אחיי הלוחמים הדרוזים, אני מתנצל

כשאני שומע את זעקת העדה הדרוזית ורואה את כאבם של הקצינים והלוחמים שמרגישים שהמדינה בגדה בהם, אני חש בעיקר צורך להתנצל.

להתנצל בפני עימאד, אחי לפלוגת נובמבר 90' בגדוד אפעה של הצנחנים. להתנצל בפני סמיר, שהיה המפקד הישיר שלי במשך שנתיים.

ובפני סגן־אלוף ע', יוצא סיירת הצנחנים, קצין בקבע כבר 25 שנה, שלמד איתי באותה שכבה בבית־הספר הריאלי בחיפה.

אני מרגיש צורך להתנצל בפני משפחתו של תמיר נבואני ז"ל, בוגר הפנימייה הצבאית בחיפה, שבה גם אני למדתי. תמיר נהרג בתאונת אימונים זמן קצר לפני סיום המסלול בסיירת מטכ"ל. הלוחם הדרוזי הראשון ביחידה.

אני מרגיש צורך להתנצל גם בפני משפחותיהם של אלוף־משנה נביה מרעי ז"ל, סגן מפקד אוגדת עזה שנפל באירועי מנהרת הכותל, וסגן־אלוף חוסיין עאמר ז”ל, מפקד גדוד 12 בגולני, שנהרג ממטען צד במהלך מרדף אחרי חוליית מחבלים ברצועת הביטחון בדרום לבנון.

אני חש צורך להתנצל בתור יהודי. ובתור חייל וקצין לשעבר שמכיר היטב את תרומתה של העדה הדרוזית לביטחון המדינה. וזו לא סיסמה או קלישאה. להתנצל על כך שהממשלה שלנו - שלי ושלכם - החליטה לרסק את ברית האחים והדמים שמחזיקה מעמד יותר מ־70 שנה, כדי לגרוף עוד כמה קולות בימין.

ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ותישאר כזו. על כך אינני חולק. לעם היהודי, כמו לכל עם אחר, מגיעה מדינה. הגסות וחוסר הרגישות שבהם הועבר החוק, כמו דחפור די־9 בחנות חרסינה, הם הבעיה.

היו החלטות של ממשלת נתניהו שהרגיזו אותי. היו חוקים שהדהימו אותי בטמטומם. היו התבטאויות של שרים שהעליבו אותי. אבל מעולם לא היה צעד של השלטון שגרם לי לכאב כל כך גדול כמו עכשיו.

לא כעס. פשוט כאב.

ועצב.