מירי בוהדנה חגגה את יום ההולדת הארבעים שלה במקדונלדס. לא יודע מה מפתיע יותר במשפט הזה - העובדה שבוהדנה דילגה בטבעיות לעשור החמישי של חייה או שהחליטה לציין את המאורע עם קציצה. "ידעתי שאני רוצה לחגוג את הגיל הזה באופן הולם. חשבתי הרבה איך לעשות את זה, ופסלתי את כל האפשרויות. מסיבה גדולה, נסיעה לחו"ל, טיסה עם בבו למין 'האני־מון' בריו דה־ז'נרו. אבל בסוף קמתי בבוקר, וכמו חייל עם מלא משימות, עברתי בין דבר לדבר. הלכתי לחווה, רכבתי, הזעתי, הרמתי כוסית עם כל החברים, המשכתי למסעדה עם שש חברות טובות שלי, ובערב הלכנו כל המשפחה למקדולנדס. זאת הייתה היומולדת הכי מאושרת שלי".
מה הזמנת?
"מנת ילדים".
אז היא בת ארבעים, אבל כמו שבוהדנה אומרת, זה לא באמת אמור להפתיע אף אחד. "אני בתודעה של אנשים כל כך הרבה זמן, כך שמבחינתם אני בטח כבר בת 100". היא כמובן צודקת. יש בביזנס הזה מעט מאוד כוכבים שהפכו, כמעט מהרגע הראשון לפריצתם, לאייקון. בוהדנה למדה מהר את החוקים. היא המציאה את עצמה מחדש שוב ושוב, בהתאם לרוח הזמן ודרישות התפקיד. אין ג'וב בתעשייה שלא ניסתה. טקס מלכות היופי, מסלולי דוגמנות, טלנובלות, קמפיינים, ריאליטי, שעשועונים, לייט־נייט, ובקרוב אפילו סדרת נוער חדשה. בימים אלה היא מנחה את "משחקי השף" ברשת (בימים שני ושלישי אחרי החדשות ב"רשת 13"), מובילה את הקמפיינים של רשת האופנה אריסטו שמט והרשת הנשית לחיטוב ובריאות סטודיו C. במקביל, יש לה את כל הסיבות להתחרות על פרס אשת המשפחה של השנה. היא מציינת יחד עם איש העסקים בבו קובו, 16 שנות זוגיות סוערות, שלושה ילדים (בן, אסתר ורפאל), ובית חלומות בארסוף. פלא שהמשבר שהבטיחו לה בהחלפת הקידומת מבושש להגיע. "תהיתי באיזו צורה אמור להגיע משבר גיל ארבעים. עצבות? פחד למות? דיכאון? ברוך השם לא הגיע שום דבר. נהפוך הוא. הגיל הביא איתו הרבה מאוד דברים טובים. המון שקט. החרדות התמתנו. יותר תובנות לחיים. אפילו הפחד להתבגר עבר. השלמתי עם זה. זה קורה. ובוא ננסה להיראות כמה שפחות פתטיים ולהגיע לזיקנה בכבוד".
אז הנה, יד ראשונה מבוהדנה, כמה תובנות חשובות על החיים, מאחת שיודעת.
הגיל? התרגיל!
"אני עוברת כבר ארבעים שנה מול המראה, וברוך השם בבית שלנו יש הרבה מראות, ובסך הכל אני נהנית מהשלווה שזה לא מושלם. הגוף כבר לא מוצק כמו פעם, העור כבר לא מתוח לא משנה מה אני אעשה. אני יכולה להעלים קמטוטים עדינים, אבל אני לא אעשה שום דבר דרסטי או כירורגי. אני רואה איך זה נראה כשעושים, ואני מעדיפה שלא. אולי בעוד עשר שנים, כשאני אצטרך לעשות, יהיה פטנט אחר, ואם לא יהיה - אז לא אעשה. אבל זה לא מעסיק אותי. אני אוהבת לראות את עצמי עם הקמטוטים, את ההבעות שלי, ואני בתקופה שאני מחבקת את עצמי ממש חזק. לא ישבן מוצק כמו פעם, אבל מבסוטית אש. לא מתחברת לזה שאני בת ארבעים. לפעמים אני מסתכלת על הילדים מסתובבים בבית וחושבת לעצמי: הדבר הזה שלי? כשיש לך ילדים, עושה רושם שהזמן טס מהר יותר מבדרך כלל".
ילדים? זאת שמחה!
"אני אמא מעודכנת. קוראת, שומעת, מקבלת. לא עם הראש בקיר. הבנתי שעם הילדים שלי עונשים לא עובדים. אני אומרת להם, 'לא יהיה לכם טלפון שבוע', ותוך רגע אני מבינה שלא אעמוד בזה. הם הרי הולכים לאנשהו ואני ארצה שיהיה להם טלפון. אני עדיין מחפשת את הדרך הטובה להעמיד גבולות, אבל למזלי יש לנו תקשורת מאוד טובה. ילדים הם המראה שלנו. כשאני מסתכלת על אסתר, היא ממש אני כשהייתי קטנה. היא בחוג התעמלות קרקע והיא מתאמנת כאן בבית, וכל הזמן קוראת לי, 'אמא, תראי אותי!' בדיוק כמו שאני הייתי קוראת לאמא שלי. היא בנאדם עדין, טוב, סלחן וותרן, גם בגלל שהיא מזל מאזניים וגם בגלל שהיא כמוני באופי. למרות שהיא פצפונת, היא מלמדת אותי הרבה על עצמי".
חבר? של פעם
"לפני כמה ימים רפאל נפל מהעץ, וסיפרתי לו שגם לי זה קרה פעם. פתאום נזכרתי בחגית, חברה שלי מכיתה ד', שנידנדה אותי בערסל קצת חזק ועפתי על הבטן. חשבתי לעצמי, 'מעניין מה קורה איתה?' לא דיברתי איתה שלושים שנה בערך. חיפשתי אותה בגוגל. גיליתי שהיא מורה ליוגה. השגתי את הטלפון שלה והתקשרתי. אמרתי לה, 'מעניין אם תצליחי לזהות את הקול שלי'. תוך שנייה היא אמרה, 'מירי!'
"אני מגלה בתקופה האחרונה שאני רוצה לחזור לעבר, להתקרב לשורשים שלי, לחברי הילדות שלי. אני יותר ויותר נזכרת בזיכרונות עבר. קופצות לי הרבה חוויות ילדות, שעושות לי חשק לפגוש אותם שוב. יש לי הרבה חברים שאספתי לאורך השנים, אבל אני איומה בתחזוק חברויות. אני לא חברה שקובעים איתה, אני חברה שזורמת. כל החברים שלי יודעים שאי־אפשר לתפוס אותי ברשת ולשאול לאן נעלמת. החברים הטובים שלי נותנים לי ספייס".
קלוריות? לא סופרת
"כילדה הייתי הנסיכה של הבית. בת זקונים שהגיעה אחרי שלושה בנים. לא עשיתי כלום בבית. אמא שלי לא נתנה לי אפילו לסדר את החדר. ופתאום הגעתי לשלב בחיים שהייתי צריכה לבשל לעצמי. כשהייתי רווקה הזמנתי הרבה טייק־אווי. אבל עם ילדים צריך ללמוד איך לעשות את זה. בהתחלה לא הייתה לי עזרה והתחלתי לאלתר. פסטות, דגים בתנור, דברים פשוטים ובסיסיים. תשמחי לשמוע שלא שרפתי כמעט סירים. מאז ש'משחקי השף' נכנסו לחיי, הם השתדרגו. אני מקבלת טיפים, שיטות, טכניקות שלא ידעתי על קיומן. אני מאוד טובה בכל האוכל המרוקאי. דגים חריפים, קציצות. החמין של שבת יוצא לי ליגת העל. אף פעם לא ספרתי קלוריות. המשקל שלי לא משתנה ויציב כבר שנים. אולי גרם לכאן או לכאן. אני לא מוטרדת מהמשקל כמו שחשוב לי לשמור על הבריאות. אני עם היד על הדופק, רואה שהכל בסדר".
קריירה? לא עוצרת
אני שומעת הרבה, 'בשביל מה היא צריכה לעבוד?' זאת הקללה הכי גרועה שאפשר לקלל אותי. מגיעות אליי הרבה הצעות, הזדמנויות, וחשוב לי להיות בעשייה. כיף לקום לצילומים של 'משחקי השף'. השבוע התחלתי צילומים לתפקיד גדול בעונה החדשה של 'שנות השמונים'. זה משהו שחיכיתי לו. אני צריכה שמשהו יגניב אותי - הפורמט, הדמות, הפרטנר - כדי לעשות את זה. זה הדבר שבבו הכי מעריך בי. שאני קמה בחמש בבוקר לצילומים עד שבע בערב. אמא שלו הייתה מנקה בנקים והוא היה מחכה לה בתחנת אוטובוס שתחזור. הייתה לי את האפשרות בכיף לא לעבוד, אבל אני מבחירה עובדת. אני נהנית לקום בבוקר, ולעשות דברים שאני אוהבת. להרוויח כסף זה הערך המוסף. זו גם דוגמה אישית לילדים: תעשו משהו שאתם אוהבים. אל תהיו בטטות. גם בבו, למרות שיש לו כסף ויכול לנוח, כל הזמן יוצר ומחפש את הדבר הבא. אני לא עובדת כדי להיות בעניינים. אם הייתי רוצה לשמור על רלוונטיות היה לי אינסטגרם".
לייק? אין צורך
"אין לי פייסבוק, אינסטגרם וטוויטר. אין לי מושג אפילו איך משתמשים בזה. כל הקריירה שלי תמיד חששתי מביקורת לא טובה, מלצאת סתומה או להעליב מישהו. לאורך החיים זה גם קרה. כולנו היינו בני 20. אולי מתוך זה, לא מעניין אותי להיות חלק מזה. לא רוצה לשתף, לא רוצה לדווח לכם מה אני עושה ולא רוצה לצלם לכם את מה שאני אוכלת או את הנוף שמשתקף לי מהחלון. ואין לי עניין לצייץ כלום בטוויטר, כי סביר להניח שאם אכתוב משהו - מישהו יתעצבן. אני כן מרגישה שאני לא חלק מהמשחק הזה, אבל לא באמת אכפת לי. תשומת הלב הזאת לא חסרה לי. ההתעסקות בזה, לצלם, לבחור פילטר, לתייג, אני מעדיפה ליהנות מהדבר האמיתי ושייצרב לי בזיכרון. דווקא פעם היה לי אינסטגרם לשבוע. התחלתי לצלם המון, להעלות כל שנייה. עלה שנשר, ג'וק, הטוסיק של רפאל. ואז קיבלתי תגובה מבחור שרירי בלי חולצה שכתב: 'היי בובה'. במקרה בבו ראה את זה ואמר, 'היי בובה?! ביי בובה!' כל כך הסכמתי איתו, שהרגשתי שאני לא צריכה את זה".
קנאה? במינון
"אנחנו כבר 16 שנה ביחד. בהתחלה הייתי מאוד קנאית לבבו. לא היה ברור מה בדיוק קורה. הוא היה בלונדון, אני הייתי כאן. הכל היה לוט בערפל ביחסים האלה. הייתי חסרת ביטחון. בכל פעם שהוא היה יוצא, ישר הייתי רוצה לדעת לאן ועם מי. פחדתי שהוא יהיה במקומות שיש בהםנשים יפות וזה ימשוך לו את העין. אני לא חושבת שזה התפוגג לגמרי, אבל מאז שהפכנו למשפחה עם ילדים, אני הרבה פחות מקנאה. יש עוגן. השנים עשו את שלהן. היום, אם אני רואה אותו מדבר עם מישהי באירוע, זה נורא תלוי מה אני אעשה, מי זאת ובעיקר מה שתיתי לפני. אם היא פרופ' עדה יונת שבאה לדבר איתו על משהו, או אם היא נראית כמו בר רפאלי. בגדול, אני חושבת שאני אהיה קלאסה, אתקרב ואציג את עצמי, ואחר כך אני אעשה לו את המוות במכונית. אגב, אם זה יקרה להפך, המצב רוח של בבו היה מתהפך. הפתיל של בבו קצר. זה היה יכול להיגמר בזה שהוא מושך אותי אפילו באמצע שיחה עם מישהו, גם אם סתם בא לשאול אותי משהו. השנים עשו את שלהן. הבנו. אנחנו במקום טוב. אנחנו בניחותא. אני חושבת שצריך לקנא במינונים קטנים".
אהבה? זה כל הסיפור
"אני חושבת שכל זוגיות דורשת תחזוק. לא לקחת את זה כמובן מאליו. לא לשמור על סטטוס קוו משעמם. לעשות דייטים לבד. לשבת עם כוס יין לבד. הרגעים הכי רומנטיים שלנו זה שאנחנו הולכים יחד בטבע ואז הוא עוצר ואומר: 'תביאי חיבוק'".
חלומות? לפעמים מתגשמים
"החלומות שלי לא קשורים בעולם הזוהר. החלום שלי עכשיו הוא למצוא שטח ליד הבית, כמה דונמים חקלאיים, ולהקים חווה טיפולית עבור ילדים. אני רוצה לגדל סוסים מיניאטוריים. הדבר הכי חמוד שראית אי פעם. רק לשבת ולחבק אותו זה כמו לקחת ארבע ציפרלקס. אני מרחמת על אנשים בלי חלומות. אני באמת מאמינה שאם אתה חולם מהנשמה שלך, דברים מתחילים לזוז".
