות או לא לירות על "משגרי העפיפונים", ואם מדובר בחוליות מאורגנות של החמאס, נראה ברור מאליו.

כך או כך, העפיפונים הפכו בעזה לסמל של עוצמה. עוצמתו של החלש. הם עולים כמה עשרות אגורות, עשויים מניילון או מנייר עיתון, אבל מבחינת הפלסטינים הם הצליחו לנצח את כיפת ברזל הישראלית, שכל טיל מיירט שלה עולה בין 50 ל־100 אלף דולר. "העפיפונים הם לא נשק, הם מסר. אנחנו לא יכולים לנצח, אבל גם ישראל לא תוכל לנצח", אומר לי צעיר אחד, כשבסמוך אליו חבורה של צעירים מסתערת לעבר הגדר עם צמיגים בוערים.

חלוקת מזון בסיום צום הרמאדן. "הרשות? כל אחד שם רק מנסה להתעשר"

לפתע ההמון נחצה לשניים. אחד הצמיגים, כך מתברר, היה כבד מדי, ועכשיו הוא מתגלגל בחזרה לכיוון המפגינים ודורס אחד מהם, בחור צנום ומסכן שכמעט נשרף. כולם מסביב צוחקים. "זו פלסטין", אומר אחד מהם באירוניה.

בינתיים כבר מפנים את הפצועים הראשונים. את הירי לעבר המפגינים, מעבר למסך העשן השחור, כמעט לא שומעים. זו צעדה בהפוך על הפוך: במקום להתקדם, הפלסטינים חוזרים אחורה, על אלונקות. אחד אחרי השני. מובלים באמבולנסים עם סירנות לבתי החולים ברצועה. אל החזית השנייה, זו שבה נלחמים על חיי הפצועים ועל הצלת האיברים שלהם, כמעט ללא אנטיביוטיקה.

אני רואה את המפגין הצעיר שאיתו דיברתי, חמוש במין מתקן מאולתר שמורכב מרשת דייגים וחבל ארוך, מצליח להפיל רחפן ישראלי. באותו רגע כולם, בלי יוצא מן הכלל, עוזבים את הגדר, נוהרים לעבר הרחפן שהופל ומצטלמים איתו סלפי. בערב ייספרו כאן ארבעה הרוגים, אבל צעדת יום שישי מסתיימת למעשה כבר בשלב הזה, עם הרחפן שנישא בצהלות שמחה בסמטאות עזה, מוצג לראווה כאילו היה פסל של איזה קדוש. זה פחות או יותר ההישג היחיד מאותה הפגנה, שהייתה אמורה להיות הגדולה ביותר מאז החלו צעדות השיבה.

חולצה, תיק, ספר

אבלים בפתח ביתה של הפרמדיקית שנהרגה. אנשי חמאס הרסו את המקום כי משפחתה מזוהה עם הפת"ח

ביום שאחרי העימות על הגדר, אזור הגבול שוב שקט ורגוע. מספר צעירים שוכבים על החול, כאילו הם בשפת הים. חלקם קטועי רגליים. כמה מהם אקדמאים. כולם מחוסרי עבודה. מגיעה אישה לבושה בשחור. הבן שלה נהרג. הוא היה זה שהחזיק כלכלית את כל המשפחה. "ואף אחד אפילו לא הגיע לשאול אותי מה שלומי", היא בוכה, מותשת ונואשת. האישה האומללה זורקת את עצמה על אחד הצעירים ששוכבים שם, הוא נותן לה כמה שקלים, והיא קורסת אל הקרקע. "הצילו אותנו, הצילו אותנו!" היא זועקת בייאוש, בזמן שגבר חסון מגיע ולוקח אותה משם.

שבוע קודם לכן, ב־1 ביולי, נהרגה על הגדר רזאן אל־נג'אר, פרמדיקית מתנדבת של ארגון "מדיקל רליף". בת 21, לבושה במעיל לבן של אנשי כוחות ההצלה. לטענת הפלסטינים היא נורתה כשידיה מורמות, בזמן שניסתה להגיע לאחד הפצועים כדי לטפל בו. צה"ל טוען שנפגעה מרסיס שניתז מאחד הסלעים ולא מירי ישיר.

העובדות לא ממש משנות, כי אל־נג'אר הפכה מיד סמל למאבק, ותמונותיה הופצו בכל העולם.

אבל בעזה, כמו בעזה, המציאות הרבה יותר מורכבת, ובזמן הלווייתה של הפרדמיקית הצעירה פשטו אנשי חמאס על ביתה וזרעו שם הרס. למה? כי היא ומשפחתה היו מזוהים עם הפת"ח, וחמאס לא רוצה שהארגון היריב יקבל קרדיט על סמל כה חשוב של המאבק.

דייגים בנמל עזה, בקושי מצליחים לכסות את ההוצאות. "לפני השלום היה יותר שלום"

"כולם באו לבקר ולנחם אותנו", אומר לי אביה, "גם נציגים של פת"ח וגם של חמאס, אבל אף אחד לא נתן שקל". הבית משדר דלות איומה, המטבח ריק לחלוטין. האם לוקחת אותי בדמעות לחדרה של הבת, מוציאה את חפציה מהארון, מצביעה עליהם ואומרת את המילים הספורות שהיא יודעת באנגלית, "חולצה", "תיק", "ספר". היא מראה לי תמונות של בתה בטלפון שלה, צעירה מחויכת שלא נראים סביבה סממנים של פעילה רדיקלית מטעם ארגון כלשהו.

הפשיטה על בית המשפחה היא חלק מהמאבק הנצחי בין שתי התנועות, שלא פסק גם בשיאן של ההפגנות על הגדר. "העולם מתחיל לדבר שוב על פלסטין", אומר הסופר ד"ר עאטף אבו־סייף, תושב מחנה הפליטים ג'באליה, שספרו "חיים בהשהיה" מתאר את הקרע בין חמאס לפת"ח, "אבל כמו תמיד, כשרעיון עובד, כל אחד מהפלגים מנסה לתפוס עליו בעלות, ובסוף הם מחמיצים הכל. הם לא מסוגלים לתרגם את ההישגים ההסברתיים, את כל העוצמה הזאת, להשפעה פוליטית ממשית. זה כמו שרקטה פוגעת באחת הערים בישראל. לרגע אחד יש כאן התלהבות גדולה. אבל מה קורה אחרי זה? משהו משתנה? כלום!"

אפילו לא פיסת לחם

ואם משהו השתנה, זה רק לרעה. אחרי יותר מעשר שנים של ניתוק, המצב הכלכלי וההומניטרי ברצועת עזה מעורר חלחלה. התשתיות קורסות והממשל האזרחי כמעט לא מתפקד, וזה בכלל לא משנה מי אשם במצב - ישראל, חמאס, מצרים, הרשות הפלסטינית או כולם יחד. אפילו המצרך הכי בסיסי, מי שתייה, כבר לא מובן מאליו. מאגרי מי התהום הפכו להיות מלוחים, והתושבים תלויים ביבוא של מים מישראל. על פי נתוני אונר"א, 80 אחוז מתושבי הרצועה תלויים בסיוע הומניטרי ו־50 אחוז סובלים מרעב או מחוסר ביטחון תזונתי. ואין לאן ללכת: בשנת 2017 קיבלו רק 9,600 איש אישור יציאה מהרצועה, לישראל או למצרים. המשמעות: תושב עזה יכול לעזוב את הרצועה פעם בכמאתיים שנה בממוצע.

מונח אחד ממחיש את המצב יותר מכל המספרים והסטטיסטיקות: טרמדול. מדובר בסוג של משכך כאבים שהפך לסם הכי נפוץ בעזה. במקומות רבים שבהם נאספים בחורים ראיתי אותו מוצע ונמכר בגלוי, מאפשר למי שבולע את הכדור כמה שעות של שינה מסוממת. בעוד צעירים רבים בעולם צורכים אקסטזי, קוקאין ואמפטמינים כדי לחגוג עד הבוקר, כאן, בשנות ה־20 שלך, אתה רק רוצה להירדם ולשכוח. בכל שלושה או ארבעה ימים מדווח בעזה על ניסיון התאבדות.

בבתים רבים אין כלום במטבח. תושבי עזה שהיו פעם חלק מהמעמד הבינוני שברו את החסכונות ונותרו חסרי כל. המעטים שעדיין מחזיקים בעבודה קבועה צריכים לפרנס 10 או 12 נפשות במשכורת אחת - הורים, אחים, ילדים, בני דודים. המשכורת הממוצעת ברצועה היום היא 300 דולר, וגם מי שעובד יכול למצוא את עצמו מחר מובטל. המלווה שלי, למשל, עובד גם באוניברסיטה בעזה ומפרנס עשרה קרובי משפחה, ובהם הוריו המובטלים. בשבוע שבו הסתובבתי איתו בעזה הוא קיבל מייל המבשר לו שבעוד כמה שבועות יסיים את עבודתו, וכעבור כמה שעות קיבל תזכורת מהבנק שעליו להעביר את תשלום המשכנתה החודשי - 350 דולר. ולו עוד יש מזל, כי בתור נהג ומלווה של עיתונאים ("פיקסר") הוא מקבל 350 יורו ליום, יותר ממשכורת חודשית ממוצעת בעזה.

במרכז העיר, בשולי מדשאה, יושבים אלה שלא שפר עליהם גורלם. הם מכונסים במעין מקלט, מאהל שעשוי משמיכות ישנות. אין להם כלום, אפילו לא פיסת לחם. שם פגשתי את משפחתו של חמאם מאט, אב לחמישה ילדים, מובטל. עד עכשיו קיבלה המשפחה קצבה של 750 שקל פעם בשלושה חודשים, מה שאיפשר להם להחזיק איכשהו את הראש מעל המים. אבל לפני עשרה ימים הופסקה הקצבה, כי למשרד הרווחה הפלסטיני נגמר הכסף.

במציאות כזו אין טעם לנסות לחלץ מהילדים חיוך. הם בוהים בך, מקובצים כולם בפינה אחת. "הישראלים חוששים שאם הגבול יהיה פתוח, אנחנו נבוא ונתקוף אותם", אומר חמאם. "אבל לי אין שקל. אני לא יכול אפילו להגיע לגבול עם ישראל".

האוכל בעזה אמנם זול יחסית - מנת פלאפל עולה כאן שני שקלים, לעומת חמישה שקלים ברמאללה - אבל מוצרים אחרים, כמו חשמל, מים ודלק, יקרים מאוד. באופן מפתיע, החנויות בעזה לא ריקות. יש אפילו קניון שמיועד לעשירים, עם חנויות בגדים שמציעות בעיקר מותגים טורקיים האהובים על תושבי הרצועה. חולצה מטורקיה עולה שם 30 שקל. בשביל משפחה של 10 נפשות, עם הכנסה חודשית של 300 דולר, זה הרבה מאוד כסף. כך שאין בעזה מחסור. פשוט לרוב האנשים אין כסף לקנות כלום.

אבל יש גם אחרים. המלונות על קו החוף ריקים מתיירים, אך בערבים שבהם לנתי שם (במהלך חג הרמדאן) הייתה מסעדת המלון שלי מלאה לגמרי. בבתי הקפה יושבים עזתים שידם משגת, אנשי עסקים ששומרים על עמימות פוליטית, לא מזדהים עם ארגון זה או אחר ויודעים להפיק רווחים למרות הסגר. "העסקים כרגיל", אומר לי סוחר מכוניות עזתי במועדון הרכיבה "פייסל" (שסוסי המרוץ הוברחו אליו לפני כמה שנים במנהרות ממצרים). "אני לעולם לא אוכל לחיות בלונדון למשל. שם אני סתם אחד. פה אני מיליונר".

את אחמד אל־אסי, דייג בן 29, אני פוגשת ליד הסירה שלו. יש 3,000 דייגים בעזה ומותר להם לשוט ולדוג במרחק של עד 6 מייל ימי מהחוף (כ־10 ק"מ). מי שיעבור את הקו הזה, ייתקל בספינות של חיל הים הישראלי. הרבה דייגים, אבל מעט מאוד דגים ומעט מאוד קונים. לאחמד יש 12 עובדים שהוא צריך לשלם להם משכורת, והוא מוציא 1,000 שקל ביום על דלק. בכל בוקר חוזר אחמד מהים עם כ־200 קילו דגים. רוב השלל מורכב מדגים קטנים שהוא מוכר בשקל אחד לקילו, ועוד כמה עשרות קילו של דגים טובים שאיתם הוא מצליח איכשהו לכסות את ההוצאות, לא יותר מזה. לפני הסכמי אוסלו, מספרים לי הדייגים הוותיקים, כשלא היו גדרות וחומות, הישראלים היו באים לכאן לקנות דגים. "לפני השלום היה יותר שלום", אומר אל־אסי.

בלב עזה הקימו שני צעירים בית קפה בשם "מובנפיק". בהשקעה ראשונית של חמישה (!) שקלים הם התחילו למכור תה ברחוב, אחר כך הביאו כיסאות ושולחנות, והיום כבר יש להם עגלה שבה הם מכינים קפה, תה ומיצים. זה הפך מקום מפגש לתושבי השכונה שיושבים שם לאור נרות הנעוצים בתוך בקבוקים עם חול ומנורות לוקס של דייגים - ככה זה כשיש חשמל רק ארבע שעות ביום. על העגלה תלוי דיוקנו המפורסם של המהפכן צ'ה גווארה, אבל כנראה שבמקום החביב הזה לא תתחיל שום מהפכה.

האסיר או הסוהר?

גם מערכת הבריאות בעזה נמצאת על סף קריסה. רבים מבין 13 אלף הפצועים באירועי השבועות האחרונים איבדו יד או רגל. בחלק גדול מהמקרים לא היה צורך אמיתי בכריתת האיבר הפגוע, אבל בגלל המחסור באנטיביוטיקה הם היו עלולים למות מזיהומים, ולכן נאלצו הרופאים לבצע ניתוחי כריתה.

בית החולים אל־רנטיסי בעזה נראה כמו כל בית חולים אחר, אבל כשביקרתי בו הוא היה עמוס פצועים מהעימותים בגדר. לא רק אנטיביוטיקה חסרה, אלא גם רופאים מיומנים. מי שזקוק לתרופות צריך לקנות אותן בשוק השחור. במחלקה האונקולוגית של בית החולים אפשר לעבור טיפולים כימותרפיים, אבל בשביל הקרנות צריך להגיע לירושלים. לאף בית חולים בעזה אין כסף כדי לרכוש את המכשור הרדיותרפי, וגם התרומות מחו"ל לא תמיד מגיעות ליעדן.

כשזה המצב, רבים מתושבי הרצועה מבינים שאין ברירה אלא לפתוח במשא ומתן עם ישראל. "זה לא שיש לנו אמון בישראל", אומר אחד מהם. "להפך. אבל דווקא בגלל שאין לנו שום אמון, אין טעם להמתין לשינוי. צריך ליצור אותו".

הפינג־פונג של רקטות והפצצות מתקבל כאן כסוג של דיאלוג: חמאס יורה את הרקטות שלו מאוחר בערב או מוקדם בבוקר, מסבירים לי, כשיש סיכוי קלוש לנפגעים בצד הישראלי, וצה"ל מפציץ בעיקר מבנים ריקים. בסופו של דבר, גם חמאס יתקשה מאוד להרשות לעצמו עוד מלחמה כמו צוק איתן. התנועה מבודדת כמעט לחלוטין, ובעיקר: היא נמצאת בפשיטת רגל.

צינור החיים של חמאס הן מנהרות ההברחה ברפיח, מתחת לציר פילדלפי. אבל מצרים של א־סיסי - אויב מושבע של האחים המוסלמים, תנועת האם של חמאס - הציפה את המנהרות האחרונות שעוד היו פעילות, ובמקביל גם מדינות המפרץ צימצמו מאוד את התרומות שלהן לתנועה. כשאני שואלת אנשי חמאס מה האסטרטגיה שלהם ומה בכוונתם לעשות כדי לחלץ את תושבי עזה מהמשבר, הם כמעט נוזפים בי: "למה את לא הולכת ושואלת את ישראל? מי אשם במצב, האסיר או הסוהר?"

אני יושבת עם כמה חברים בבית קפה נחמד על חוף עזה, וריח הים מתערבב בניחוחות הקפה והנרגילות. "היום נפגשתי עם באסם נעים", אני מספרת להם. נעים, דובר חמאס לעניינים בינלאומיים, זוכה להערכה רבה בעזה, ולא רק שם. "מה, באמת? ומה הוא אמר לך?" הם שואלים כמעט במקהלה. "הוא אמר שהם דורשים את הפסקת הסגר באופן מיידי, בלי שום תנאים", אני אומרת. "זהו? הוא לא אמר שום דבר אחר?" הם מביטים בי מאוכזבים, כאילו ציפו לבשורה גדולה. "הרי זה מובן מאליו. ברור שאנחנו רוצים את סוף המצור. לא היה צורך בכל ההרוגים האלה כדי להגיד את מה שאמרנו כבר אלף פעם".

הביקורת כלפי חמאס אינה מפתיעה את פרופ' מוחאמיר אבו־סעדה, מומחה לחקר הפוליטיקה מאוניברסיטת אל־אזהר. רק 25 אחוז מ־1.3 מיליארד הדולר שגובים כמיסים בעזה מבוזבזים בפועל בעיר. כשאני שואלת אותו מי בעצם מושל כאן, הוא עונה מיד: "אף אחד. למען האמת, יותר משצריך לשאול את עצמנו מי זוכה ליותר תמיכה ברחוב העזתי, הגיוני לשאול למי יש פחות התנגדות. הפלסטינים, כמו בהרבה מקומות אחרים, מאוד ביקורתיים כלפי הממשלה שלהם, ולכן חמאס זוכה כיום ליותר תמיכה בגדה המערבית, שם שולט הפת"ח, מאשר בעזה, שבה הוא עצמו שולט". בזמן שהוא מדבר, על מסך הטלוויזיה ברקע, הערוץ המקומי משדר את התחינות של משפחות רעבות. בתחתית המסך מופיעים מספר טלפון והכיתוב: "מי שיכול, שיעזור".

לדבריו, השינוי שחמאס עבר בשנים האחרונות הוא בעיקר בתחום הדתי. "בהתחלה הוא מאוד הקפיד על יישום ואכיפת חוקי השריעה", מסביר אבו־סעדה. "שוטרי חמאס היו בודקים את הנשים ברחוב, מוודאים שהגבר שצועד לידן הוא הבעל, האבא, הבן או האח. היו פותחים בקבוקי מים לאזרחים כדי לוודא שלא מדובר בוודקה. זה היה ההבדל המרכזי בין חמאס הדתי לפת"ח החילוני. היום אף אחד כבר לא אוכף כאן שום דבר.

"מה שעדיין מבדיל את החמאס מפת"ח הוא חוסר הגמישות מול ישראל. הפת"ח סומך על הקהילה הבינלאומית, על בית הדין הבינלאומי בהאג, על האו"ם, על החרם הבינלאומי. חמאס סומך על הרקטות שלו. אבל הרקטות זה כל מה שנותר לו. והתוצאה היחידה של ירי הרקטות הם מטוסי האף־16 הישראליים שמפציצים בעזה".

את השינוי שעליו מדבר הפרופסור העזתי אפשר להרגיש ברחוב. בניגוד לעבר, כמעט לא רואים נשים מכוסות בחיג'אב, וגם אני יכולה להסתובב מבלי לכסות את שערותיי. זה לא שעזה הפכה לדמוקרטיה - התושבים עדיין מפחדים לדבר בצורה חופשית ולמתוח ביקורת על השלטון - אבל כעיתונאית לא הרגשתי שהחמאס מצר את צעדיי או מונע ממני לפגוש אנשים. והם ידעו שאני כותבת עבור עיתון ישראלי.

שתי התנועות, חמאס ופת"ח, זוכות לאהדה ברחוב, אבל גם נתונות לביקורת קשה. מטבע הדברים, הביקורת כלפי חמאס עדיין זהירה ומרומזת, אבל קיימת. ובסופו של דבר, הרשות הפלסטינית, בהנהגת פת"ח, אחראית לא מעט למצב שאליו נקלעו תושבי הרצועה. הרי הרשות היא זו שחתכה במשכורות של עובדי הציבור ברצועה, ובהמשך גם הקפיאה את תשלום המשכורות. היא גם זו שהפסיקה לשלם על החשמל שישראל מספקת לעזה. מוצרים רבים המיועדים לעזה תקועים כרגע במחסנים בגדה המערבית, בשטחי הרשות.

מה שיו"ר הרשות אבו־מאזן עושה, מסבירים לי בעזה, זה הניסיון הקיצוני ביותר לכפות על חמאס לוותר על השלטון ולהקים ממשלת אחדות פלסטינית, בפועל, לא רק על הנייר. בתיאוריה ממשלת אחדות כזו כבר קמה, אבל כל עוד השרים לא יכולים לנוע מרמאללה לעזה, לכל אחד מהם יש כאן ממלא מקום מטעם חמאס. ראש הממשלה הוא אותו ראש ממשלה, ראמי חמדאללה, רק שבפעם האחרונה שהגיע לביקור ברצועה, ב־13 במארס, הופעל מטען חבלה גדול סמוך לשיירה שלו כמה דקות אחרי שחצה את מעבר ארז.

הפעם האחרונה שבה נערכו בחירות ברצועה הייתה ב־2006, כשחמאס עלה לשלטון. אסאם חאמד, ממארגני "צעדת השיבה", חושב שאין טעם בבחירות חדשות. "אני מעדיף ממשלת חכמים. כמו באיראן. פעם היינו הכי מלומדים במזרח התיכון. עכשיו בני ה־20 מסתובבים חסרי מעש כל היום, לא עובדים, לא קוראים. כלום. למה שהדעה שלהם תיחשב כמו זו של פרופסור באוניברסיטה?" הוא שואל.

"יש לנו את חמאס, שלא מדבר עם ישראל. ויש לנו את פת"ח, שממתין שהקהילה הבינלאומית תדבר איתו. אבל לעזה יש שני גבולות, לא אחד. המצרים היו יכולים לפתוח לנו את מעבר רפיח באופן קבוע ולפתור הכל תוך דקה, אבל לעולם הערבי לא באמת אכפת מאיתנו". את דעתו על הרשות הפלסטינית הוא מסכם במשפט אחד: "כל אחד שם מנסה להיות יותר עשיר מהאחר".

ברקע מרחפת כל הזמן דמותו של מוחמד דחלאן, אחד המועמדים להחליף את אבו־מאזן ביום שאחרי. דחלאן הוא מכאן, יליד מחנה הפליטים ח'אן־יונס, שימש בעבר ראש מנגנון הביטחון המסכל של הרשות הפלסטינית וחי כיום באיחוד האמירויות, שם הוא עושה עסקים ומגייס תרומות במיליונים. והוא ממתין. "כולם כאן שונאים אותו", אומר לי אחד מתושבי עזה. "כולם, חוץ מאלה שהוא מעביר להם כסף כדי לממן את הטיפולים הרפואיים, את המזון ואת הלימודים".

לא חופש, הישרדות

באסם דרוויש נלחם כמעט כל חייו. הוא היה אחד מהמחבלים שחטפו את האונייה "אקילה לאורו" ב־1985, במהלך שיט תענוגות בים התיכון, רצחו את הנוסע היהודי־אמריקאי ליאון קלינגהופר, נכה שהיה מרותק לכיסא גלגלים, והשליכו אותו מהסיפון לים. "אבל עכשיו", אומר דרוויש, "להתנגדות המזוינת אין יותר טעם".

וכשהוא מדבר על "התנגדות מזוינת" הוא מתכוון גם למגזרי התיל שאיתם מנסים המפגינים הפלסטינים לחתוך את הגדרות כדי לחצות את הגבול לישראל. "היינו צריכים להגיע לגדר, לגבול, ולעצור. ממש לעצור ולהישאר שם. בלי לזוז. ולבהות בישראל. מה הטעם לחתוך את הגדר אם אחרי זה יורים בך? זה מה שישראל רוצה, לחסל אותנו. ההתנגדות צריכה להסב נזק לאויב. במקום זה אנחנו גורמים נזק לעצמנו".

לדעת אבו־סעדה, לחמאס אין אסטרטגיה. "כי בסופו של דבר, אין שום אסטרטגיה אפשרית. כי עבור ישראל, זו האמת, עזה היא חסרת כל ערך. לא דתי, לא היסטורי, לא אסטרטגי, ועם שני מיליון התושבים הערבים שלה, גם לא ערך כלכלי. ישראל לא מחפשת להסתדר איתנו. מטרתה היא להיפטר מאיתנו.

"האסטרטגיה היחידה היא האחדות, כי הגדה המערבית באמת חשובה לישראל. עם הגדה ישראל חייבת לשאת ולתת", הוא אומר. ובינתיים על מסכי הטלוויזיה מתחילות להגיע התמונות של צעדת סולידריות שמתקיימת ברמאללה. תמונות רגילות כאן: אלות, גז מדמיע, דם. אבל זו לא ישראל שמפעילה אותם, זו המשטרה של הרשות הפלסטינית. ובעזה מביטים על התמונות ולא מוצאים שום נחמה. "זוהי התקופה הקשה ביותר אי פעם", אמרו לי כאן רבים. "פעם המטרה הייתה החופש, היום רק ההישרדות".

תרגום: דניאל בטיני