מאיה ורטהיימר, נשואה לאסף זמיר, נולדה בשנת 1990 וגדלה בכפר ורדים ובקיסריה. למדה בתיכון מעגן מיכאל במגמת תיאטרון. שירתה בתיאטרון צה"ל כקומיקאית. אחרי השחרור למדה משחק בבית הספר של ניסן נתיב בתל־אביב. התפקיד הראשון שלה נרשם בסדרה 'אליפים'. מאז שיחקה גם ב'שבאבניקים', 'דוקטור ליבי', הנחתה את 'טיימליין' ב־HOT בידור ישראלי, ושיחקה בסרטים 'סיפור אהבה ארץ ישראלי' ו'נדרים'. בימים אלה היא מופיעה עם אנסמבל 'ציפורלה' ומשמשת כפרזנטורית של אתר יד 2.

מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

"זה היה בגן בכפר ורדים, נדמה לי גן פשוש, הייתי מחופשת לאפרוח בפורים וכל שאר הבנות היו מחופשות לפיית הלילה, ושתי או אסתר. זה היה הרגע שבו הבנתי שאני עוף מוזר".

הרגשת ככה בילדות?

"כן, הכי. הייתי ג'ינג'ית מגושמת עם הפרעות קשב וריכוז, שלא הבינו אז. לא ידעו על מה לשים את האצבע, מה שונה בילדה. נורא אהבתי לצייר והיה לי קשה לשבת כמו שאר הילדים. ידעתי למנות את כל סוגי הציפורים בחצר ומאיזו מדינה הן נודדות אלינו, אבל לא לכתוב כמו שצריך. הייתי שונה וצחקו עליי הרבה".

מה הרגע הכי מביך שהיה לך?

"האקס שלי אורי זלצמן שיחק ב'חטופים' הישראלי והכי העריץ בעולם את מנדי פטינקין, שמשחק ב'הומלנד' וביקר בארץ בפרמיירה. אני רק ידעתי שהוא שיחק ב'הנסיכה הקסומה'. יצאנו מהפרמיירה ואני רואה את אורי מאוד נרגש ולא מצליחה להבין למה, וחברה שלי אומרת, 'הוא רואה את מנדי'. היא הצביעה לכיוון של כמה אנשים, בהם בחור אסייאתי שנראה מיליון דולר. אמרתי לאורי, 'בוא נצלם אותך עם מנדי'. הוא אמר לא, אבל אני בלי בושה באתי ואמרתי לבחור, 'זה אורי, הוא מעריץ ענק שלך, יש מצב שתצטלמו?' ואז צילמתי אותם יחד ואורי מסתכל עליי בשוק. ואני שואלת, 'מה קרה?' והוא אומר לי, 'אין לי מושג עם מי הצטלמתי עכשיו. זה לא היה מנדי פטינקין'. עד היום לא ברור עם מי צילמתי אותו".

איזו עצה היית נותנת למאיה בת ה־16?

"הייתי אומרת לה שזה בסדר להיות שונה, יש מקום בשבילה בעולם ושיום אחד ממש יהיה בסדר. הייתי גם מעדכנת אותה, הציצים לא יגדלו, תפסיקי לפתח ציפיות. אני ציפיתי וציפיתי עד שלפני שנתיים הבנתי שזה לא יקרה, והשלמתי עם העניין".

מתי היית הכי קרובה למוות?

"פגעו בי קשה בתאונת 'פגע וברח' בגיל 17 וחצי. זה קרה בנמל קיסריה. הנהג, שכנראה היה שיכור, פיספס את הפנייה, המשיך ישר ופגע בי ובשלוש חברות שלי. הראש שלי נכנס בשמשה שלו ומשם עפתי שלושה מטרים לכביש ואיבדתי את ההכרה. צד ימין שלי רוסק לגמרי והייתי על כיסא גלגלים במשך כמה חודשים, ולאחר מכן היה שיקום של כשנה. אבל זה נתן לי את המתנה הכי גדולה בחיים שלי, פרופורציות. את הנהג הבורח תפסו אחרי ארבעה ימים. היה משפט שנמשך חמש שנים, אחרי שניסה להתחמק, ובסופו של דבר הוא נכנס לשנתיים וחצי לכלא. ראיתי אותו במשפט, הוא לא ביקש סליחה מעולם. כתוצאה מאותה פציעה יש עדיין דברים שאני לא יכולה לעשות, כמו להרים את יד ימין עד הסוף, אבל אני כבר רצה חצי מרתון. השיקום גם הוביל אותי להיות מורה ליוגה, כדי להעביר את המתנה הזו לאחרים".

מה הדבר הכי גרוע שכתבו עלייך או אמרו לך?

"שאני מליאנית מפונקת. זה בעיקר בטוקבקים וזה הכי מפריע לי בעולם כי מגיל קטן אני כל הזמן נלחמת להוכיח את עצמי. כשאתה נולד לוורטהיימר אז אנשים שוכחים שאתה בנאדם בפני עצמך. תמיד היה לי חשוב להיות מצטיינת בהכל, בצבא, בלימודים, בצופים, להראות לכולם. מגיל צעיר עבדתי, כילכלתי את עצמי, לא עשיתי לעצמי הנחות בשום צורה וגם ההורים שלי לא עשו לי הנחות וביקשו שאעבוד. את רישיון הנהיגה שלי הרווחתי בעצמי למשל".

מה מפחיד אותך?

"גבהים וג'וקים. לפעמים אנשים רואים אותי ברחוב ואומרים איזה יופי, איזו שמחת חיים, איך היא מדלגת ככה. הם לא מבינים שאני קופצת מעל הג'וקים. כשגרתי בת"א אחרי הצבא, נתקעתי עם ג'וק לבד בבית אז ירדתי לרחוב וחיפשתי בנאדם שיבוא ויהרוג אותו. הסברתי שאני יודעת שאני נשמעת כמו מטורללת אבל אני עלמה במצוקה ולא יכולה לישון כל עוד הדבר הזה ישנו".

מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?

"לשכנע את אסף להתחתן איתי. הצלחתי לגרום לו להתאהב בי ועוד להחליט שהוא רוצה להעביר איתי את כל החיים? זה מטורף. הוא פגש אותי כשהיה בן 34 ואני בת 24. כל פעם אני תמיד צוחקת שגם אם עשינו טעות, הוא כבר עשה את זה במודע. אני? מה ידעתי על החיים בגיל 24".

מה ההורים שלך אף פעם לא הבינו לגבייך?

"אנחנו חמישה ילדים בבית. ושני ההורים אנשי צבא. גידלו אותנו במעין תבנית, לסיים בית ספר, תיכון, לעשות צבא, לעזוב את הבית ולגור עם שותפים. בגלל שהם כל כך פחדו שנגדל להיות מפונקים, הם היו הכי קשוחים בעולם איתנו ויש דברים שמתאימים לילד מסוים ולא לאחר. אני לא הייתי בשלה לעזוב את הבית ישר אחרי הצבא אבל הם רצו, כי מבחינתם אתה כבר ילד גדול וצריך לפרנס את עצמך ולצאת אל העולם. אז היה קשה בהתחלה, אבל לא הייתה לי ברירה. די העיפו אותי מהבית".

מה הריח האהוב עלייך?

"של האחיינים שלי. מאוד אוהבת גם ריח של יסמין".

מה הנשיקה הכי טובה שהייתה לך?

"הכי נכון זה להגיד עם אסף אבל זה יהיה שקר גס כי הנשיקה הראשונה שלנו לא הייתה כזו משהו, אז אבחר בנשיקה הראשונה שלי, כיתה ו', עם דניאל כהן שהיה החבר הראשון שלי. זה קרה בבית שלו, שיחקנו מחבואים ואז הוא מצא אותי ונישק אותי. אני מניחה שהיא הייתה מגושמת יותר ממה שאני זוכרת, אבל היו לי 12 שנה ללא רגעים רומנטיים עד אליה".

מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?

"הייתי רוצה להיות קצת יותר ליידי בכל הנוגע לאוכל. אני לא יודעת אם זה קשור למשהו בילדות, אבל אני בנאדם שחייב לסיים מהצלחת. יש לי עיניים גדולות, אני לא מסיימת לאכול כשאני שבעה אלא רק כשאני מרגישה שזה לא טוב, מתפוצצת, ואז אני עם בטן נפוחה ולא יכולה לזוז. אמא שלי צוחקת עליי תמיד שאני האחרונה שמתיישבת לשולחן והאחרונה שקמה ממנו".

ובכל זאת את רזה.

"הרבה גנטיקה וספורט, אני מאמנת כושר. אומרים שזה תופס עד גיל 30 ואני בת 28, שזה כבר מלחיץ. עדיין גם לא ילדתי, להזכירך".

מה הדבר הכי יקר שקנית פרט לבית או לרכב?

"ציור של אמן צרפתי שעלה בסביבות 1,500 יורו".

מה הג'וב הכי גרוע שהיה לך?

"בייביסיטר. הייתה משפחה אחת שלא רק שלא היו אומרים איפה המגירה של הממתקים, ברגע שאני הייתי מגיעה זה היה כמו ג'ימבורי נייד. היא הייתה קוראת לכל החברות, עם כל הילדים, והייתי נשארת עם קבוצה שצריכה להפעיל ולעייף. קיבלתי 15 שקל לשעה".

מי היה משחק בתפקיד מאיה ורטהיימר בסרט על חייך?

"אודרי הפבורן, קומיקאית ושחקנית מדהימה ומרגשת. כל פעם שאני רואה אותה, הלב שלי צף למעלה".

מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?

"ואז העולם היה מקום טוב יותר".