כשאבא של יזהר אשדות נפטר לפני שנתיים הוא השאיר לו אוסף של סרטי סופר 8 מ"מ שצילם במשך חמש שנים. משפחת אשדות נדדה אז בעולם בעקבות שליחויות דיפלומטיות של האב, והתמונות הציפו ריכוז של זיכרונות ילדות. "המרתי את הסרטים לווידיאו ופתאום גיליתי אוצר – לראות את המקומות שהיינו בהם, את המשפחה, את עצמי כילד", הוא מספר. "חשבתי מה לעשות בחומרים האלה ולא מצאתי עוגן. אבל אז חיברתי קטע מוזיקלי בשם 'קמבודיה' ופתאום ידעתי מה לעשות עם הוויז'ואל שהיה לי ביד".
'קמבודיה' הוא השיר הראשון שיצא מתוך האלבום החדש של אשדות, 'כך הולך הרוח'. קטע אינסטרומנטלי שמעלה בדמיון את הסאונד הרך והנוגה של I'm Not in Love של 10cc עם קולות רקע של רונה קינן ושפיץ אקזוטי. הקליפ נודד בין תמונות מגורענות של מקדשים בודהיסטיים וחופי ים, שוורים ענקיים חורשים שדה אורז, קופים מאולפים בתלבושת צבעונית מגוחכת, סירות דייגים, יזהר הקטן משתעשע עם נחש ענק. אבל הגלויה התיירותית לא ממש מכסה על הטרגדיה שאורבת. לצד יזהר ואמו – אישה יפה עם משקפי שמש סבנטיז כהים – נראה שם ילד צעיר יותר. הנוכחות שלו כמעט אגבית, דורשת הסבר. "בגיל תשע טסתי עם הוריי ואחי הקטן לשליחות של שנה וחצי בקמבודיה", כותב אשדות בתחילת הקליפ. "היינו משפחה בשיא פריחתה לפני שהכל התפרק".
עכשיו הוא מספר: "כשהייתי בן 16 היינו בשליחות בהאג, ואז אחי הצעיר נהרג. השם שלו היה גלעד, אבל קראנו לו דוני. זה דבר שגומר על משפחה. הכל היה אחרת אחרי האסון הזה. בסרטי הסופר 8 היינו שני ילדים ופתאום נשארתי רק אני. לראות אותנו יחד אחרי כל השנים – להיזכר ברוח החיים של דוני ושל כולנו – זה סוג של נס, מתנה שאבא השאיר לי. 'קמבודיה' היא הדרך שלי לדבר על דוני כאמן".
אשדות מעולם לא דיבר בראיון עיתונאי על האסון, ועכשיו הוא עושה את זה באיפוק גדול, נמנע מכל גילוי של רגשנות, כאילו ממהר להחזיר את הקליפ ואת עולם הזיכרונות שבא איתו למקום הנסתר והבטוח שבו אופסנו כל השנים. "לא הייתי שם כשזה קרה, אלא בחופשה בישראל. דוני שיחק בחול עם ילדים אחרים, משהו התמוטט עליו והוא נקבר. אף פעם לא ידעתי מה בדיוק קרה שם. אני זוכר שקיבלתי טלפון מדוד שלי והוא סיפר לי שקרה אסון ובאותו לילה ההורים שלי הגיעו לישראל כדי לקבור אותו כאן".
הייתם קרובים?
"היו בינינו ארבע שנים הבדל, שזה לא מעט בגיל הזה, אבל בכל פעם שהגענו למקום חדש ומצאנו את עצמנו בלי חברים, היינו הרבה ביחד בחודשים הראשונים. היו לנו תקופות ארוכות של רק הוא ואני, אבל אז הייתי מכיר חברים חדשים ומעט מתרחק וזה גרם לי קצת לתחושת אשמה. אני מניח שבשנים האחרונות היינו פחות קרובים, גרנו בהאג וכבר הייתי בעניין של המוזיקה, היה לי הרכב, והייתי הולך פעם־פעמיים בשבוע לראות הופעות. בניגוד אליי, דוני היה מאוד אתלטי, ואני כמפיק בפוטנציה החלטתי שזה התפקיד שלי לאמן אותו. הייתי לוקח אותו לרוץ וקניתי לו נעלי ריצה ועמדתי ומדדתי לו זמנים בסטופר. זה משהו שאני זוכר היטב מהתקופה האחרונה שלנו ביחד".
אתה זוכר את הכאב על האובדן שלו?
"איך אפשר לזכור כאב? כאב זה משהו שאתה שוכח כי אחרת אתה לא יכול לשרוד. אז, כשזה קרה, זה היה בלתי נסבל. היום זה רק לנסות לשחזר את זה. זה נשמע כמעט אכזרי להגיד את זה, אבל הכאב של ההורים שלי היה הרבה יותר קשה מאשר הכאב שלי – נער בן 16 שהחיים שלו בקושי מתחילים. גם קשה לי לתרגם את זה לגעגוע. היה געגוע אליו בתקופה הראשונה ואחר כך זה היטשטש, הפך למשהו חמים ומעומעם – נקודה שמלאה ברגש אבל קשה לתחום אותה דווקא לגעגוע או לצער. בכל זאת, עברו כמעט 50 שנה".
אתה מאוד מאופק. הרי היה מדובר במהלומה קשה מאוד.
"אני אומר את האמת לאמיתה, תמיד. אבל בראיון עיתונאי אני לא אדבר כמו שאני מדבר עם האנשים הקרובים לי בחיי. ואני לא אפרוץ בבכי".
ככה לא תקבל תוכנית ריאליטי.
"בדיוק".
× × ×
יחד עם 'קמבודיה', האלבום החדש כולל 12 קטעים, מחציתם אינסטרומנטליים והשאר נכתבו על ידי יהלי סובול. אלבום מהורהר, שקוף, בוגר – כמתבקש ממוזיקאי שהקריירה שלו נמשכת כבר כמעט 40 שנה.
"בסביבות מאי־יוני 2014 דיברתי עם יהלי והצעתי לו לכתוב כמה שירים", נזכר אשדות, "והוא אמר, 'בוא נכתוב אלבום שלם'. זה הדליק אותי, לעבוד ככה עם פרטנר – כמו אלטון ג'ון וברני טאופין. החלטנו לפנות זמן בצורה מרוכזת, שלושה שבועות נפגשים כל יום מעשר בבוקר עד שש או שבע בערב, כמו ללכת לעבודה. גיליתי שיש בתהליך הזה משהו שמצליח לעקוף את הדבר הכי קשה בכתיבה, שזה השיפוטיות העצמית".
רק שבאמצע העבודה פרץ צוק איתן וטילים החלו להתעופף לכיוון תל־אביב. "זה נתן לנו לגיטימציה מלאה לא לעשות שום דבר אחר. לא שומעים את האזעקות באולפן, אז הקשר שלנו עם העולם החיצוני היה כשהמשפחות היו מעדכנות שהייתה אזעקה. ויחד עם זה המתח חילחל. בניגוד לקלישאה אני חושב שכאשר התותחים רועמים, יש משהו טעון באוויר שדווקא מתפקד כאפרודיזיאק יצירתי".
עוד לפני שהתחילה העבודה עם סובול, אשדות שאל את עצמו למה בכלל הוא צריך אלבום חדש. "פעם זה היה יותר ברור למה צריך להוציא אלבום חדש - כדי לקדם ולתחזק את הקריירה", הוא מסביר. "אז הקריירה שלי בסדר, יש אחלה הופעות, והקהל שלי לא ירגיש בחסרונם של שירים חדשים. יש כאן קונפליקט. מצד אחד, הסיבה שאני מוזיקאי היא ליצור דברים חדשים, ובלי זה ארגיש שאני רק ממחזר. מצד שני, שאלתי את עצמי למה אני צריך להתיישב עכשיו לתקופה של חודשים ולהתחיל לכתוב. יש עבודות יותר קשות מזה, אני לא מתלונן, אבל זה תהליך תובעני מבחינה נפשית".
בסצנה הישראלית העכשווית, בין סטטיק ובן־אל לעומר אדם, יש עוד מקום למוזיקה שלך?
"הפלח הזה הוא לא הכל, ממש לא. כשהייתי בן 30 אלונה (קמחי, אשתו) קראה ספר שנקרא 'הדינאמיקה של היצירה' של אנטוני סטור, והעבירה לי אותו. הספר מדבר על שלושה פרקים בחייו של אמן: החלק הראשון הוא הזינוק, האמביציה, הכישרון הגולמי. אתה עושה דברים בלי לפחד. בפרק השני אתה מגיע לשיא היצירתי. יש לך ניסיון וידע ויחד עם זה מגיע החשש. הפרק השלישי הוא השלב שבו אתה משתחרר מכל זה. אם אתה מסופק מהקריירה שלך, אתה יכול להתקלף כמעט מכל הבלי העולם הזה. ושם אני נמצא עכשיו. אפשר להגיד שזה מעין גמילה".
גמילה ממה?
"מהצורך שזה יצליח ויעשה רעש. זה סוג של שחרור, אני יכול לעשות מה שאני רוצה".
תיסלם, שבה היה הכוח היצירתי המניע, החזיקה בסך הכל ארבע שנים ושני אלבומים בלבד, אבל ייצרה כמות מרשימה של להיטים שאחראים לכך שהלהקה לא מפסיקה להתאחד. גם היום ההרכב המקורי נפגש לשתיים־שלוש הופעות בחודש, והקהל תמיד מצטרף בפזמון. "אנחנו שרים את אותם שירים כבר 30 וכמה שנים", אומר אשדות, נושק ל־60 ונראה פנטסטי. "כשאנחנו יחד זה כיף טהור, וזה קשור לעובדה שאנחנו לא מתפקדים כלהקה אקטיבית שצריכה ליצור כל הזמן ועסוקה בכל החיכוכים שגרמו לפירוק של תיסלם מלכתחילה. אין ויכוחים על סולואים, הרי הכל כבר קיים ומוכר. הרבה שנים היה חשוב לי לבדל את עצמי מתיסלם ולעשות את הקריירה שלי, היום ההופעות שלנו זה החלק הכי כיפי בעבודה שלי. ערב שלם עם החברים הכי טובים שלי, מרגיש חופשי על הבמה ושר שירים שהקהל כל כך אוהב ועוד מקבל כסף על זה".
אחרי פירוק תיסלם אשדות נחת בסרט 'שוברים', שזכור היום בעיקר בזכות שני דברים: הלהיט של מאיר בנאי 'שירו של שפשף' שאשדות עיבד, והמפגש עם אלונה קמחי, אז תלמידת שנה ראשונה בבית צבי והיום מהקולות הבולטים בספרות הישראלית. "הכרתי את אבי נשר והוא פנה אליי שאכתוב מוזיקה לסרט ולקראת הסוף אמר, 'אולי גם תשחק'. זה היה חודש של צילומים, כמו קייטנה. אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את אלונה. היינו בחזרה והיא נכנסה באיחור, הייתה נורא ביישנית".
הם יחד כבר יותר מ־30 שנה, הורים לילד אחד, עילי, חייל בן 20 שירש לדברי אשדות את כישרון הכתיבה של אמא ואת הכישרון המוזיקלי שלו. באחד השירים באלבום החדש, 'כפר צרפתי', מופיעות השורות הבאות, שנראות כמו פנייה ישירה לאשת חייו: "מה קרה בחלום שחלמתי עלייך?/ והזמן שהופך אוהבים לזרים ינסה לפתות אותנו/ לא ניכנע לו אנחנו קרובים".
"יש את האמרה הזאת ש'צריך לעבוד על היחסים', שתמיד הרתיעה אותי", הוא אומר, "אבל מה שבטוח זה שאסור לך לקחת את האדם השני כמובן מאליו. אתה חייב כל הזמן לשמור על מודעות, על ריכוז, כי אם לא, אתה עלול להתפתות ליכולת של הזמן לפרק. זה מוזר גם בעיניי שהקשר שלנו מחזיק כבר 35 שנה, אבל עובדה, טפו־טפו־טפו".
הקשר שלכם תמיד מסקרן אנשים. יש שמועות שיש לכם יחסים פתוחים, שאתם סווינגרס.
"אני כזה ביישן, אתה יכול לראות אותי כסווינגר? אנחנו המון שנים יחד וזה נהדר ואני לא רוצה לדבר על זה יותר. אלה הגבולות שלי. אם לא יהיו לי את הגבולות האלה ולא אצליח לשמור על האנשים היקרים לי, לא אוכל לשרוד בעולם".
במשך השנים אשדות בנה את עצמו כמפיק מוזיקלי מבוקש. עבד עם עשרות אמנים, מקורין אלאל עד בעז שרעבי, מהחברים של נטשה ועד עפרה חזה. לקח לו הרבה זמן להחליט שהוא מספיק טוב גם בשביל לשיר בעצמו, כסולן. אלבום הבכורה שלו יצא ב־1992, כשהיה כמעט בן 35.
למה לא ניסית לכתוב מילים?
"זו שאלה ששאלתי את עצמי לא מעט פעמים, וזה תיסכל אותי, כאילו יש משהו לא שלם אצלי. וניסיתי. כתבתי שירים אבל זה הרגיש לי לא מספיק טוב. גם השירה לא באה לי טבעי. משה לוי, המבוגר האחראי בחיים שלי, אומר שההישג העיקרי שלי בקריירה זה השירה. כי נקודת המוצא שלי לא מזהירה: לא נולדתי עם קול מדהים, ואני נורא ביישן והחשיפה הרגשית קשה לי. אני זוכר את ההופעה הראשונה שלי כסולן, ב־1991 בבאר־שבע. ירדתי מהבמה ואמרתי לעצמי, 'היום התחלת מקצוע חדש'".
× × ×
אחת ההצלחות המשמעותיות הראשונות שלו הייתה עם עפרה חזה. אשדות הפיק מוזיקלית את אלבומה 'ימים נשברים', וגם השתתף בכתיבת הלחן ל'הכאב הזה', שרבים מחשיבים כשיר הכי טוב שלה. שנתיים אחר כך התקשר אליו יאיר ניצני, אז כבר מנהל בהד ארצי, והציע לו לעשות רמיקס לאחד משירי האלבום 'שירי תימן', שחזה הקליטה כמחווה להוריה. "יאיר אמר, 'אני צריך משהו שיעזור לאלבום להגיע לרדיו'. פגשתי את עפרה ואת בצלאל אלוני ואחרי כמה זמן עבדנו על 'אם ננעלו' ו'גלבי'. את רוב העבודה עשיתי לבד באולפן. עפרה הקליטה את השירה והלכה. לא חשבתי יותר מדי מה זה יעשה לקריירה שלה".
ב־1987, אחרי שאריק בי וראקים סימפלו ממנו קטע ללהיט שלהם, הפך הרמיקס ל'אם ננעלו' לשוס הכי גדול באירופה והזמרת משכונת התקווה הייתה כוכבת בינלאומית.
היום, על הרבה פחות, יוניברסל תובעים את נטע ברזילי בטענה להעתקה כביכול מהשיר של הווייט סטרייפס.
"מעבר לעובדה ש'טוי' הוא שיר פופ מקורי ומצוין ונטע מקסימה, אני לא מכיר את הפרטים המדויקים ולא קראתי את התביעה. אבל אין ספק שמאז שהתחיל עידן הסימפולים, אנחנו בתקופה מאוד משונה מבחינת ההגדרות של מה זה מוזיקה מקורית ומה לא. אני חוויתי את זה כמשהו טוב, כי כל ההצלחה של עפרה התחילה עם הסימפול של 'אם ננעלו' ללהיט של אריק בי וראקים. מישהו אמר כבר שאמן גדול עושה מחווה ואמן לא טוב מעתיק".
אשדות צבר הרבה שעות חזה, בארץ ובמסעות לחו"ל, אבל לא ממש הצליח להכיר אותה לעומק. "תמיד ידעתי לשמור על עצמי מפני קרבה מוגזמת עם האמן באולפן, ועפרה הייתה אפילו יותר מגודרת ממני. חיבבנו האחד את השני ועבדנו טוב ביחד. היא הייתה מקסימה, אבל היא לא ידעה שום דבר על החיים שלי ואני שום דבר עליה".
איך היא הסתדרה עם ההצלחה הבינלאומית?
"הייתה תחושה כאילו ההצלחה שלה לא התקבלה כל כך טוב בארץ, כאילו אנשים חשבו: למה דווקא היא? מצד שני, ראיתי מקרוב את הכבוד וההערכה שהיא זכתה להם בחו"ל ממבקרים וממוזיקאים. אני זוכר שקראתי שמיק ג'אגר אמר שאלבום השנה שלו זה 'שדיי' ואמרתי לעצמי, 'וואלה, מישהו פה רואה את הדברים קצת אחרת'. עפרה ידעה להתנהל בתוך זה מעולה, הייתה לגמרי אשת העולם".
למה לא ניצלת את ההצלחה של 'אם ננעלו' כדי לנסות לבנות קריירה באירופה?
"חייתי באנגליה וחתמתי בסוכנות של טרבור הורן ואשתו. למרות ההצלחה הגדולה והמוניטין באירופה, לא היה קל בשבילי להתחיל הכל מההתחלה ואחרי תקופה קצרה חזרתי לארץ. מצד שני, ההצלחה של 'אם ננעלו' שימשה קטליזטור לקאמבק של תיסלם ב־1990, והקאמבק הזה גרם לי להתחיל קריירת סולו. מעניין, איך הדברים האלה עובדים".
ב־2012 יצא אלבום האולפן הראשון של אשדות אחרי שבע שנים, 'עניין של הרגל'. שיר הנושא, שכתבה קמחי, תיאר את ההשפעה הרעילה שיש לשגרה של חיילי צה"ל המשרתים בשטחים והתגלגל לכדי סערה ציבורית. הוא נפסל להשמעה בגלי צה"ל, והפך את אשדות – בריטואל שיחזור על עצמו בהמשך עם יאיר גרבוז ועודד קוטלר ואחינועם ניני - לאויב המדינה.
"זה היה כמו סופה שחלפה", אומר אשדות, שמגדיר את עצמו איש שמאל ואף הוצב במקום ה־88 לרשימת מרצ לכנסת ה־19, "אנשים אמרו עליי דברים איומים מאחורי המקלדת, ואני אמרתי להם, 'בואו לפגוש אותי ונדבר' – מה שכמובן הם לא עשו. ומאז היו עוד סופות כאלה לאנשים אחרים".
היית משנה משהו בהתנהלות שלך אז?
"לא. אני עומד מאחורי השיר, אבל כמעט לא מבצע אותו יותר. רוב הקהל שלי יכול להזדהות איתו, וקיבלתי עליו תגובות טובות, אבל אני כן נרתע מהזיהוי בין יזהר המוזיקאי והפוליטיקאי. אני מצביע מרצ וגם מופיע בשטחים – דבר שמעורר ביקורת נגדי בשמאל – כי אני לא מחרים אף אחד ולא רוצה שיחרימו אותי. ואני מבין את האנשים שכועסים ואין לי בעיה עם אלה שבוחרים לא להופיע שם, גם זה אחלה.
"מצד שני, אני לא מתחבר לסנטימנט של חלק מהאנשים בשמאל, ש'גנבו לי את המדינה'. אף אחד לא גנב לי שום דבר. המדינה משתנה ואנשים משתנים ויש בה דברים שאני אוהב ויש דברים שאני אוהב פחות. מה שמפחיד אותי זו שתיעלם האפשרות של אנשים לעשות ולהגיד את מה שהם מאמינים בו. מפחיד אותי שכל ביקורת נתפסת כבגידה".
