זה סיפור על משבר יהודי. על סופר וספר ללא מספר. תחילתו בישראל לפני שנתיים עם קבוצת סופרים שהגיעה לכתוב על "הכיבוש". היוזמים היו מייקל שייבון ואשתו, ישראלית לשעבר. התוצרים היו ידועים מראש (את הסיור ליוו "שוברים שתיקה"), ובכל זאת במשרד החוץ חיפשו קול אחר וביקשו שאערוך סיור משלי. להסביר שהמציאות מורכבת. הסכמתי מיד, אבל הסיור מעולם לא קרה. הם סירבו. כשהתזה נכתבת לפני המילה הראשונה, אין מקום לקולות אחרים. שייבון הוא סופר מוכשר, זוכה פוליצר וקול אנטי־ציוני בולט. הצטערתי על התוצרים מאותו סיור, הצטערתי ושכחתי. יש המון ליברלים בעיני עצמם שלא מוכנים לערער את הסיפור שבנו לעצמם על ישראל. שלא מוכנים לשאול על חופש הדת, הקהילה הגאה, חופש העיתונות.
חלף הזמן והנה הגיע אליי נאום שנשא מייקל שייבון באירוע הסמכה לרבנים בהיברו יוניון קולג' בלוס־אנג'לס. זה היה נאום מכונן. שייבון חצה את הרוביקון, ומביקורת על מדינת היהודים עבר לביקורת על דת היהודים. נישואים בין יהודים הם גטו, הכריז, בעוד נישואי תערובת הם דרך לטיפוח גדוּלה אנושית.
שייבון הוא לא היהודי הראשון בהיסטוריה שמעודד התבוללות, הוא גם לא היהודי הראשון שסובל מבעיית זהות. המאבק שלו בישראל קשור לכך. תיקון העולם שהוא מדבר עליו הוא המצאה שנועדה לתת מענה למשבר הזהות. היהדות כרעיון אוניברסלי של סיוע לחלש ללא שייכות לאומית ודתית. שיר דמיוני א־לה לנון, על עולם נטול דתות. העניין הוא שבמזרח התיכון שבו מצא שייבון את האשֵמה, יש מוסלמים שטובחים במוסלמים ונשים נטולות מעמד. גם בברקלי, מתחת לאפו של שייבון, יהודים עשירים כמוהו מתרחקים מעניים ומשחורים. הפוך מהליברליזם שבשמו הוא מטיף נגד ישראל.
העובדה שהוא נואם נגד זהות דתית באירוע של הסמכת רבנים (גם אם רפורמים), מעידה על הבלבול האדיר בקרב חלקים גדולים ביהדות הליברלית באמריקה. הבעיה שלהם היא הבעיה שלנו. אנחנו מאבדים אותם. שייבון הוא המודל. תמיכה בהתבוללות בצד פוליטיקה אנטי־ישראלית.
הזרז הוא טראמפ. לא הייתי משאיר את הבת שלי עם הנשיא, אבל האם באמת אי־אפשר לזהות את מהלכיו פורצי הדרך לטובת ישראל? העברת השגרירות, ביטול ההסכם עם איראן ופרישה ממועצת זכויות האדם של האו"ם. כל מה שאובמה, יקיר היהודים הליברלים, עשה הפוך. האם ההרס והדם שמדיניות החוץ של אובמה הביאה נוראים פחות מההתבטאויות הקשות של טראמפ?
יותר ויותר חלקים בישראל מבקשים להחרים את הרפורמים, הזרם הגדול בארה"ב. הטעמים של החרדים דתיים, של אחרים - לאומיים. אבל מי שאכפת לו מעתיד העם היהודי צריך לקבל אחריות על הרפורמים. להפוך אותם ליעד של מיסיונריות ציונית. זו חובת הממשלה, ואם היא מפחדת "מטעמי מצפון", נדמה לי שהרצוג, היו"ר החדש של הסוכנות, ייתן מענה כי הוא מבין זאת היטב.
ועוד באותו עניין: שתי ספקולציות היו על מינויו של הרצוג. האחת היא שנתניהו עומד מאחורי המינוי, ואם היה רוצה היה ממנה את שטייניץ. לכן השתיקה. השנייה היא שזה חמק לו בצוק העפיפונים והאירוויזיון. בכל מקרה, ראוי היה שיברך את הרצוג. בפוליטיקה נהוג לברך גם כשמפסידים. הרצוג שמר על כבודו של נתניהו כיו"ר האופוזציה. ראוי היה שנתניהו ישמור על כבודו שלו עצמו, שיברך כמו שאר חברי הקואליציה והאופוזיציה.
הרשות לא נתונה
חוק הגיוס הוא שקר. המהפכה השקטה שמתרחשת בחברה החרדית לא תלויה בחוקי המדינה אלא בחוקי הכלכלה. החברה החרדית מתפוררת, והסיבות מגוונות: מנהיגי הדור הולכים לעולמם, ריבוי חצרות, והתקציבים שלא מספיקים. זו השגיאה ההיסטורית של בן־גוריון לאפשר תורה בלי קמח. תופעה שמעולם לא התרחשה בהיסטוריה היהודית, ולכן גם תיעלם. בישראל 2018 כמחצית מהחרדים כבר משתלבים במעגל העבודה. הם תוצרי המהפכה. הגיוס הגובר לצה"ל קשור לכך. מי שמתגייס משתלב בחברה, משלים לימודי ליבה, רוכש השכלה ומביא פרנסה הביתה. אחרי העבודה והגיוס מגיעה הציוניזציה. חרדים שקוראים לעצמם ציונים או לפחות רואים בעצמם כאלה.
חוק הגיוס הוא כוסות רוח לשוויון בנטל. אין בישראל חלוקת חובות שווה. רק חצי מהישראלים מתגייסים לצה"ל. 43% מסיימים שירות צבאי מלא. מדינת ישראל לא השכילה לייצר שירות לאומי חובה לערבים ולחרדים. אין מקלות למי שלא משרת, מעטים הגזרים למי שכן.
על הרקע הזה צצה בכנסת הצעתם של הח"כים יהודה גליק מהליכוד ומוסי רז ממרצ לבטל את שירות החובה בצה"ל. הטיעונים על התמוססות רעיון "צבא העם" נכונים, אלא שהם מפספסים את הרוח. תפקידו של צה"ל הוא קודם כל לנצח במלחמות, אבל יש לו גם תפקיד חברתי מכריע. תיאורטית אפשר היה להעסיק צבא שכירים, לשחרר מורשעים תמורת גיוס או לקיים לגיון זרים תמורת אזרחות, אלא שלצבא בישראל יש חלק מרכזי בסיפור המשותף. למעט השוליים שרואים בצה"ל אויב, מרבית הישראלים רואים בצבא את עצמם. בין ששירתו בתפקיד משמעותי ובין שלא. שירות בצבא הוא תעודת כבוד. נער אמריקאי מבית טוב ינסה להתקבל להרווארד כדי להשיג סטטוס חברתי. נער ישראלי ינסה להתקבל ליחידה מובחרת. בניגוד למקומות אחרים בעולם, האליטות שכה מושמצות בישראל הן אלה שמתגייסות לשירות משמעותי ומסכנות את חייהן בשביל אחרים. במקומות אחרים עם "צבא רשות", העניים והנדכאים מסכנים את חייהם למען האליטות. אין שוויון בנטל בישראל. זו עובדה מצערת, אבל לפחות יש סיכוי לנערים משכבות חלשות לשנות את חייהם בגיוס לצה"ל. להפוך לקצינים ולרמטכ"לים כמו איזנקוט. הנורמות הערכיות שיוצאות מקורסי הפיקוד של צה"ל הן עדיין נקודת ייחוס ישראלית, גם אם נתניהו ואחרים לא זוכרים את הסעיף שעוסק בדוגמה אישית.
השבוע נחגג בכנסת יום המילואים. מעט מאוד ישראלים עושים מילואים. אלה שעושים מגיעים, כי זה עושה להם טוב. מכמה לילות נטולי ילדים, דרך הקפה עם החבר'ה מהפלוגה ועד תחושת חשיבות ותרומה. ויש עוד סיבה אחת - עם כל הביקורת על צה"ל - מדובר באי של שפיות בחברה הישראלית. איכשהו, המציאות קפאה במילואים. ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים יושבים יחד ומדברים, מתווכחים ומקטרים, כמו פעם. החיים מחוץ לבועת השנאה ההדדית. "צבא העם", גם אם של מעטים. ביום שבו הצבא יהיה רשות - כי אין ברירה - נאבד גם את החלום הזה. בלי חלומות על אידיאלים נישאר אומה שמקללת ומתווכחת על ארוחות היוקרה של שרה. ¿
