כשקירן טריפייר הביקע בדקה החמישית האוהדים חגגו. "הגענו למוסקבה, הגענו למוסקבה, לא משנה איך נצא מפה", הם שרו. בסוף הם יצאו בהפסד. הקרואטים חזרו וכפו הארכה וכבשו במהלכה שער ניצחון. למרות התקוות, והתחושה שסוף סוף זו השנה שלהם, הגביע לא חוזר הביתה.

השחקנים האנגלים נשכבו על הדשא בזמן שהקרואטים חגגו. כמעט כולם בכו. עשרות אלפי האוהדים ביציע, שהגיעו בימים האחרונים למוסקבה ברכבת אווירית מלונדון, מחאו לשחקנים שלהם כפיים ללא הפסקה. השחקנים עמדו מולם והמשיכו לבכות. אחרי מחיאות הכפיים, האוהדים עזבו את האיצטדיון להטביע את יגונם בבירה.

מאז 1966 האנגלים לא ראו את דגל היוניון ג'ק מונף אל על בסיום המונדיאל. אבל בטורניר מלא הפתעות, השחקנים האפורים, שלא העזו אפילו לחלום על גמר, מצאו את עצמם בין ארבע האחרונות. בפעם האחרונה שאנגליה שיחקה בחצי הגמר, במונדיאל של 1990 שהתקיים באיטליה, קרואטיה עוד לא נולדה. מדינה צעירה מישראל וקטנה ממנה מבחינת מספר התושבים, שהצליחה להתבסס כאימפריה אדירה בכדורסל, בכדורמים ובטניס ושלחה את נבחרת הכדורגל שלה בפעם השנייה בעשרים שנה לחצי גמר המונדיאל.

לפני שהחל המשחק, האוהדים הקרואטים לא נראו מתרשמים מהתקוות האנגליות. "אנגליה, אנגליה, סליחה על הערב", הם שרו בכיכר האדומה. בדוכני המזכרות, כמעט לא היו סימנים שאנגליה מאיימת ללכת עד הסוף. "נגמרו לנו המטריושקות האנגליות", תירץ ארטיום, אחד הרוכלים בשוק.

המסורת הבריטית היא לנהור למשחקי המונדיאל, אבל עד אתמול האנגלים חששו להגיע לרוסיה. בגלל המתיחות בין שתי המדינות הם חששו מעימותים עם חוליגנים מקומיים, שדווקא הפגינו התנהגות מרוסנת עד עכשיו. אבל האפשרות לגעת בתהילה אחרי 52 שנות יובש, והרצון להראות לפוטין בביתו שלו, גרמו להם לשכוח מכל אזהרות התקשורת ולהזמין כרטיסים ברגע האחרון.

קבוצה של כמה מאות אוהדים נעמדה בשעות אחר הצהריים אתמול סמוך לחומות הקרמלין — סמל העוצמה הרוסית — שרו במקהלה את ההמנון הבריטי והבטיחו לעצמם ולעולם כולו: "זה בא הביתה, זה בא הביתה".

במוסקבה גילו האוהדים האנגלים שמחירי הבירה הרבה יותר זולים מאשר בבית. אחרי שנדדו ברכבת בין חמישה איצטדיונים וחוו עשרות שעות בנסיעה ברחבי רוסיה, הם הפכו לדבר הכי מדליק במונדיאל: אלה שהפגינו הכי הרבה תשוקה, מסורת ורעב. אבל לקרואטים היו תוכניות אחרות. אולי עוד ארבע שנים.