חתול הוא טורף קטן פרוותי ומשופם שתלוי בנו לחלוטין לקיומו וכלכלתו, אבל בהתאם לחוק השלטון החתולי הוא משדר לנו שאנו דיירי המשנה אצלו בבית ושעלינו להיות אסירי תודה על כך. עובדה: מספר בעלי החתולים בעולם גבוה בהרבה ממספר בעלי הכלבים. נכון שכולנו נפיק שימוש רב יותר מגידול עז טיבטית, כבשת אנגורה, או כלבי האסקי שיגררו את המוביליי שלנו ברחוב, ואפילו צמד קרפיונים כספתח לארוחת החג. אבל איזה קרפיון יגרום לזוג מיושב ובוגר לבשל באישון לילה חזה עוף בציר, רק בגלל המבט הנוגה של בן טיפוחיהם? מיצי שלנו מארגן זאת תוך שנייה. ובהקשר זה אגב, טיפשי לחשוב שבניגוד לכלב, החתול אינו מועיל לבעליו. החתול הוא צייד מיומן שמרחיק ממך — כן, באמת — תיקנים, עכבישים, עכברים ונחשים, וידוע בכך שהוא משרה רגיעה על מי שמגדל אותו, ואף מנמיך לחץ דם של בן אנוש בגרגור מונוטוני. כל מי שפרש לחדרו הקריר והמוצל לנוח, וחתול השתרע על רגליו ומתח כפותיו, יודע מיד איך היום המעיק והלוהט שלו הסתדר במקומו באיוושה קרירה.
כולנו גם שמענו כבר שחתול הוא בוגדני, אנוכי, שמעוניין רק באוכל. אבל לדעתנו זה גם מאפיין גברים באשר הם. חוקרי חיות רבים מג'ראלד דארל ועד דסמונד מוריס ניסו לאפיין מי מקרבנו נוטה לאהוב חתולים לעומת כלבים. הגביש המזוקק הוא שחתולים ואוהביהם הם אינדיבידואליסטים מושבעים שאינם זקוקים לתשומת לב. תופעת הנאמנות הקבוצתית זרה להם לחלוטין, ולכן אם אתה אחד מהחבר'ה סביר להניח שעל הספה שלך יתכרבל לברדור עצום ולא סיאמי פוזל. רק מה, שלצד צ'ארלס דרווין, שארל בודלר ואייזיק ניוטון, בין מעריצי החתולים נמצא מצ'ואיסט כמו ארנסט המינגווי שממש טבל בים החתולים בביתו, וחובה להזכיר גם את הבולדוג ווינסטון צ'רצ'יל שבילה את כל ימיו בבונקר בלונדון בימי הבליץ עם שונר ג'ינג'י ענק.
הסיבה: החתול נאמן כמו כלב, אך אנין טעם בהרבה. כמה טוב שאלוהים ברא לנו אותם.
