אמש, אחרי הניצחון ההיסטורי, נדמה היה שכל ארבעה מיליון התושבים בקרואטיה יצאו לחגוג בכיכר ילצ'יץ המרכזית בזאגרב הבירה. "הכדורגל לא חוזר הביתה, הכדורגל מגיע לקרואטיה", הם צעקו שוב ושוב במענה לסיסמה של המפסידים הבריטים "הכדורגל חוזר הביתה".
במהלך משחק חצי הגמר הגורלי האווירה ברחוב הייתה נפלאה. למרות העומס, ולמרות ההתרגשות וההתלהבות, איש לא דחף ואיש לא נדחף. כל מסירה מוצלחת של שחקן קרואטי התקבלה במחיאות כפיים. אחרי שער היתרון של הבריטים השתררה לפתע דממה, כשהגיע שער השוויון של איבן פרישיץ' בדקה ה־68 האוהדים התחילו להשתגע, וכשמריו מנדז'וקיץ' הבקיע את שער הניצחון בהארכה הם כבר ממש יצאו מדעתם.
עשרות־האלפים, גברים נשים וטף, צועקים, שרים ובוכים. ממש חשמל באוויר. דגלי המדינה הונפו מכל עבר, זיקוקי די־נור מילאו את השמיים, רימוני עשן התגללו על הארץ והגדרות התוחמות את הכיכר נפרצו על ידי ההמון הצוהל.
קרואטי צעיר שחגג לידי סיפר לי באנגלית קלוקלת שמרוב התרגשות הוא לא ישן 48 שעות. ובגלל הניצחון הוא כנראה לא יישן עד משחק הגמר מול צרפת.
חיבוקים וריקודים כאלה לא ראיתי מעולם. נראה לי שאפילו בהכרזת העצמאות שלנו לא שמחו ככה. את זעקות השמחה כנראה שמעו גם במדינות השכנות. נותר רק לחכות ולראות לאיזה שיאים של התלהבות יגיעו הקרואטים אם יצליחו לנצח את הצרפתים הפייבוריטים בגמר. להתראות ביום ראשון.
